רביעי 21 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ירון אמתי ז"ל בכניסה ללבנון במהלך המלחמה. אלמנתו מירב: "כשאמרו לי שהוא נהרג מפגיעת פגז, אמרתי מיד שאני מבינה שזה משלנו"
    המוסף לשבת • 26.10.2017
    יש נפגעים מכוחותינו
    עוז המ"פ ירה מהטנק על חיילי צה"ל, ומלווה מאז את משפחתו של ירון אמתי שנהרג באותה תקרית. "אני לא כועסת עליו", אומרת האלמנה מירב. "הוא נושא את האובדן הזה יום–יום, כמונו" | צחי, מג"ד שריון, לא מבקר את מי שנפגע באירוע שבו נתן את הפקודה להפגיז כוח צנחנים. "הוא לא התכוון", אומר הפצוע גדי ויסמן, "זה יכול לקרות לכל אחד" | בועז עמידרור, שאיבד כמח"ט שלושה חיילים באירועי ירי דו–צדדי, יצא למסע בעקבות תופעת ה"אש הידידותית", נושא רגיש שכמעט ולא נחקר: "התיעוד אפסי כי הנטייה של כולם היא למחוק את זה מהזיכרון הקולקטיבי"
    אריאלה רינגל הופמן

    ירון (יורי) אמתי היה בן 45 כשנהרג מאש כוחותינו ב־13 לאוגוסט 2006, ביום האחרון למלחמת לבנון השנייה, שעתיים לפני שנכנסה הפסקת האש לתוקפה. הוא היה אחד משני ההרוגים האחרונים במלחמה, ההרוג המבוגר ביותר. בצבא קוראים לזה אירוע דו"צ (דו־צדדי), או אש ידידותית, או ירי כוחותינו על כוחותינו, ואפילו ירבע"ם (ירי בין עמיתים) מונח שאולי טוב לניירות עבודה רק שאיש, כך נראה, לא עושה בו שימוש היום.

     

    והעמימות הזו בהגדרה, הקושי למצוא את השם הרשמי האחד, הברור והחד, אולי מעיד עד כמה רגיש ונפיץ העיסוק בנושא הזה, שכמעט ואינו מדובר בציבוריות הישראלית ובוודאי שאינו חלק ממורשת הקרב שלה. ריבוי השמות וההגדרות הבעייתיות, אומר מפקדו של ירון אמתי ז"ל, אל"מ במיל' בועז עמידרור – שספרו החדש "חדל אש, צה"ל, צה"ל" עוסק במאות מקרי אש ידידותית ב־30 השנים האחרונות – אינו רק נחלת צה"ל. בארצות־הברית, למשל, מקובל גם המונח פרטריסייד – רצח אח.

     

    רק שבמה שנוגע למירב אמתי, 52, אלמנתו של ירון, ההגדרה הצבאית אינה משנה את העובדה שלפני 11 שנים וחודשיים היא איבדה את בעלה, אבי שלושת ילדיהם, יובל, אז בת 14, גל, שהיה בן 11, ואסף – ששמונה ימים לאחר שאביו נהרג, חגג יום הולדת שבע. "בבוקר הלכנו לבית הקברות ואחר כך חגגנו עם עוגה ובלונים ומתנות", היא אומרת. "איך? כי זה מה שאמרתי לילדים כשהודעתי להם מה קרה, שנחיה כמו שחיינו לפני כן".

     

    ירון, שעבד בסוכנות ביטוח, היה במילואים חובש בכיר בגדוד צנחנים בתאג"ד והמשיך לשרת בהתנדבות עד יומו האחרון. הוא גויס זמן קצר אחרי שהמלחמה פרצה. אין לך מה לדאוג הוא אמר לאשתו מירב, אנחנו כבר זקנים, לא יכניסו אותנו פנימה. "אבל אני כבר ידעתי שזה ייגמר רע ולמעשה מהרגע שהוא עזב את הבית חיכיתי שיגיעו אליי. קצין העיר הגיע לפנות בוקר, בארבע וחצי", היא מספרת, "עמדתי מול הדלת ואמרתי לעצמי שאני לא פותחת. אני לא פותחת, אמרתי, ופתחתי. וכשפתחתי אמרתי לאנשים שעמדו שם שלושה דברים: שידעתי שהם יבואו, שאני רוצה לדעת אם הם בטוחים שזה יורי, ושאני אוהבת אותו.

     

    עמידרור באנדרטת הצנחנים. "כתבתי חצי שנה. לא קמתי מהכיסא עד שסיימתי" | צילום: אביגיל עוזי
    עמידרור באנדרטת הצנחנים. "כתבתי חצי שנה. לא קמתי מהכיסא עד שסיימתי" | צילום: אביגיל עוזי

     

     

    "עד הלוויה לא ידעתי מה בדיוק קרה שם, אבל כבר כשאמרו לי שהוא נהרג מפגיעת פגז, אמרתי שאני מבינה שאם זה פגז, אז זה משלנו. עד היום אין לי מושג איך עלה בדעתי לומר את זה. אולי כי גם אני הייתי קצינת נפגעים בצבא ועשיתי אחד ועוד אחד. למחרת כבר סיפרו לי מה בדיוק היה אבל עד סוף השבעה, למרות שהחברים שלו מילאו את הבית, לא שאלתי יותר שאלות ולא ביקשתי לקבל פרטים. הדבר היחיד שהיה לי חשוב לשמוע זה שהוא לא סבל.

     

    "כשהשבעה נגמרה אמרתי שאני מבקשת שיגידו לקצין שירה, שלא ידעתי עליו דבר וחצי דבר, שאני לא כועסת עליו ושהוא מוזמן אלינו, כי אין לי חשבון איתו. זה מה שאמרתי לכולם, לבני המשפחה ולחברים, וכשהוא אכן הגיע אלינו הביתה אמרתי לו את זה בעצמי, וזו הייתה האמת. לא כעסתי עליו ולא כעסתי על הצבא. אם היו פעמים שכעסתי בשנים שבאו אחר כך, ברגעים של משבר, של קושי גדול להתמודד עם המשימה החד־הורית, זה היה כעס על ירון שהתנדב לצאת למילואים למרות שכבר היה בן 45. אם הוא לא היה נהרג שם, אמרתי אז, הייתי הורגת אותו על זה במו ידיי. מה הוא חשב לעצמו כשהוא השאיר אותי כך, לבד".

     

    בכל השנים שחלפו מאז ועד היום, עוז, מפקד הטנק שירה את הפגז שהרג את ירון, נשאר לצד מירב והילדים. "עוז, כמו הרבה חברים של יורי מהצבא, הפך לחלק מהמשפחה שלנו. כבר 11 שנים הוא ממשיך להגיע לכל יום זיכרון ולכל יום שנה וכשאנחנו מגיעים לבית העלמין הוא כבר שם. כשהילדים גדלו וביקשו את זה, הוא בא וישב איתם, פרס מפות והסביר מה היה שם. ואני יכולה להבין כמה זה קשה לו, והרבה פעמים אני אומרת לעצמי שאני לא מקנאה בו, שליבי יוצא אליו, ואני יודעת כמה כבד ונורא המשא שהוא סוחב על גבו. ואני יודעת שכמונו גם עוז נושא את האובדן הזה יום־יום".

     

    לא מעמידים לדין

     

    גדי ויסמן בהצגת היחיד שהוא מעלה בעקבות הפציעה. "רק צריך לדבר על זה. לדבר ולפתוח"
    גדי ויסמן בהצגת היחיד שהוא מעלה בעקבות הפציעה. "רק צריך לדבר על זה. לדבר ולפתוח"

     

     

    עוז, היום קצין בקבע בפיקוד דרום, היה במלחמת לבנון השנייה מפקד פלוגה בשריון שנפרסה לאורך ערוץ נחל צפונית־מערבית לקנטרה. הוא התקדם במעלה הערוץ במטרה לשפר את מיקומו, כשאיתר דמויות שתפסו מחסה מאחורי סוללת עפר, בסמוך לבניין. הוא זיהה בטעות את המקום כפאתי הכפר הלבנוני קבריחה, ביקש אישור לירי וקיבל אותו על סמך המיקום המוטעה שנתן, ורק אחרי הפגז השלישי, כשהבחין בטנק ישראלי המגיח מאחורי הסוללה, הבין שטעה. ירון אמתי נהרג מפגיעת הפגז, ופיוטר ישראל אוחוטסקי נהרג במהלך החילוץ, כשרימון עשן שהושלך מהמסוקים שהגיעו לחלץ את הנפגעים, פגע בו והרג אותו במקום.

     

    "בתחקיר", אומר עמידרור, שהיה מח"ט חטיבת הצנחנים שכוחותיו חטפו את האש, "עוז לא ניסה להתחמק מאחריות, לא חיפש תירוצים, הודה שטעה בין קבריחה, שבה אכן לא היו כוחות צה"ל, לקנטרה, וכל הזמן הזה, בעוד הוא עונה על כל השאלות, אחת לאחת, הרגשתי איך הכעס והתסכול וחוסר האונים חונקים אותי. לא יכולתי להבין איך אדם כמוהו, קצין מקצועי וערכי מאין כמוהו, מהטובים שבינינו, ואני לא אומר את זה כקלישאה, עושה טעות כזו".

     

    הוא לא עמד לדין, כמובן, "ובצדק גמור", אומר עמידרור. "כי לא מעמידים לדין אנשים שטעו בסערת הקרב. גם לא במקרים חמורים הרבה יותר מזה. כי מה שחשוב זה להבין מה בדיוק קרה שם וללמוד את הלקחים".

     

    לקראת סוף השבעה הוא הגיע למירב אמתי והציג את עצמו, אמר שהוא זה שפיקד על הטנק שירה. "היה ברור לי, רגע אחרי שהבנתי מה קרה, כבר בתוך לבנון, שאני אגיע למשפחה, שאז עוד לא ידעתי מי היא", אומר עוז. "לא היה צריך לשאול אותי אם אני מוכן לעשות את זה או לבקש ממני. קשה ככל שזה יהיה".

     

    מירב אמתי. "אמרתי לאנשים מקצין העיר שלושה דברים:שידעתי שהם יבואו, שאני רוצה לדעת שהם בטוחים שזה הוא ושאני אוהבת אותו"
    מירב אמתי. "אמרתי לאנשים מקצין העיר שלושה דברים:שידעתי שהם יבואו, שאני רוצה לדעת שהם בטוחים שזה הוא ושאני אוהבת אותו"

     

     

    הוא הגיע לבית המשפחה עם מפקד הגדוד שלו ועם עמידרור. "החדר היה מלא. היו שם בני משפחה וחברים, והסברנו, כמה שאפשר להסביר בתוך השבעה, מה היה".

     

    הפגישה הבאה התקיימה כעבור כמה שבועות, וכמו בפעם הראשונה, כך גם בפגישה הזו, היה עצב גדול, אבל לא בכי, ואיש לא הרים קול. "והפעם, בפורום הרבה יותר מצומצם, סיפרתי מה בדיוק מה קרה, וכבר בדקות הראשונות מירב אמרה, אני רוצה שתדע שאני לא כועסת, אין לי טענות אליך".

     

    למה נשארת בקשר עם המשפחה? יכול להיות שזה דווקא מה שלא מאפשר להשתחרר מהאירוע, להמשיך הלאה?

     

    "אני חושב שמשפחה שזה קרה לה, שאיבדה את היקר מכל, צריכה לקבל את כל המידע שהיא רוצה בו, להבין מי ואיך היה מעורב באירוע, ולדעת שמי שאחראי למה שקרה נמצא איתם לא רק בשבעה ולא רק כמה שבועות אחריה, אלא תמיד ולתמיד. זה משהו שאני חייב למשפחה, חייב לירון וחייב לעצמי. כשאני עומד שם אני מרגיש שהצבא כולו עומד מאחוריי, הצוות שלי, הפלוגה שלי, הגדוד שלי, גם אם פיזית אני שם לבד. וכן, יש ימים קשים, ולילות קשים, וייסורי מצפון, ושאלות מטרידות, איך היו נראים החיים שלהם ואיך היו נראים החיים שלי אם לא הייתי טועה בזיהוי, אם לא הייתי יורה.

     

    מירב אמתי עם ירון ז"ל
    מירב אמתי עם ירון ז"ל

     

     

    "עד כמה זה קשה? קשה מאוד. קשה מאוד להיות עם ההורים של ירון, עם האישה שלו ועם הילדים ברגעים הכי כואבים שלהם – בימי הזיכרון, ביום השנה, כשהם חונכים גן על שמו או מקיימים אירוע לזכרו. קשה ללוות את הילדים שגדלים בלעדיו, להיות שם כשהם מתגייסים, מסיימים קורס קצינים. זה קושי אדיר למשפחה, וגם לי. לראות ולשמוע ולהיות מעורב ולדעת כל הזמן שזו הייתה תקרית איומה עם תוצאות איומות, ואני אחראי לה.

     

    "חשוב לי גם מצד שני לשמור על הגבול ולדעת מה נכון לעשות ומתי, ולזכור שכשאני שם, גם האסון הנורא בא איתי. וגם אם המשפחה מקבלת אותי, ובזרועות פתוחות, אני לא מפסיק לבדוק עם עצמי ולהתלבט מתי אני צריך להגיע ומתי לא. אני לא מגיע לאירועים משפחתיים, לשמחות משפחתיות, לימי הולדת. לאירועים שאני מבין שנוכחותי לא תוסיף שמחה גם אם אני מוזמן אליהם".

     

    "האירוע", הוא אומר, "מלווה אותי כל יום ומספר פעמים ביום. אני יכול לומר שיותר מכל זה אירוע מכונן בחיי. הגיס שלי, קידר דולב, שהיה מג"ד 'גפן' נהרג במבצע צוק איתן, ועדיין ביום הזיכרון אני הולך למשפחת אמתי. זו התלבטות קשה, אבל מבחינתי זה הדבר הנכון לעשותו. גם מיכל אלמנתו של קידר, שהיא אחותה של אשתי, אמרה שזה מה שאני צריך לעשות. אחרי שקידר נהרג עברנו למודיעין כדי להיות ליד מיכל ולסייע, ואנחנו שם איתה כל הזמן, ובשנים האחרונות, כשאני חווה את השכול מקרוב ומבין כמה זה נורא, וכמה מוגבלת יכולתנו לעזור באמת, האירוע של ירון מלווה אותי ביתר שאת.

     

    "זה נורא וקשה גם כשהמשפחה, כמו משפחת אמתי, שהיא לא משפחה רגילה, מתעקשת לנהל חיים נורמליים, להמשיך לחיות, ולתרום ולעשות טוב, וגם ליהנות, לצד כל הקשיים. כשיובל התגייסה, למשל, היא בחרה ללכת לשריון והתחילה את המסלול כמדריכת תחמושת. צריך הרבה מאוד אומץ לב ונחישות ומחויבות כדי להיות מדריכת תחמושת בבית ספר לשריון כשהיא יודעת היטב מה עלול לקרות כשהתחמושת הזאת מכוונת לא נכון, וגם דיברנו על כך לא פעם.

     

    עטיפת הספר
    עטיפת הספר

     

     

    "גם גל התגייס ליחידה מובחרת. וזה גם מה שאסף רוצה לעשות בצבא. אסף לפני כשנתיים ביקש שאבוא שוב ואספר לו בפרטים את מה שהיה. הוא היה בן שבע כשזה קרה, והוא רצה לשוב ולשמוע ולשאול שאלות. הוא רצה לדעת מה היה עד האירוע, שאל אם אפשר היה למנוע את זה, אבל הוא רצה לדעת גם איך אני מרגיש. זו הייתה שיחה מאוד אישית ורגישה, אבל יצאתי ממנה בתחושה שהוא בשל ומבין ויודע איך להתמודד עם הדברים.

     

    "וזה מתקשר למה שאני רוצה להגיד, ולכן גם הסכמתי להתראיין, ובשמי. מאז ומעולם היה דו"צ, זה קרה ולמרבה הצער כולם יודעים שזה גם יקרה. ובאירועים האלה יש שני צדדים. בצד אחד נמצאות המשפחות שנפגעו, ובצד השני אלו שירו והרגו. ובמה שקשור ליורים, חלק מהקושי הגדול להתמודד עם האירוע נובע מהצער והתסכול ומהכאב נוכח התוצאות. מי שזה קרה לו יודע שהשאלה שלעולם אין ולא תהיה עליה תשובה, שקורעת את הלב, היא מה אני יכול לעשות כדי לתקן, כדי להקל. והתשובה שלי היא שמה שצריך זה לעמוד מול המשפחה, להיישיר מבט ולקחת אחריות. וזה המעט שאנחנו, היורים, יכולים לעשות".

     

    איש לא יודע כמה

     

    "כואבת ככל שתהיה, האמת היא לא רק האופציה הנכונה והראויה, היא גם האופציה היחידה", אומר בועז עמידרור, "ואני מאמין שהיא גם האופציה הנוחה ביותר בסופו של דבר. היא הדבר שמחזק את הקשר ובונה את האמון. המחשבה שיש להמעיט בפרטים בשלב הראשון, ורק בהמשך, חודשים או שנים אחר כך להבהיר את התמונה – היא הדבר שלא נכון ולא ראוי לעשותו".

     

    עשן מיתמר מעל סג'עייה אחרי אירוע הנגמ"ש ב"צוק איתן". עמידרור: "הירי היה מאוד מסיבי, ייתכן שהיה שם דו"צ"
    עשן מיתמר מעל סג'עייה אחרי אירוע הנגמ"ש ב"צוק איתן". עמידרור: "הירי היה מאוד מסיבי, ייתכן שהיה שם דו"צ"

     

     

    ועמידרור יודע: את מלחמת לבנון השנייה הוא סיים עם 15 הרוגים מחייליו – 12 שנהרגו כשקטיושה נחתה בשטח הכינוס שליד כפר גלעדי ועוד שלושה שנהרגו מאש כוחותינו. הוא ישב עם כל משפחות הרוגי הדו"צ, אמר שהוא המח"ט ועל כן האחריות עליו, וסיפר גם הוא בדיוק מה היה. ואחר כך החל לעבוד על הספר. "במלחמה ההיא החטיבה נלחמה בתשעה כפרים בשטח האויב בלבנון ונפצעו לנו לוחמים. אבל הרוגים? – רק מירי כוחותינו. זה הימם אותי. כשבדקתי לאחור גיליתי שבחמשת ימי הלחימה הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה היו לצה"ל כ־200 חללים. 68 מהם נהרגו מאירועי דו"צ, כלומר כשליש מהנופלים. במבצע 'עופרת יצוקה' ב־2009, שנחשב למבצע מוצלח, כמעט 40 אחוז – ארבעה מתוך 11 הרוגים – היו הרוגי דו"צ".

     

    אז כמה מקרי דו"צ היו בכלל בצה"ל?

     

    "איש לא יודע ולא יידע לעולם. כבר בדו"ח ועדת הבדיקה שהוקמה אחרי 'עופרת יצוקה' נכתב כי התחקיר עוסק באירועי דו"צ שדווחו, אבל לא נחקרו אירועים שלא דווחו או שהסתיימו ללא נפגעים, והחוקרים גם הוסיפו כי מפקדים שנחקרו על ידם העריכו שמספרם האמיתי של מקרים כאלו, כמעט דו"צ או דו"צ ללא נפגעים, 'מגיע לעשרות רבות'".

     

    ניתוח שאלונים שהוא עצמו העביר למפקדים – כ־50 במספר מדרגת רב־סרן ועד דרגת תת־אלוף – העלה כי למעלה ממחציתם העריכו כי מדובר בפי שלושה יותר מהאירועים שדווחו בפועל, כ־20 אחוזים העריכו, על פי ניסיונם, שמדובר בפי ארבעה וכך חשבו גם בוגרי המכללה לפיקוד טקטי. פי ארבעה".

     

    איגור קוואליק ז"ל
    איגור קוואליק ז"ל

     

     

    וכל העבודה הזו נעשתה בשיתוף פעולה עם הצבא?

     

    "כן ולא. את השאלונים למשל חילקתי לכל חבריי הקצינים, חלקם הגדול אנשי קבע, וחלק אחר מהממצאים אספתי במהלך השנים, במסגרת הרצאות שנתתי בקורסי מפקדים. צריך לזכור שהתחלתי את העבודה במדים, והייתה לי נגישות גדולה לחומרים, וגם אחרי שפרשתי, במסגרת שירות המילואים, נחשפתי לחומרים נוספים. אז נכון, לא ביקשתי ולא קיבלתי נתונים ממבק"א – מחלקת בטיחות ובקרת איכות – אבל זה ספר שעבר את מפקד המכללות, ובהמלצתו יצא בהוצאת מערכות, שהיא הוצאה צבאית. ומה שרציתי, שהוא גם יחולק בקורסי מפקדים, אכן קרה".

     

    את עיקר העבודה עשה בארצות־הברית, כשנשלח לשם ב־2009 לשמש נספח זרוע היבשה. "זו הייתה לגמרי יוזמה אישית שלי, לא משום שחשבתי שהצבא בורח מהעניין, לגמרי לא, ההפך. במקרים רבים מצאתי שמסקנות מאירועי דו"צ הביאו לשינוי משמעותי בנהלים. אבל חשבתי שמה שחסר זה איסוף ועיבוד החומר בנושא ואת זה, אני מקווה, הצלחתי לעשות".

     

    הייחוד של הספר, מעבר לאיסוף המקרים, הוא בניסיון למצוא קווים משותפים ביניהם בתקווה לייצר אצל המפקד הזוטר בשטח ידע ויכולת לזהות מצבים העלולים להתפתח לדו"צ. "הספר הוא מחקר על תופעת הירי של כוחותינו על כוחותינו", כותב עמידרור. "קיים שיח מקצועי בצה"ל על התופעה – מפקדים בכירים וזוטרים דנים בה באימונים, בתחקירים ובתוכניות מבצעיות. העניין הוא שהכל נעשה על סמך ידע שבעל־פה, ניסיון אישי מוגבל והכרת אירועים ספורים. אין כלל למידה מתוך חומר מקצועי סדור – כי פשוט אין כזה.

     

    פיוטר ישראל אוחוטסקי ז"ל
    פיוטר ישראל אוחוטסקי ז"ל

     

     

    "בצה"ל לא קיים ולו ספר תו"ל אחד העוסק בתופעה באופן בלעדי. כדי ללמוד דבר מה מאירוע הדו"צ נדרש חומר מקיף ולא ניתוחי אירועים בודדים, אולם החומר הקיים בצה"ל אפסי בהיקפו וחלקו אינו זמין, ולמעשה כולו מופיע בשלושה מסמכים חצי־רשמיים בלבד. מדובר בשלושה מסמכים שהם היחידים שהיקף עיסוקם הוא מעבר לניתוח אוסף אירועים והצגת סטטיסטיקה וכן שאינם בפורמט של מצגת".

     

    האמת היא שכל הפרויקט צמח לספר רק בשלב השני. זה התחיל כשהוא ניסה למצוא פתרון לבעיה. "אני זוכר שישבתי עם אחד הקצינים שסיפר שמה שהפסיק אירוע כזה, היה כשאחד החיילים שמע שמישהו בצד השני צועק 'אמא־אמא', ואני הבנתי שבמקרים רבים הפוגעים היו אנשים רציניים, אחראיים ומקצועיים, ושחלק מהתשובה נעוץ בטכנולוגיה".

     

    הוא הוביל פיתוח של אמצעי כזה – "ואפילו השקעתי בזה לא מעט כסף ורשמתי פטנט" – סוג של סימון הדומה לרימון עשן, שהכוחות יכולים להפעיל ברגע שהם מבינים שזה דו"צ. רק שמהפטנט לא יצא דבר, אולי משום שלא היה מגובש דיו, והתחקיר הפך לספר.

     

    ארבע שנים אסף חומר וכששב משירות המילואים בצוק איתן, התיישב לכתוב. "כתבתי חצי שנה. לא קמתי מהכיסא עד שסיימתי, ואחר כך זה לקח עוד כשנתיים להפיק את הספר". 359 עמודים שסוקרים, בשפה מקצועית, ועם זאת קולחת ובהירה, את כל אירועי הדו"צ שמצא, כשכבר בפרק הראשון כתב שלמרות שהתופעה נפוצה, "התיעוד כמעט אפסי". "בעיקר", הוא אומר, "בגלל שהנטייה הטבעית של כולם היא למחוק את זה מהזיכרון הקולקטיבי".

     

    וכך הוא כותב בספר: "היחידות, שבאופן טבעי חרדות למסורת הלחימה המפוארת שלהן, מעדיפות לעסוק בגבורת הלוחם הבודד או המסגרת. מותם של אלו שמתו מאש חבריהם לא נחרת על הדגל. הם אינם נשכחים במעמד הנופלים, אך אין מבליטים את שמם בסיפורי מורשת הקרב. גם מול משפחת החלל מדגישים את להט הקרב שבו השתתף יקירם ושבו הוא נפגע מאש חבריו, על פני פרטי הטעות שגרמה למותו. בקיצור, כולם מעדיפים לחסוך בתיאור האירוע".

     

    "למשל, באירוע הנגמ"ש בסג'עייה, בצוק איתן, לאחר שהכוח של גולני מצא את עצמו במחנה, היה ירי כל כך מסיבי מסביב שגם אם היה שם אירוע דו"צ, וככל הנראה זה מה שקרה, היה עדיף לכולם, לצבא ולמשפחה שלא להגדיר את זה כך. אבל אני חושב, וכך גם כתבתי, שצריך היה להתייחס אליו וללמוד ממנו כאילו היה אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו".

     

    אי־אפשר, הוא אומר, להבין אירוע של ירי דו"צ, בלי להבין היטב את תמונת המצב בשטח. "במהלך התחקירים שעשיתי נפגשתי עם קצין שהיה מעורב בירי על כוחותינו. ישבנו שעתיים ובמשך שעה וחצי מתוכן הוא סיפר לי מה קדם לאירוע הדו"צ. חשבתי שהוא טוחן אותי, שהוא מתחמק מהעיקר, אבל תוך זמן קצר הבנתי כמה הוא צודק. וזה אולי המסר העיקרי בספר, שחייבים להבין את הסיטואציות שמובילות לאש ידידותית".

     

    את הספר הוא מכנה "מחקר בנימה אישית". בחלקים רבים ממנו הוא פונה לקורא שלו בגוף שני יחיד – אתה. הכוונה היא למפקד בשטח, אליו מכוון המחקר כולו. "בשלב הכתיבה האלוף יוסי בכר הזמין אותי לתת הרצאה בקורס מפקדי פלוגות. סיפרתי לו על הספר. 'למי זה מיועד', הוא שאל, לכל צה"ל, אמרתי לו. 'אתה טועה', הוא אמר, 'אתה צריך לכתוב ישירות למ"פים. למפקדים על הקרקע'".

     

    עכשיו, כשהספר כבר בדוכנים ובלשכות ועתיד להיות מחולק בקורסים השונים, הוא מעריך ש"בצבא מסכימים לפחות עם חלק גדול מהדברים, אם כי יכול להיות שיש גם חילוקי דעות בינינו, בעיקר עם מבק"א. לטענתי, הם אכן מטפלים גם באירועי ירי כוחותינו על כוחותינו, אבל לא מספיק. לא כמו שאני מבין שצריך לטפל, ודי בעצם העובדה שאין שם מישהו שזה העיסוק האחד והיחיד שלו, זו בעיה. אירועי דו"צ הם לא עוד נושא לבדיקה. זה נושא בפני עצמו. וזה נושא גדול ורחב כי האירועים האלו ילכו ויחריפו במלחמות הבאות.

     

    "ב־2006, בנייר עבודה שמבק"א הוציאו, הם כתבו שהגורם הישיר לדו"צ הוא פער בסימון כוחותינו ופער בזיהוי הכוחות. ושני הדברים האלה יחמירו בשדה קרב רווי כוחות, בסביבה אורבנית, לא מוכרת, כשעיקר ההתמודדות היא עם כוחות לא סדירים".

     

    "כל אירוע כזה נחקר", אומר גורם צבאי בכיר, "בשגרה, באימונים, בפעילות בט"ש ובלחימה, וזה מתנהל במבק"א כי זה הגוף שיש לו את היכולת להנגיש את החומר למפקדים ולחיילים. אבל מי שכותב את הוראות הלחימה בנושא אלו קציני החיל".

     

    למה לא מוקם גוף ספציפי שיהיה אחראי לניתוח האירועים, הפקת לקחים והטמעה?

     

    "יש במבק"א ראש מדור שתחום האחריות שלו הוא חקירות וניהול ידע, ואחד מתחומי הידע שהוא מרכז זה תחום הלקחים. לא כל נושא מחייב הקמת גוף. באשר לפיתוח אמצעים, אני כמובן לא יכול לחשוף את הפרטים, אבל יש התקדמות משמעותית בתחום והמצב לא דומה למה שהיה לפני שלוש שנים. באופן כללי אני יכול לומר שאמצעים חדשים, האמורים לתת מענה לתופעה, נכנסים כל הזמן. ועם זאת אין עדיין, לא אצלנו ולא בעולם, אמצעי אחד שפותר את הבעיה".

     

    45 שניות של נצח

     

    ב־9 באוגוסט, יומיים אחרי נפילת הקטיושה בכפר גלעדי, התרחש אירוע הדו"צ הראשון בחטיבה עליה פיקד עמידרור. אירוע שבו נהרג איגור קוואליק. גם הפעם, בדומה לעשרות מקרים אחרים, זה התחיל כשצחי, מפקד גדוד שריון שאיבטח את הציר לקנטרה, זיהה שלוש דמויות במרפסת בניין על הרכס שמולו, במרחק של קילומטר וחצי מהגדוד.

     

    צחי פנה לחטיבת השריון אליה היה כפוף, וביקש שיבדקו אם זו עמדת תצפית של צה"ל או עמדת נ.ט של האויב. המח"ט הורה לקצין האג"ם לעשות את זה ומכיוון שלא השיבו לו, צחי חזר ופנה לחטיבה. אם זו עמדת נ.ט היא מאיימת על הכוחות שלי, אמר וקיבל אישור לירי.

     

    כשנפל הפגז השני, כפי שהתברר בתחקיר שלאחר האירוע, הצנחנים הבינו שמי שיורה עליהם זה כוח של צה"ל. הם יצרו קשר עם מפקדת החטיבה שלהם שהתקשרה לחטיבת השריון, שהפסיקה את הירי אחרי הפגז השלישי. באותו תחקיר התברר גם שקצין האג"ם, שפרש מהצבא בתום המלחמה, לא בדק מה שאמור היה לבדוק.

     

    "זה לקח", אומר עמידרור היום, "כ־45 שניות מהרגע שהמ"פ בבית הבין שזו אש כוחותינו ועד שהירי הופסק. אבל 45 שניות באירוע כזה הם נצח, ובתחקיר החיילים שלי, וזה לגמרי לא מפתיע, חשבו שזה לקח דקות. חלק מהם העריכו עשר דקות". רס"ל במיל' איגור קוואליק נהרג מירי הפגזים. שלושה חיילים נפצעו קשה, וארבעה חיילים נוספים נפצעו בינוני וקל.

     

    בין הפצועים היה גם הצנחן גדי ויסמן, שבימים אלו מעלה בתיאטרון הסימטה ביפו הצגת יחיד "דו"צ, עם רגל אחת בשמיים". "הגענו למבנה רגע לפני אור ראשון", מספר ויסמן, "התמקמנו בו, חילקנו את משימות השמירה והעמדנו את התצפית על המרפסת. מסביב היה שקט ורגוע, ואני, יחד עם עוד שני חברים התחלנו להכין קפה. איזה מזל שלא קרה לנו כלום, אני אומר לאהרן שטיין שעומד לידי ושנייה אחר כך הוא חוטף כדור בכתף מירי המקלעים שעל הטנק.

     

    "רצנו למדרגות, כדי לרדת לקומה הראשונה, ואז פגע פגז ראשון במרפסת, ותוך שניות פגז שני ושלישי ובפגז השלישי איגור נהרג, ועוד שבעה נפצעו, ביניהם אני. הבנו מיד, אני חושב, שזו אש כוחותינו. כי פגז זה טנק וטנקים יש רק לצה"ל. ואם אני זוכר נכון אז תוך זמן קצר גם שמענו את רעש המסוקים מעלינו. וברגעים האלה אתה הופך לחיה, פועל על אוטומט. הטראומה תגיע רק אחר כך".

     

    ומהחומרים האלה בנה את ההצגה. "הייתי בן 36 כשחזרתי מהמלחמה, אבא לשלושה ילדים", הוא אומר בשיחה עם הקהל המתקיימת על מרפסת התיאטרון בסיום המופע. חלק מהנוכחים, משהו כמו עשרה איש, חברים ב"אחים לחיים", עמותה שמסייעת לנפגעי הלם קרב, חלקם "בוגרי לבנון השנייה", כהגדרתם. "חזרתי הביתה עם חור ברגל וחשבתי שאני בסדר עד שיום אחד אופנוע שעבר ברחוב השמיע קול נפץ ואני נשכבתי מתחת למיטה. עברתי טיפולים, קיבלתי תרופות מפסיכיאטר, ולקח לי זמן להבין שזה הולך להישאר איתי, שאני צריך למצוא דרך ללמוד לחיות עם זה".

     

    בסוף השיחה גם המח"ט עמידרור דיבר. "עד שנפגשתי עם גדי חשבתי שנפגעי דו"צ אלו ההרוגים, משפחות הנופלים ואלו שירו את הפגזים. רק אחרי המפגש עם גדי הבנתי שזה גם הפצועים, אלו שהיו שם וראו ושמעו. הבנתי כמה גדול מעגל הנפגעים וכמה עמוקה הפגיעה, וההצגה משחזרת הכל באופן מדויק עד כאב. את הכניסה לבניין, את ההתארגנות, את סבב הקפה בהמתנה לפקודה, ציוץ הציפורים במרחק וקולות הנפץ הקרובים כל כך".

     

    "רגע לפני שפגז הטנק פגע בבניין", אומר גדי, "דיברתי עם איגור, הוא עמד ממש לידי. הייתה שם דלת הזזה והוא פתח אותה ואז הכל קרה. ובמשך חודשים ארוכים, אולי שנים, חייתי עם תחושת אשמה, שזה קרה לו ולא לי, הרי היינו כל כך קרובים. והיום אני יודע שהארץ שלנו מלאה באנשים כאלה, ורק צריך לדבר על זה. לדבר ולפתוח.

     

    "באחת ההצגות שאל אותי מישהו אם אני כועס על מי שירה בנו. אני לא יכול לכעוס על אף אחד, אמרתי לו, אני יודע שבמצבי לחץ קורות טעויות. ואז הוא הרים שוב את היד ואמר, 'אני יריתי'. כשדיברתי איתו בסוף ההצגה הוא אמר שזה יושב לו על הלב כבר שנים".

     

    שאלת אותו איך קוראים לו?

     

    "לא".

     

    אם הוא זה שירה באירוע שלכם?

     

    "גם לא. כי זה לא הדבר החשוב. כי אני יודע שלא חשוב באיזה אירוע הוא ירה, שלנו או אחר, שהוא לא התכוון, שזה דבר נורא, אבל זה יכול לקרות לכל אחד".

     

    "זה שהרים את היד בסוף ההצגה יכול היה להיות אני", אומר צחי, "אבל זה לא הייתי אני. לא ראיתי את ההצגה וממילא לא דיברתי עם גדי". הוא עצמו ביקר את משפחתו של איגור קוואליק אחרי שנגמרה המלחמה, אבל הוא לא שומר איתם על קשר רצוף. "בועז מספר לי מה איתם, זה חשוב לי לדעת. אבל אני מעדיף שלא להרחיב בעניין".

     

    בגידה, אשמה, בושה

     

    "הספרות המקצועית", אומר גורם צבאי בכיר מענף הרפואה, "מלמדת שנפגעי דו"צ אכן חשופים יותר לתופעות פוסט־טראומטיות. שמעבר לפגיעה הרגילה בשדה הקרב, האנשים האלה גם חווים תחושות קשות של חוסר אונים ותחושה של נבגדות. העובדה שהדברים נעשו בטעות לא מקלה עליהם".

     

    תחושות קשות במיוחד, על פיו, חווים גם הפוגעים. "בעיקר אלו שרואים בעין את תוצאות מעשיהם. יש העצמה של רגשות שממילא עולים במלחמה, לצד תחושת אשמה, בושה, וגם חוסר אונים. איך זה קרה לי ומה הייתי יכול לעשות אחרת".

     

    ממליצים לפוגעים להיות בקשר עם המשפחות?

     

    "אני לא מכיר מחקר שקובע המלצה חד־משמעית בעניין. כל מקרה הוא שונה, וכל מקרה מחייב התייחסות שלוקחת בחשבון את מה שמסוגלים שני הצדדים להביא למפגש. זו יכולה להיות חוויה מאחה ומתקנת, וזו יכולה להיות חוויה שמייצרת, לא רק מעצימה, טראומה".

     

    "כשכל הכוחות יצאו מלבנון", אומר עמידרור, "קיימתי סבב שיחות עם כל היחידות, שיחות שהיו קשות ומרות וטעונות. אחר כך עשיתי סבב בין הפצועים, ואחר כך הגעתי למשפחות הנופלים".

     

    גם המשפחות, הוא אומר, שאלו שאלות. "זה לא פשוט להסביר למשפחה שהבן, האח או האב נהרגו מאש כוחותינו, אבל הם לא כעסו ולא נטרו ולא באו בטענות. יובל של מירב וירון, כבר כקצינה, דיברה בטקס הזיכרון השנתי של הצנחנים. היא לא מנתה את הכשלים ולא את הטעויות, היא דיברה על הכאב, וגם על החובה לעשות הכל כדי להבין מה בדיוק קרה ואיך אפשר למנוע אירועים דומים בעתיד.

     

    "אז נכון, אני מכיר גם מקרים אחרים, משפחות אחרות, כאלו שאחרי שהיורים ביקרו אצלן ביקשו שלא יבואו יותר. כאלו שסירבו לאפשר למי שירה ופגע להגיע. ואת כולם אני מבין. זה דורש תעצומות נפש שלא כל אחד יכול לגייס. אבל זו לא התמונה הרווחת".

     

    בימי הזיכרון הוא עצמו מתייצב בבית העלמין בנצרת עלית, שם קבור איגור קוואליק. "בפעם הראשונה שהגעתי לשם ראיתי שהוא לא קבור עם כולם, בחלקה הצבאית, אלא בגבעונת קטנה בצד. זה הוציא אותי מדעתי, אבל בשנים שבאו אחר כך גיליתי שהדתיים, כיוונו לרע אבל זה יצא לטובה. בעוד שהאחרים הצטופפו זה על זה ליד המצבות האחרות, מסביב למצבה של איגור היה מקום לכל הפלוגה, לכל החברים. היום, אגב, הגבעה הקטנה הזו כבר מלאה בקברים".

     

    גם עם משפחת אמתי הוא שומר כל השנים על קשר קרוב. "גל, בנו של ירון, ביקש ממני כמה פעמים שאספר לו מה בדיוק קרה באותו יום. 'רק כשתהיה שנה בצבא', אמרתי לו, 'אחרת לא תבין'. וזה באמת מה שהיה. יותר משנה אחרי שהתגייס, כשהיה כבר מפקד בגדוד הסיור של הצנחנים, הסברתי לו שלב אחרי שלב מה קרה שם. והוא היה כבר במקום שבו היה בשל להבין שגם אני יכולתי להיות המ"פ שירה, שגם הוא יכול להיות אותו מ"פ. שכל מי שנלחם יכול למצוא את עצמו במצב הזה".

     

    צה"ל מעודד טיפול

    היחידה לתגובות קרב מעודדת טיפול בנפגעי פוסט־טראומה, בין היתר גם פוגעי ונפגעי ירי כוחותינו. לשירות, הכולל טיפולים פסיכולוגיים בגישות מתקדמות, וניתן בחינם ובפריסה ארצית, זכאים כל מי שהשתתפו בלחימה ומתקשים להתמודד עם השלכותיה – אזרחים ללא הגבלת גיל וללא תלות בסטטוס שירות נוכחי. הפנייה היא דיסקרטית ואינה חשופה לגורמים צבאיים או אזרחיים.

     

    לקביעת פגישה ולבירורים:

    טל': 7377007 – 03

    פקס: 7377657 – 03

    מייל: tk@mail.idf.il

     

     


    פרסום ראשון: 26.10.17 , 19:34