מעשייה צבאית מספרת על מג"ד שחייליו עזבו את הגדוד בזה אחר זה: לאחד ירד הפרופיל, אחר נפצע, שלישי ביקש העברה, רביעי הלך לקב"ן, והחמישי הודיע שהוא חייב לשרת קרוב לבית כדי לפרנס את המשפחה. אחרי שהחייל החמישי ביקש שחרור, המח"ט הודיע למפקד הגדוד בנחרצות: "החייל הבא שעוזב הוא גם הכרטיס שלך הביתה". רוצה לומר: אולי כל עזיבה לגופה מוצדקת מאוד, אבל המכלול מעיד על בעיה קשה אצל המפקד.
ובאמת, יכול להיות שעובד אחד במעון ראש הממשלה באמת היה מלוכלך, עובד אחר היה לא ממושמע, השלישי גרוע, איטי וראוי לנזיפה חמורה, הרביעי המציא עלילה. אבל אם כל אלה מתקבצים להם יחד בבית הכי חשוב בישראל, אולי הבעיה היא בבעלי הבית. ואז זו כבר הבעיה של כולנו.
קל לפטור את הדברים הלא פשוטים שמובאים בעמודים אלה באמירה שבטח תישמע היום שלפיה "התקשורת שוב רודפת את נתניהו ואשתו". קל — אבל פשוט לא נכון. לא, זו לא "התקשורת". אלה עובדים שמגישים בזה אחר זה תביעות נגד הגברת נתניהו בעקבות מה שספגו ממנה, לטענתם, עת עבדו במעון רה"מ. לא, הם לא "רודפים" את בני הזוג. הם חשו שנפגעו — ופנו לבית־המשפט כדי לדרוש את המגיע להם. כאשר כתב תביעה כזה מוגש לבית־המשפט ומגיע לידי העיתונות, דינו להתפרסם. כן, זו חובתה של התקשורת במדינה דמוקרטית.
אחד הדברים המדהימים ביותר בנוגע לכתב התביעה שמתפרסם כאן הוא מועד התרחשותם של האירועים המתוארים בו: אחרי פרשת עוזרת הבית ליליאן פרץ, אחרי פרשת מני נפתלי, אחרי פרשת גיא אליהו — שלושתם עובדים של בני הזוג נתניהו בתקופות שונות שעזבו אחרי חוויות דומות — ובעיצומן של החקירות נגד בני הזוג וההחלטה של היועץ המשפטי לממשלה להעמיד את שרה נתניהו לדין (בכפוף לשימוע) על אירועים שהתרחשו בתוך המעון הרשמי. "מי שנכווה ברותחין", אומר הביטוי, "ראוי שייזהר בצוננין". אצל שרה נתניהו נדמה שהכלל הזה לא תקף. בלתי נתפס שאחרי כל ההסתבכויות של הצוות העוטף את נתניהו ורעייתו, ובשיא תקופת החקירות נגדם, גב' נתניהו ממשיכה, על פי הנטען בכתב התביעה, בדיוק באותה התנהגות. כאילו לא למדו כלום. ואין זה משנה אם מדובר בעובדת שעבדה זמן קצר יחסית עם נתניהו. מהתיאורים שלה עולה שמעט מאוד אנשים היו מחזיקים מעמד יותר מכמה ימים תחת משטר שכזה.
התגובה הכמעט אוטומטית של מקורביה ודובריה של משפחת נתניהו לטענות מהסוג הזה היא שכולן שקריות. הלוואי שפעם אחת היה קם מישהו מסביבתם ואומר את האמת באופן גלוי: גב' נתניהו מתמודדת עם מציאות אישית ומשפחתית לא פשוטה, ומעתה היא לא תעמוד עוד בקשר ישיר עם עובדות ועובדים במעון. אב הבית יהיה אחראי לזה והכל ייעשה מולו.
אולי הגיע הזמן לומר "כן, זו אישה מורכבת, היא מתמודדת עם קשיים שונים שחלקם בטח גם קשורים למציאות החיים הלחוצה שנכפתה עליה בגלל התפקידים הסופר־חשובים של בעלה, אבל אנחנו מסייעים לה ומרחיקים אותה ממגע ישיר עם עובדים".
שרה נתניהו אובססיבית לניקיון, לשליטה ואולי אפילו להשפלה של עובדיה. מסביב לה נבנתה חגורת הגנה אנושית, שרק נענית לכל גחמה שלה במקום פשוט לעזור לה. לפי כתב התביעה, היא דורשת מעובדות לבוא לכל יום עבודה עם עשרות פריטי ביגוד סטריליים, משתתפת במסדרי ניקיון משפילים של בנה יאיר, מאלצת עובדת חרדית להשתמש רק בשירותים של המאבטחים, אומרת לעובדת "אני לא אוהבת שהולכים, אני אוהבת שרצים" — וכל המגינים האלה אומרים אמן.
בנימין נתניהו, האיש שאמור לקחת אחריות על החיים של כולנו, צריך להתחיל לקחת אחריות על העוול המתמשך שנעשה לעובדים, אך גם לאשתו, אצלו בבית ראש הממשלה. והפעם, לשם שינוי, עליו לא להאשים את התקשורת או להתחיל בקמפיין דה־לגיטימציה לצעירה חרדית, קשת יום, שרק רצתה לפרנס את משפחתה בכבוד.
