yed300250
הכי מטוקבקות
    צחי הלוי | צילום: רונן פדידה
    זמנים מודרנים  • 29.10.2017
    "כבר אין לי חלומות, מפני שקיבלתי הזדמנות לחיות את החלום"
    כנצר למשפחה ביטחוניסטית, צחי הלוי גדל בחמש מדינות, דיבר בחמש שפות ושירת כקצין בדובדבן. עכשיו הוא משתמש בכל מה שעבר עליו ככוכב מוביל בסדרת המתח "המדרשה" (רשת). הדבר הבא? לחזור לקריירה המוזיקלית שלו, שהחלה ב"דה וויס", ולהרחיב את המשפחה
    סמדר שיר | צילום: רונן פדידה | סטיילינג: אורית אפרתי

    זיק ממזרי ניצת בעיניו של צחי הלוי כשסיפרתי לו שבעלי החמיץ פניו, כששמע שבתשע בערב אני יוצאת לראיין את נאור מ"פאודה" ואחזור רק אחרי חצות. "כן", הוא הודה באשמה, "יצא לי שם של גבר שמתעסק עם נשים נשואות".

     

    ואתה עושה כל שביכולתך כדי להפריך את התדמית הזו?

     

    "לא, להפך", הוא מגחך. "אני זורם איתה עד הסוף. לפני שנתיים טסתי ללוס־אנג'לס לחודשיים, לארגן לי אודישנים, וחיפשתי דרך להתפרנס. מישהי קישרה אותי עם קרן היסוד והתחלתי להרצות. בפעם הראשונה עמדתי כמו שאני, בלי מצגת ובלי קטעי וידיאו, רק סיפרתי על החיים שלי, איך גרתי בחמש מדינות לפני שמלאו לי 18, ולשמחתי זה עבד. מאז השתכללתי, לא מזמן חזרתי מסיבוב בדרום־אמריקה, בשבוע הבא אני טס לאוסטרליה, זה כיף להיפגש עם הקהל ולקבל פידבקים מידיים. אבל בינתיים הישראלים בגולה ראו את 'פאודה' ותמיד, בהתחלה או בסוף, יש מישהו ששואל אותי למה התעסקתי עם גלי (נטע גרטי), אשתו של דורון קביליו (ליאור רז) שהוא החבר הטוב שלי בצוות המסתערבים".

     

    ומה אתה עונה?

     

    למעלה: מתוך "המדרשה"  | צילום: אנטון טקצ'נקו
    למעלה: מתוך "המדרשה" | צילום: אנטון טקצ'נקו

     

    "יש לי שתי תשובות", הוא משפשף את הזיפים במבוכה. "לפעמים אני אומר שניהלתי רומן עם אישה נשואה בגלל שאני מניאק והיא סקסית ויפה, ולפעמים אני אומר שבסך הכל עזרתי לחברים שלי בעת צרה: הוא הזניח אותה, היא הייתה בודדה, אז עשיתי טובה".

     

    ומהי התשובה הנכונה?

     

    "שתי התשובות נאמרות בהומור".

     

    ובחייך הפרטיים תחשוק באשת איש?

     

    בקמפיין "גולף" | צילום: דניאל קמינסקי
    בקמפיין "גולף" | צילום: דניאל קמינסקי

     

    "לעולם לא. צלצלי הביתה ותרגיעי את בעלך, טוב?"

     

    תכף תגיד גם ששיחקת מסתערב מבלי שיש לך איזשהו רקע אישי.

     

    "לא", הוא מרצין, "עשיתי את שירותי הצבאי בשמשון ובדובדבן, הייתי במקומות שהם התפאורה של 'פאודה', אבל במהלך הנדודים בעולם הוריי חינכו אותי שכל אדם הוא אדם".

     

    קדאפי ודרוויש

     

    הלוי (42), גרוש ותיק ואבא של דין (13 וחצי), פרזנטור רשת האופנה "גולף", נשם את האווירה הביטחונית מאז ומתמיד, כבנם של מרים, אחות במקצועה, ואמנון, כיום פנסיונר של משרד ראש הממשלה. "יותר מזה אסור לי לפרט", הוא אומר, "והמבין יבין. נולדתי בפתח־תקווה וכשהייתי בן חודשיים נסענו בעקבות אבי לשליחות באיטליה, שם נולדה אחותי מאיה, בבית חולים של הוותיקן, עם צלב מעל המיטה. בגיל שש חזרנו ארצה לרמת־גן, לשכונת עמידר, ובשנתיים האלה אבא היה נעדר מהבית המון, לתקופות ארוכות, שלושה־ארבעה חודשים. ובאותם ימים עוד לא היה פייסבוק ופייס־טיים, רק גלויות ומכתבים. מאיה הייתה כבת ארבע כששמעתי אותה שואלת את אמא איך אבא נראה, מפני שהיא כבר לא זוכרת אותו".

     

    תחנתם הבאה הייתה בקהיר, מיד אחרי הסכם השלום. "גרנו בבית דירות של משפחות עשירות, עם שטיחים פרסיים על הקירות, אבל הבוואב, השוער של הבניין, חי עם אשתו ועשרת ילדיו על האדמה. אמא נהגה להביא להם אוכל ובגדים וראיתי בהם חברים. פעם, כשהוריי יצאו לבלות והשאירו אותי לשמור על אחותי, היא התחילה לבכות ולא ידעתי מה לעשות איתה. למרות שהיו בבניין שכנים ישראלים ירדתי איתה לבוואב, אשתו הרגיעה אותה ואילו אני ישבתי עם הבוואב סביב המדורה עד שהוריי חזרו. למדתי שם בבית ספר אמריקאי, תוך חודשיים פטפטתי בערבית, טיילנו בשווקים ורכבתי על סוסים".

     

    מארץ הפירמידות הם עקרו לבריסל. "למדתי בבית ספר יהודי דתי, בצרפתית. פעם, כשיצאתי מכותלי התיכון, עברה לידי אישה צעירה עם עגלת תינוק ומילמלה מתחת לאף, 'יהודי מלוכלך'. אמרתי לה בשיא הנימוס, 'אני מצטער מאוד שזה מה שאת חושבת, אם תעצרי לרגע תגלי שאני לא מסריח כמו שנדמה לך'. נתקלתי גם בתקשורת עוינת. בערוץ הבי־בי־סי שידרו ראיון עם חייל ישראלי בתקופת האינתיפאדה הראשונה. הוא אמר בעברית, 'תקשיבו, אני לא רואה איך נצליח להסתדר עם הפלסטינים', ובתרגום לצרפתית שרץ למטה נכתב, 'אני שונא פלסטינים'. עוד באותו הערב שלחתי מכתב תלונה לערוץ, ואין לי מושג מה הם כן או לא עשו, אבל לפחות ניסיתי".

     

    בגיל 18 הוא נפרד מהוריו, חזר ארצה עם הגיטרה על הגב ("חבר בבריסל לימד אותי כמה אקורדים") במטרה להתגייס לשמשון, יחידה התנדבותית שעל מעלליה שמע מהמאבטחים הישראלים שהכיר בתיכון. "רציתי קרבי", הוא מספר. "בשנה הראשונה הייתי חייל בודד ואמא, בבריסל, לא עצמה עין. הייתי חדור מוטיבציה, מפקד צוות, קצין בדובדבן. החבר'ה מהצבא הם החברים הכי טובים שלי עד היום, גם מפני שעברנו ביחד חוויות מאוד לא פשוטות".

     

    תסביר.

     

    "לא, זה חונק לי את הגרון, אבל לא היו מצבים של הפעלת כוח יתר. המציאות לא הייתה שחור או לבן, אלא הרבה יותר מורכבת, והרגשנו שאנחנו עושים עבודת קודש".

     

    כשפשט את המדים ("אני עדיין עושה מילואים") הציב את המוזיקה בראש סדר העדיפויות. בלהקת "מיומנה" הכיר את הרקדנית והכוריאוגרפית אונה הולברוק ("היינו ביחד חמש שנים, אבל החתונה, הלידה והגירושים קרו תוך שנה") וגילה שלא קל לשרוד. "עבדתי בבניין, התקנתי מזגנים ואזעקות, הייתי גנן, חילקתי עיתונים. התקבלתי לצעירי הבימה, ושיחקתי ב'איש חסיד היה' וב'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' עד שחבר מהצבא סיפר לי שמחפשים שחקן דובר ערבית. כך התגלגלתי לסרט 'בית לחם', שהפיקה חברת ילדות שלי מבריסל. כשהאודישן שלי הגיע אליה היא צילצלה אליי וסיפרה שבחלומה היא ראתה את שנינו צועדים על השטיח האדום. צחקתי", הוא מודה, "אבל היא הימרה, היא נתנה את התפקיד המשמעותי בסרט למישהו שאפילו לא ראה את עצמו כשחקן, ובפסטיבל ונציה באמת צעדנו על השטיח האדום".

     

    בארבע השנים שחלפו מאז הספקת לעשות מול המצלמה את מה ששחקנים אחרים לא עושים ב־20 שנה.

     

    "את אמרת", הוא מצטנע, "אני לא עוסק בהשוואות, רק מחפש איך לאתגר את עצמי עוד ועוד. התקופה האחרונה הייתה מטורפת. צילמתי עונה שנייה של 'פאודה', עונה שנייה של 'המדרשה' ועונה שנייה של 'האחיות המוצלחות שלי'. לפני כמה חודשים צילמתי במרוקו סרט אמריקאי, 'המלאך', שבו אני מגלם את הדמות של קדאפי, בערבית לובית, ועוד סרט שבו גילמתי דמות בהשראתו של מחמוד דרוויש, בערבית ספרותית. עכשיו אני מגיע מיומיים של צילומי סרט סטודנטים במדבר. ואת יודעת למה אני מתעקש לגוון? בגלל ששנות הנדודים הפכו אותי לבנאדם שלא כל כך מסתדר עם מסגרת. כשמשעמם לי אני קם והולך. אני דובר חמש שפות — עברית, ערבית, צרפתית, ספרדית ואנגלית — יש לי שלושה סוכנים בעולם. כל בוקר אני מתעורר מוקדם, שותה קפה ומתחיל לאכול לסוכנים שלי את הראש. בכל אודישן אני מתרגש, חצי מת. הסוכנת הצרפתייה שלי שלחה לי אודישן לדמות שהיא הטייפ־קאסט שלי, מישהו קשוח, אבל כשקראתי את התסריט נתקלתי בדמות של טרנסג'נדר. ישר צילצלתי אליה ואמרתי לה שגם את הדמות הזאת אני רוצה לנסות".

     

    למה?

     

    "כדי לבדוק את הגבולות שלי, אבל אני חייב להודות. אילולא הייתי כל כך מתרגש ממה שאני עושה, יש סיכוי שהייתי מוצא את עצמי במערכת הביטחון".

     

    למה לא נשאבת אליה מלכתחילה?

     

    "כי לא הייתי מסוגל לוותר על החירות. במערכת הביטחון יש המון יצירתיות, חשיבה מחוץ לקופסה, אדרנלין ומשימות, אבל אתה לא חופשי לעשות מה שבא לך. ובשבילי, החופש הוא ערך כמעט קדוש".

     

    מסע נקמה

     

    את הדרייב לחופש תראו בעונה השנייה של "המדרשה" (ימי חמישי, החל מה־26 באוקטובר, ב־22:00) סדרת הדרמה המקורית של רשת, שמשודרת גם בנטפליקס האמריקאית וביותר מ־40 מדינות באמריקה הלטינית. העונה החדשה נפתחת כשיונה הררי (יהודה לוי) לוקח את חניכיו למשימה מבצעית בקייב שבאוקראינה, אליה מגיע גם לירון חרירי, שיוצא מהכלא ורוצה לסגור איתו חשבון.

     

    "אני חרירי", הוא מושיט לי את כף ידו ללחיצה סמלית, "ומבחינתי, המוסד אחראי לרצח של אבי. מותו העמיד אותי בראש משפחת הפשע, ולכן אני לוקח שני חיילים — כותל (מוריס כהן) ומיצי (אימרי ביטון) ויוצא איתם למסע נקמה. חרירי הוא טיפוס פיקח וחד, הוא שירת בצבא כחייל קרבי ואילו נולד במציאות אחרת אולי היה מתגייס למוסד, אבל הוא גדל בפשע ונכנס למבוך של משחק מוחות מול הררי וחניכיו. מה שיפה זה שתוך כדי תנועה הוא מגלה כל מיני דברים על עצמו ועל המשפחה שלו".

     

    כמו?

     

    "אסור לי לגלות, אבל הולכת להיות עונה מאוד־מאוד מותחת. יוצרי 'המדרשה', אורי לברון ויזהר הר־לב, שיחקו אותה. הבמאי דני סירקין הצליח להוציא ממני משהו שלא ידעתי שקיים בי — רוע. צילמנו חודש וחצי בקייב, עם צוות אוקראיני, והוא ניווט את הספינה בחוכמה וברוגע. הוא תיקשר עם הצוות המקומי ברוסית, אנחנו דיברנו איתם אנגלית, בינינו דיברנו עברית, וכשהצילומים הסתיימו אמרתי לעצמי שכבר אין לי חלומות מפני שקיבלתי הזדמנות לחיות את החלום".

     

    טעמת בורשט?

     

    "איך לא? דווקא נחמד מאוד. נכון, לא מתאים לי להתלהב מבורשט, כי אמא שלי מרוקאית ואבא שלי הוא דור שמיני בארץ, עם שורשים ממצרים ופרס, אבל למזלי, אמא יודעת לתת לכל תבשיל את הטאץ' שלה. עכשיו תורי לאתגר אותה. אני אבקש ממנה לבשל לי בורשט כמו שהכינה לי גפילטע פיש".

     

    אפרופו עדות, "המדרשה" מציבה אותך, הפושע חרירי שחום העור, מול יונה הררי, מפעיל הסוכנים האשכנזי ותכול העיניים.

     

    "עזבי, השיח העדתי כבר נדוש. אני לא טוען שאין אנשים מכאן ומשם שחוו קיפוח, אבל השיח הזה לא מביא אותנו לשום מקום. כיום הכל כבר מעורבב. כולנו ישראלים שחיים באותה הקלחת, באותה חברה אלימה, וצמאים למנהיג. אני לא מרגיש מונהג וזה מדאיג".

     

    גם לקייב הוא טס עם הגיטרה, "היא החברה הכי טובה שלי, שותפה לכל הסודות, אבל דווקא שם כמעט ולא נגעתי בה בגלל האינטנסיביות של הצילומים", מספר הלוי, שהשתתף בעונה הראשונה של "דה וויס", כיכב בנבחרת של שלומי שבת והקליט אלבום. עכשיו, לצד כתיבת פיצ'ר וסדרה ("אני לא מחכה שהעבודה תבוא אליי, אני יוזם") הוא מתכנן אלבום שני עם חומרים שלו. "לפני שש שנים, כששרתי בפריים־טיים, יצאתי עם דין, הבן שלי, לטיול בנחל דוד וכל שני מטר עצרו אותי וביקשו סלפי", הוא מספר. "התרגשתי. ראיתי בזה מחווה של הערכה. בשנה האחרונה דין ואני עושים את שביל ישראל במקטעים, ישנים תחת כיפת השמיים, מדברים כמו שני גברים, והוא מלמד אותי איך להעלות תמונות לאינסטגרם. אני מעריץ את הבן שלי. הוא פרטנר נפלא".

     

    הוא הפטרנר היחיד שלך?

     

    "לא", הוא מתחלחל מהחדירה למרחב הפרטי והמוגן. "אני בזוגיות והלוואי שיהיו לי עוד ילדים. אני מת לבת שתסובב אותי על האצבע הקטנה".

     

    smadarshirs@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 29.10.17 , 20:52
    yed660100