yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    24 שעות • 30.10.2017
    אהבה בת שמונים
    אומרים שמצווה לשמח חתן וכלה, אבל בחתונה המיוחדת שנערכה אתמול בחולון החתנים והכלות שימחו את הצופים. ככה זה כש־18 זוגות ניצולי שואה מחדשים נדרים, אחרי קילומטרז' של 50 שנה לפחות. זוגות צעירים אולי צריכים אולם מפואר ותיבת צ'קים כדי להרגיש נשואים, אבל כשמדובר במי שממילא חגגו את החתונה הראשונה בנוכחות 20 איש וציינו את ירח הדבש בכרטיס לסרט ומנת פלאפל — הם יודעים מה באמת חשוב בזוגיות
    גיל קורוטקי

    הזוגות הנרגשים התאספו והדביקו את כל הנוכחים באווירה חגיגית במיוחד. בכל זאת, לא בכל יום מחתנים 18 זוגות בבת אחת, במיוחד לא כשהגיל הממוצע בקרב החתנים והכלות עוקף את ה־80.

     

    במסגרת כנס למיצוי זכויות לניצולי שואה ובני משפחותיהם שנערך בחולון, החליטו בשירות לאזרח הוותיק בעירייה ללכת עד הסוף, והציעו לכל זוגות הניצולים הנשואים 50 שנה ומעלה לחדש את נדריהם. 18 זוגות ותיקים נענו להזמנה, מתוכם שני זוגות עולים מרוסיה שזכו להינשא לראשונה בחתונה יהודית. הגברים לבשו בגדים חגיגיים, הנשים הופיעו בשמלות כלה שנתרמו במיוחד, ותלמידי תיכון נעמת חולון דאגו לצילומים וגם לאיפור והשיער של הכלות.

     

    רחל ואליעזר גרינפלד נשואים כבר 72 שנים. שניהם ניצולי שואה, ילידי העיר לודז' שבפולין.

     

    אחרי המלחמה הפך גטו לודז' להיות קיבוץ הכשרה והתארגנות לעלייה ב' ושם קיבל אליעזר תפקיד של גזבר. כאשר רחל הגיעה למקום עבודתו בהפתעה הוא הכריז בפני כולם, "תכירו, זו ארוסתי רחל ואנחנו מתחתנים".

     

    חתונה מפוארת בבוקרשט. ג'ני וברנרד אורסו
    חתונה מפוארת בבוקרשט. ג'ני וברנרד אורסו

     

     

    "היינו ילדים בני 20", נזכרת רחל. "חזרתי מאושוויץ ללודז' וחשבתי שאפגוש שם מישהו ממשפחתי. לא פגשתי אף אחד אבל פגשתי אותו, הולך עם אחת החברות שלי. הוא שאל אותי אם הוא יכול ללוות אותי הביתה, וככה הוא מלווה אותי כבר 72 שנה".

     

    את החתונה הראשונה ערכו בלודז'. "היו בערך 50 אנשים", מספר אליעזר, "אז זה היה נחשב הרבה. היינו לפני עלייה בלתי לגאלית לארץ, אז הכל היה בחיפזון. בקושי פינו את הספרייה שיהיה לנו חדר לליל הכלולות, וגם כשפינו, החדר היה קטן מאוד. העיקר שהמיטה נכנסה בו", הוא מסכם בחיוך.

     

    "לא היה לנו שום דבר", מוסיפה רחל. "אפילו לא הייתה לי הינומה. בפולניה היו הרבה זבובים אז החברים שלנו הורידו את הרשת ושמו לי במקום ההינומה. היינו צעירים מאוד ומלאי חיים. האמנו שהחיים יהיו טובים, למרות מה שעברנו. אני נשארתי בלי משפחה והוא אמר לי, 'אל תדאגי. אני האמא, האבא והאחים שלך'. כך היה וכך עד היום".

     

    אם הייתם מתחתנים היום, הייתם עושים חתונה מפוארת יותר?

     

     

    "הבחירה הייתה אותה בחירה", עונה אליעזר נחרצות. "היתר לא באמת חשוב. יותר אוכל, פחות אוכל — העיקר להיות ביחד".

     

    אלכוהול אאוט, אקורדיון אין

     

    "שנינו הגענו מבולגריה", נזכרת סוניה קסטרו בת ה־79, החצי הדברן של מיכאל בן ה־81, כבר 62 שנה. "מיכאל התחזה לחבר של אחי והיה נכנס הביתה ושואל את אמא, 'איפה מרקו?' אבל בדיעבד אמא סיפרה שהיה מסתכל בחדרים איפה אני. ככה הכרנו. הוא היה מזמין אותי לצאת והיינו קובעים פגישות עם אחי. אבל רק עד 9 בערב", היא צוחקת, "כי הייתי בת 14".

     

    "בחתונה היו אולי 20 אנשים", היא נזכרת. "לא היו לנו אפשרויות ולא כסף. את החתונה עשו בבית כנסת בתל־אביב בשם 'המרכולת'. התנאי של המשפחה שלי היה שאני אשאר לגור בבית שלהם עד שהוא ישתחרר מהצבא, כי הוא היה רק בן 18 וחצי. אחרי חודשיים הוא אמר לי 'אני לא מסכים לזה. את באה לגור אצלי בבית'.

     

    שמלה בהשאלה. שולמית ושרגא קצבורג
    שמלה בהשאלה. שולמית ושרגא קצבורג

     

     

    "אחרי בית הכנסת חזרנו לבית של ההורים שלי לחגיגה", אומר מיכאל. "שם עשינו שמח. אלכוהול לא היה, שתינו רק את הטיפת יין שנתן לנו הרב. היה מישהו שניגן על אקורדיון וככה העברנו את הערב. את ירח הדבש חגגנו למחרת בסרט בקולנוע תמר ומנת פלאפל".

     

    "אני זוכר עד היום את השמלה שהיא לבשה אז", הוא ממשיך. "שמלה בצבע תכלת. זה היה מונח עליה שיגעון. מי שתפרה לה את השמלה הייתה דודה שלי, רוצה לראות?",הוא שואל ומוציא מהארנק תמונה מצהיבה של סוניה מיום חתונתם. "לא הייתי מתחתן אחרת. רק עם אשתי! העיקר להיות איתה, בכל צורה".

     

    שרגא ושולמית קצבורג הם סיפור הצלחה שנולד מבליינד דייט. היא בת 82, הוא בן 87. אחותו הצעירה של שרגא למדה עם שולמית ושידכה ביניהם. הרבה לפני שנפגשו החליפו ביניהם מכתבים. באחד המכתבים צירף את תמונתו והקדיש "לחמודה המסתורית ושמה שולמית". רומנטי.

     

    "התחתנו בבית וועד הקהילה ברחוב יפו בתל־אביב", מספרת שולמית. "היו בחתונה בערך 30־25 אנשים. את האוכל היו קונים בזמנו בתלושי מזון אז כל המשפחה והאחיות שלי נתנו את התלושים שלהם לקנות את המצרכים לחתונה, ואמא שלי ואחותה הכינו את כל הכיבוד. המתנות שקיבלנו היו סירי פלא שהיו אופנתיים אז. אח של אמא שלי מנהריה הביא לנו סט סדינים, לא האמנו איזה מציאה זה!"

     

    שמלה בהשאלה. שולמית ושרגא קצבורג
    שמלה בהשאלה. שולמית ושרגא קצבורג

     

     

    איזו טבעת קיבלת?

     

    "אצלי זאת הטבעת האורגינלית" מנופף שרגא בידו ומשוויץ. "הבעיה אצלה שהיא לא תמיד ידעה לשמור. גם לא על שעון שקניתי לה", הוא עוקץ. "את זה היא לא תכתוב בעיתון, אל תדאג", מבטלת את דבריו בחיבה שולמית.

     

    "את השמלה שלי קיבלתי בהשאלה מאישה בשם שרה שיף. לפני כמה שנים בתאריך החתונה התקשרתי לשרה והיא סיפרה לי שיותר מ־25 בנות התחתנו מאז באותה שמלה".

     

    אם היום הייתם מתחתנים, הייתם מתחתנים צנוע, או כמו שהיום?

     

    "קודם כל היום מתחתנים מבוגרים, אני הייתי בת 18 וחצי כשהתחתנו. הייתי ילדה ואף אחד לא הסביר לי שום דבר, הלכתי לקראת הלא נודע. היום יש לנו ברוך השם ארבעה ילדים ואנחנו ברוכים בהרבה נכדים".

     

    אבל לא כולם התחתנו בצנעה בפעם הראשונה. ג'ני וברנרד אורסו, בן 88 ובת 85, התחתנו לפני 60 שנה בבית הכנסת הגדול בבוקרשט. "זו הייתה חתונה גדולה ומפוארת עם הרבה אורחים", נזכר אורסו. "אפילו חיתן אותנו הרב הראשי של בוקרשט, ד"ר בק".

     

    "הייתה לי חתונה מאוד יפה", מעידה ג'ני בגאווה. "זה היה קצת אחרת מלאחרים בגלל שהיו שני זוגות של בנים ובנות עם סלים של פרחים שחילקו לכל אישה שנכנסה. תפרתי לבד לא רק את שמלת הכלה שלי, אלא גם של כל קרובות המשפחה שלי שבאו".

     

    חדר כלולות קטנטן. רחל ואליעזר גרינפלד
    חדר כלולות קטנטן. רחל ואליעזר גרינפלד

     

    שתיתם אלכוהול בחתונה?

     

    "שתינו קצת יין רומני", צוחק ברנרד. "אבל ממש לא השתכרנו".

     

    "שתדעי שחזיר לא אכלנו בחתונה!" נכנסת לדבריו ג'ני. "בזמן ההוא ברומניה הקומוניסטית כולם חוץ מהממשלה היו עניים, אז כל אורח בחתונה שילם במסעדה על מה שהוא אכל. את מדברת על מתנות? לא קיבלתי לחתונה שום מתנה", היא קובעת ומוסיפה, "חוץ ממההורים של ברנרד בעצם, אבל עיזבי, לא כדאי לדבר על זה".

     

    איך שומרים על זוגיות אוהבת 60 שנה ואפילו מחדשים נדרים?

     

    "כעס ואיבה נשארים מחוץ לחדר השינה", אומר ברנרד, וג'ני מוסיפה: "המטבח הוא בשליטתי הבלעדית. הוא לא מעז אפילו לפתוח את המקרר לבד".•

     


    פרסום ראשון: 30.10.17 , 19:47
    yed660100