שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    Nadav Ben Yehuda
    24 שעות • 30.10.2017
    נוגע בשמיים
    הוא כבש יותר פסגות מכל ישראלי אחר. עכשיו נדב בן יהודה מגלה איך זה מרגיש לעמוד על גג העולם בגובה של 8,000 מטר. וזה לגמרי לא מה שאתם חושבים: האיש שהחזיק את העולם בכפות ידיו מספר על תחושת הבדידות העמוקה שם למעלה, הפחד הנוראי והרצון להסתלק כמה שיותר מהר הביתה. אז למה הוא מתעקש לחזור לשם כל פעם מחדש? קוראים לזה אהבה. או התמכרות
    איתי אילנאי

    טיפוס הרים זה הספורט היחיד שבו כשאתה מגיע לפסגה אין קהל ואין מחיאות כפיים. מה שאתה מקבל במתנה זה פחד נוראי ואת ההזדמנות להסתובב", אומר נדב בן יהודה, מבכירי מטפסי ההרים בישראל. זה אולי הספורט שמגיעים בו הכי קרוב לקצה היכולת, ענף שדורש מחויבות טוטלית ומוכנות להסתכן בפציעות קשות או אפילו במוות, אבל בניגוד למסי על הדשא או מייקל פלפס בבריכה, ההמונים לא מריעים לך. אף אחד גם לא מעביר בלייב את ההישג שלך. זה רק אתה עם עצמך, הנופים המדהימים שמסביב, האוויר הדליל ותחושת הבדידות.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    נדב בן יהודה, שחזר לפני שבועיים מפסגת המנאסלו בהימלאיה, 8,163 מטר מעל פני הים, הוא הישראלי שהגיע להכי הרבה פסגות מעל 8,000 מטר. אבל מה שמעניין במיוחד בשיחה איתו הוא לגלות שכל מה שחשבת על טיפוס הרים — זה בדיוק להפך. אין יותר מוסמך ממנו כדי לספר מה התחושה שם למעלה, על ראש ההר. אלא שאם חשבתם שטיפוס הרים הוא מקצוע נוצץ, שמושך הרפתקנים פרועי שיער שמחפשים תהילה, תחשבו שוב. לאחר פגישה עם בן יהודה מתברר שטיפוס הרים הוא תחום סיזיפי ולעיתים קרובות מסויט. מאבק אפור, מר ומלא בדידות — ואין מדליה בקצה.

     

    "הפסגה היא המקום הרחוק ביותר מהבית", אומר בן יהודה. "זה מקום שמלא בפחד מאוד גדול, וכל מה שאתה רוצה לעשות זה להסתלק משם. אם במהלך הטיפוס אתה נקרע בין הרצון ההישרדותי לבין הרצון הספורטיבי להגיע לפסגה, כשאתה כבר למעלה לא נשאר לך יעד להשיג. המקום הבא שאתה חושב עליו הוא הבית".

     

    אז למה בן יהודה מתעקש לסבול פעם אחר פעם בדרך הארוכה למעלה, רק כדי להגיע לפסגה השוממת ומיד להסתובב? במילה אחת — אהבה. "אני באמת מאמין שאותם קרחונים, גורדי שחקים, הם המקומות הכי יפים בעולם. צריך לעבוד מאוד קשה כדי לגעת בהם, כדי לחוות אותם. אלה חיים שמלאים בהרבה מאוד סבל, אבל גם באהבה מאוד גדולה. אומרים שמטפסי הרים הם כנראה האנשים עם בעיות הזיכרון הכי גדולות, כי כשאתה נמצא שם למעלה אתה מקלל הרבה מאוד ורק רוצה לחזור הביתה. ואז, כשאתה חוזר הביתה, כמעט מיידית אתה מתגעגע חזרה להר. הנה, חזרתי רק לפני שבועיים ואני כבר מתגעגע".

     

    רק לא לחטוף כוויות קור. גילוח במינוס 20 מעלות
    רק לא לחטוף כוויות קור. גילוח במינוס 20 מעלות

     

    ההימלאיה נתנה לי בראש

     

    הפסגה האחרונה של בן יהודה, זו מלפני שבועיים, היא המנאסלו בנפאל. ההר השמיני בגובהו בעולם, חלק ממועדון הכבוד של הפסגות הגבוהות מ־8,000 מטר. עבור בן יהודה ההעפלה לראש ההר האדיר הזה לא הייתה מסובכת מספיק. הוא החליט לעשות זאת ללא סיוע חמצן, ותוך 14 ימים בלבד (מרגע ההגעה למחנה הבסיס ועד הפסגה). "קראתי תיגר על עצמי", אומר האיש ששום אתגר אינו גבוה מדי עבורו. "הפסגה הזו סימלה עבורי הצלחה גדולה מאוד בכל מה שקשור לשיקום מהפציעה".

     

    גם אתם שמעתם כנראה על הפציעה של בן יהודה. ב־2012 הוא היה בדרכו לראש האוורסט כשנתקל בדרך במטייל טורקי שאיבד את הכרתו בגובה 8,550 מטר, כ־400 מטר מתחת לפסגה. בן יהודה לא חשב פעמיים לפני שהציל אותו, במה שהפך לאחד החילוצים הגבוהים והמורכבים בהיסטוריה.

     

    במהלך החילוץ נאלץ להסיר את אחת הכפפות כדי לתפעל את חבלי החילוץ, ומערכת החמצן שלו נשברה והפסיקה לפעול. את היום סיימו השניים בבית חולים כשהם פצועים קשה. 

    שום אתגר לא גבוה מדי בשבילו. נדב בן יהודה
    שום אתגר לא גבוה מדי בשבילו. נדב בן יהודה

     

    הפציעה הקשה איימה גם לגדוע את הקריירה שלו. הוא היה רק בן 24, ואם יאבד את ידו לא יוכל לטפס עוד לעולם. "באותה תקופה הייתי מאוד עצור. הראש כל הזמן רצה לדחוף קדימה, אבל הפציעות הגבילו אותי. אם יש עקב אכילס, לי היתה יד אכילס", הוא אומר ומצביע על כף ידו הימנית, שתקופה ארוכה הייתה חבושה והסבה לו כאב רב.

     

    הפציעה לא ריפתה את ידיו, ועד היום יש לו עשר אצבעות ברגליים ובידיים. מיד לאחר שהתאושש ממנה חזר להימלאיה, והפעם למנאסלו. ב־2013 ניסה להעפיל לפסגתו, אך סופת שלגים טרפה את הקלפים. "זה היה גיהינום", הוא מספר. "שלג עד למותניים. הגענו לאזור ה־7,600 מטרים, ממש מתחת לפסגה, ואז מזג האוויר כמעט בלע אותנו. זה היה רגע שובר לב. שנתיים ברצף שבהן לא הגעתי לפסגה. הבנתי שההימלאיה נתנה לי בראש".

     

    אבל לא איש כבן יהודה יוותר. שנה אחר כך יצא לשני פרוייקטים שבמסגרתם הצליח להעפיל לפסגות של מעל 8,000 מטר. ב־2016 גם היה לישראלי הראשון שמגיע לפסגת ההר המסוכן בעולם, האנאפורנה 1, ש־40 אחוז מהמטפסים אינם חוזרים ממנו בחיים. במהלך הטיפוס אף שבר שיא עולמי כששיחק את משחק השחמט הגבוה בהיסטוריה — 8,071 מטר, 20 מטר מתחת לפסגה.

     

    צבירת השיאים המשיכה. השנה העפיל לפסגה נוספת מעל 8,000 מטר, השלישית בקריירה שלו. היעד הבא היה מנאסלו. שוב מנאסלו. לפני חודש התייצב בן יהודה בתחתית ההר בפעם השנייה. הפעם לא רק השלים את משימת הטיפוס, אלא עשה זאת במהירות שיא וללא שימוש בחמצן. לרשימת השיאים שלו התווסף כעת שיא נוסף: הטיפוס הישראלי הכי מהיר לפסגה מעל 8,000 מטר ללא חמצן.

     

    להתכונן לטיפוס כמו למלחמה. הדרך לפסגת המנסלאו
    להתכונן לטיפוס כמו למלחמה. הדרך לפסגת המנסלאו

     

    מדען והרפתקן

     

    בן יהודה, 29, הוא הכל פרט להרפתקן חסר אחריות. מדובר באדם מחושב, אנליטי, שמדבר על המוגלובין וכדוריות דם אדומות באותה התלהבות שבה הוא משוחח על גרזיני קרח. מתברר שרק כשאתה מתייחס לטיפוס הרים כשילוב של ספורט ומדע ומתכונן להיאבק בהימלאיה כפי שהיית מתכונן למלחמה — תהפוך למטפס הרים אמיתי.

     

    אנחנו נפגשים בדירתו ברחובות. הוא מתגורר כאן עם רעייתו לנה, אותה הכיר כשהתאושש מהפציעה באוורסט. את ידה ביקש על פסגת הקילימנג'רו, ההר הגבוה באפריקה, והיום היא משמשת כראש החמ"ל האלפיני שלו.

     

    ההר הראשון שלו היה הר הצופים, עליו נולד. "התחלתי לטפס בגיל 16", הוא אומר. "המשפחה שלי נטעה בי אהבה גדולה לטבע ולחוץ". הטיולים הראשונים שלו היו בנחלי מדבר יהודה ובמערות הגליל, אבל טיול לצרפת הוא שגרם לו להפוך למטפס הרים. "נסעתי עם המשפחה לעיירה שאמוני, ממנה עולה רכבל לנקודה שמשקיפה על פסגת המון בלאן. בדרך הסתכלתי למטה וראיתי נקודות צבעוניות קטנטנות הולכות על הקרחונים הגדולים שמתחתי. לא האמנתי שאלה אנשים. שנים העסיקה אותי השאלה איך הם עושים זאת, והתחלתי לקרוא ולהתעניין".

     

    אחרי שירות בסיירת גולני החל לטייל בעולם. "התחלתי בהסבה מקצועית לטיפוס קרח, טיפוס אלפיני וטיפוס חורף, ואיגדתי את כל התחומים לטיפוס בגובה קיצון". בגיל 24 הרגיש שהוא מוכן להר הגבוה בתבל, האוורסט. "מבחינת סרגל האימונים שלי האוורסט הגיע בזמן הנכון, אבל הסתיים בצורה קצת פחות נכונה. מזל שהגעתי ברמת מוכנות מאוד גבוהה, מה שעזר לי לבצע את החילוץ המורכב".

     

    כיום הוא נמצא כחצי שנה בארץ וחצי שנה בחו"ל, מטפס מפסגה לפסגה. בשאר הזמן הוא משמש כלוחם מילואים ביחידת האלפיניסטים, מרצה בארץ ובעולם על הרפתקאותיו ומשמש כנציג ממשלת נפאל בישראל לענייני חירום ותיירות בהימלאיה. "נפאל זה הבית השני שלי", הוא מסביר.

     

    שגרת יומו מפרכת. "תשעה אימונים בשבוע. בנוסף, בכל שנה אני עושה כשמונים ימי צום. זה מרגיל את הגוף והשרירים להתאמן מאוד קשה כשאין תזונה ומדמה את מה שקורה על ההר".

     

    את כישוריו מנצל גם משרד החוץ, שנעזר בו לחילוץ ישראלים. לפני שלוש שנים היה בדרכו חזרה מטיפוס על אחת הפסגות בטיבט כשקיבל טלפון בו התבקש לטוס מיד לרכס האנאפורנה, שם נקלעו עשרות ישראלים לסופת שלגים. הוא היה הישראלי הראשון שהגיע לאזור האסון, סייע בהשבת גופותיהם של הארבעה שנהרגו לארץ ובסינון הפצועים — מי יכול לחזור לארץ ומי חייב להישאר לטיפול רפואי בנפאל. במקרה אחר סייע לישראלים שהאוטובוס שלהם הידרדר לתהום, אירוע בו נהרגו עומר שמש ושירה דאבוש.

     

    את חוויותיו הוא מתעד במצלמתו ומעלה באדיקות לאתר האינטרנט שהקים. "אתה מגיע למקומות שבהם אתה מתגעגע מאוד לאהובים שלך", הוא מסביר. "אבל כשאני לוחץ על הקליק במצלמה אני מדמיין שאשתי, המשפחה שלי והחברים רואים את מה שאני רואה. זו הדרך שלי לצרף אותם אליי לטיפוס ולא להיות לבד". •

     


    פרסום ראשון: 30.10.17 , 19:46