גב שבור

לפני כשנתיים כתבתי בעמודים אלה, ש'גב האומה' היא לא תוכנית שיכולה להימדד רק לפי מספרים, וכי החשיבות שלה נגזרת מהחירות לבטא קול לעומתי ומתריס. מאז חלפו משהו כמו טריליון אייטמים על הדתה ובערך כמות דומה של מונולוגים על ח"כ יאיר לפיד. ליאור שליין הלך והתאהב בדמותו כפי שהשתקפה מהפיד: האדמו"ר החילוני להכעיס, זה שכמו הרבנים שהוא כה סולד מהם משחרר את דרשתו השבועית לקול ההדהודים הצפויים ברשתות החברתיות: "מדויק", "כל מילה", "צפיית חובה" וכו'. באחת המהדורות, כשהמסר למאמינים לא שודר בעקבות תקלה, התגובה הייתה ערימות של תיאוריות קשר.

המחיר לכך הוא ריקונם מתוכן של יתר חלקי התוכנית. מפאנל עשיר בטאלנטים שנונים ובאורחים מספקי כותרות, 'גב האומה' הפכה לקדימון של עשר הדקות האחרונות שלה. גם על כך כבר נכתב לא אחת, אבל מי קבע שמחזור הוא פריבילגיה ששמורה לשליין בלבד.

ומאז השיבה מפגרת החגים, נדמה כי המצב רק החמיר: עוד מונולוג כסחני על יאיר לפיד, במה שכבר עידן ועידנים מריח כמו ונדטה אישית ולא כביקורת עניינית ולגיטימית; ההתעלמות המביכה בזמן אמת מסערת ההתבטאויות של ח"כ מרב מיכאלי, בת זוגו של המנהיג הרוחני; וייחוס של ציוץ מחשבון פייק לשמעון ריקלין.

בעיקר, הרושם הוא ש'גב האומה' כבר רחוקה מלהיות הבמה החריפה לבירור עניינים ברומו של עולם באמצעות הומור חד ועיתונות נושכת. הדומיננטיות של שליין לצד הקיבעונות שלו מעמיקים עוד יותר את מעמדה של התוכנית בשוליים, שם היא נמצאת מאז עברה מהזכיינית רשת לערוץ 10. כיום, קשה להגדיר אותה אפילו ככזאת שמשכנעת את המשוכנעים: אף הם כבר מסוגלים לדקלם את פסוקו של שליין בכוחות עצמם במקום לבזבז כשעה מהחיים.

זו החמצה מצערת כי שליין הוא שילוב נדיר בין בדרן לדעתן. למרות שתפיסתו את הדת והאמונה עמוסה באינפנטיליות ובכך מפקירה את היהדות לאנשים שהוא מתעב, התשוקה שלו להילחם על נשמתה של המדינה מעוררת הערכה. אלא ששליין הוא זה שבחר בטלוויזיה כשדה הפעולה שלו. והפער בין החזרתיות שלו לדרישה הבסיסית של המדיום להתחדשות והתרעננות, הוא זה שיוצר את תחושת השחיקה. לכן, אולי צדק אסף הראל, כשבאחד המונולוגים שלו באתר 'הארץ' העלה את שמו של שליין כמועמד פוטנציאלי להנהגת מרצ: לא רק כי יש לו סיכוי להיות פוליטיקאי מוצלח, אלא כי טלוויזיה טובה הוא פשוט כבר לא עושה.