שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ערן זרחוביץ' | ע' צלם: אלדד שושן | איפור: נעמי דלאל | סטיילינג: דבו | ביגוד: חליפה וחולצה שחורה: Mikado, חולצות: אמריקן איגל
    7 לילות • 31.10.2017
    הארץ המובטחת
    הדמות של ראובן, נפתלי בנט, גילה אלמגור, אמציה של הפרלמנט, אייל ברקוביץ', רזי ברקאי. כבר כמה עונות שערן זרחוביץ' הוא האס של 'ארץ נהדרת' ואחד הכוכבים הכי גדולים של קשת. אחרי שבילה את חייו כלוזר מקצועי שחוטף מכות מבנים, דחיות מבחורות, וכשקמיסט בסיירת מטכ"ל, זה בהחלט שינוי מרענן
    נבו זיו | צילום: גבריאל בהרליה

    את אחת הביקורות הקשות ביותר על חיקוי קיבל ערן זרחוביץ' הרבה לפני 'ארץ נהדרת'. "הייתי בן 12 בפתח־תקווה, נסעתי על האופניים ביום כיפור ועשיתי בקול חיקוי של מרדוק מ'צוות לעניין'", הוא מספר. "שמע אותי בחור אחד שהחיקוי לא בא לו טוב, ירד אחר כבוד מהאופניים, שם רגלית ופשוט דפק לי מכות. אני לא זוכר מה הפריע לו - או שהוא לא אהב שאני עושה חיקוי ביום כיפור או שהחיקוי עצמו לא היה מספיק טוב בעיניו. הוא היה מבקר מאוד קשוח, לא מבזבז את זמנו במקצוע. מאז אני מאוד נזהר, משתדל להיות מדויק בחיקויים כי אם לא, הוא תמיד יוכל לבוא ולתת לי מכות".

     

    ולפעמים הפאנצ'ים הגיעו גם כפלז'ר. "הכי גרוע היה שהלכנו בעיר שלושה חברים, באו מולנו שישה ובאנו להם לא טוב בעיניים. התחילו לדפוק לנו מכות. בסוף המכות שחטפתי, אחד מהם אמר לי, 'עכשיו חכה פה אם אתה גבר, אני מביא לך עוד אנשים'. אמרתי לו, 'מה עוד אנשים? אתם שישה!' כאילו, כמה אנשים אתה רוצה להביא?! כנראה שהוא כל כך נהנה ממני שאמר, 'אני חייב להביא עוד אנשים שייהנו ממך, אתה חוטף מכות מדהים'".

    צילום: גבריאל בהרליה
    צילום: גבריאל בהרליה

     

    זרחוביץ' מדהים גם כקומיקאי שיודע לקחת את החומרים שמהם בנויה הישראליות ולהפוך אותם לזהב. קחו למשל את הדמות של ראובן המתחזק, אח של שאולי, ודמיינו בראש את הקול שלו נותן טיפים לאיך ללכת מכות ביום כיפור - קטע שעשה בתוכנית הרדיו שלו - "לזכור שאתם צמים! בעיטות עדינות, לא להוציא אנרגיה, ורק בערב, אף פעם לא ביום כשחם". גם את הדמות של ראובן הוא ספג בפתח־תקווה. "יש לי זיכרון ילדות מזה: עמדתי בתור לפלאפל, בא איזה נער עם כיפה שחורה, טרי בתחום, ונדחף בתור. מישהי אמרה לו, 'היי, יש פה תור!' הוא אומר, 'אה כן? דרך ארץ קדמה לתורה!' ולכולם היה את המבט הזה של 'מה?! היית צריך להבין שזה המשפט האחרון שמתאים לסיטואציה, נשמה'. זה נכנס לי לראש. נעם הבן שלי - בן שלוש - הגדיר את ראובן הכי טוב, הוא אמר לי, 'אבא, ראיתי אותך בטלוויזיה והיית מחופש לילד עם כיפה'".

     

    ראובן זה בעצם ילד עם כיפה.

     

     

    "כן, אומר בביטחון עצמי נורא גבוה שהעולם נברא בשמונה ימים ברוטו, היום השמיני היה העברות והובלות".

     

    זרחוביץ' - להלן זרחו - הפך בשנים האחרונות לאחד הכוכבים הזוהרים ביותר בשמי 'ארץ נהדרת'. לצד הקאלט הלאומי ראובן הוא הכניס לארסנל התוכנית את החיקויים של נפתלי בנט, גילה אלמגור, אמציה של הפרלמנט, אייל ברקוביץ', רזי ברקאי, אמנון לוי, פרופ' ישעיה ליבוביץ, ערד ניר, יורם שפטל, גיא פלג ואחרים.

     

    בניגוד לשחקנים האחרים ב'ארץ נהדרת', זרחו התחיל ככותב בתוכנית. הוא הגיע לשם בגיל 29, תחילת העונה השנייה, ימי הזוהר של ערוץ 2, כרווק ולוזר. היום הוא בן 43, נשוי ואב לשניים, והתוכנית, עכשיו בעונה ה־15, כבר לא בערוץ 2 ז"ל. למעשה, היא פתחה את שידורי ערוץ קשת 12 ביום רביעי (והחל מהשבוע הבא תשודר בשבת אחרי החדשות). זרחו כבר כוכב־על, ואיש עסוק מאוד.

     

    לפני שהגיע לעוד יום מפרך במפעל, עבר ברדיו ת"א, שני בניינים ליד, להקליט את 'טייכר וזרחוביץ'', תוכנית הרדיו היומית שלו ושל שותפו שרון טייכר שהולך איתו צמוד ברדיו ובטלוויזיה כבר 15 שנים. הוא התחיל את היום בשבע, "בפיזור הילדים בגנים עם פתיחת השערים". הילדים נעם ואילי ("כמו אילי גורליצקי") והאישה לירון יקבלו אותו בחזרה רק מאוחר בלילה. "הקלטנו רדיו בשמונה וחצי, בעשר באתי לקשת. אני כותב כל יום והיום היו גם חזרות ומדידות ועניינים. בימים שאני בפנאן שלי אני עובד עד שש וחצי, ואז מקלחות, להיות איתם קצת, והשכבות".

     

    ובעונה של ארץ נהדרת?

     

    "בסיס סגור".

     

     

    * * *

     

    המשפחה של זרחו בפתח־תקווה התנהלה אחרת. "אבא עבד בקוקה־קולה, ניהל מפעל שלהם שמתעסק במשאיות, קווים. בתקופה ההיא היינו מקבלים ארגזים הביתה. חייתי על קולה, קם באמצע הלילה ושותה מהבקבוק, אין גבול, כמה שאתה רוצה. היה לי חבר שאמר לי, 'מה זה, אתה מוזג לי מהסוף? פתח בקבוק חדש, בן אדם!' ואתה יכול להרשות לעצמך. הייתי ילד נמוך ולא הברקה גדולה. נשארתי שנה בגן, אמא שלי הרגישה שאני קטן מדי, כאילו שאח"כ צמחתי לגבהים מטורפים. היא תמיד הייתה אומרת לי, 'אתה הגובה הממוצע לבחורה'. אמרתי לה, 'אני לא בחורה, אמא'".

     

    בסוף החטיבה רצו לשלוח אותו לתיכון גרוע, "בי"ס מקצועי, מקצועות כמו רתך, חרט, בסוף קיבלו אותי לתיכון הרגיל על־תנאי. עמדתי בתנאי".

     

    לצבא הגיע עם פרופיל נמוך וביטחון עצמי ננסי. "לא ניגשתי לגל"צ או תיאטרון צה"ל, הייתי פחדן מדי ומשוכנע שלא יקבלו אותי. לתיאטרון צריך ביטחון, לגל"צ אתה צריך גם מוח וידע, ולי לא היה כלום. ככה תפסתי את עצמי". וכדי לקבע סופית את הביטחון העצמי הנמוך, זרחו קיבל תפקיד שכותב קומי לא יכול היה להמציא. "הייתי שקמיסט בסיירת מטכ"ל", הוא מספר. "היה לי חבר שהיה שם בשק"ם וזה עובד על המלצות, זה הטופ של השקמיסטים שם. הוא המליץ עליי, הייתי בקורס מש"קי קנטינה שלושה שבועות. הבנות של השלמייה ושקמיסטים. בקורס היו זורקים לך מחירים, 'כמה זה טעמי ועוד קולה?' ונותנים לך לעשות חישובים עם מחשבון".

     

    היו לך חברים לוחמים?

     

    "לא הייתי מסתובב איתם. אתה נמצא שם בתחתית, לא בתחרות איתם, יש שם בנות יפות - ללוחמים - ואתה מקסימום כמו ברמן שיושב על המקרר של הגלידות ומקשיב להן מספרות, 'וואי, יצאתי עם חגי מצוות יונתן, אתם לא מאמינים מה הוא אמר לי'. אתה לא במשחק, אתה בקונטרסט כל כך גדול לחיילים שם. הם לוחמים, השפיצים של השפיצים, מסתובבים לך ביחידה בלי מדים עם הקוביות בבטן, חיות, תותחים, ואתה מאחורי הדלפק מוכר קוקילידות, אאוטסיידר. זה בונה לבן אדם את הסיפור חיים שלו - הם הבחורים המגניבים ואני השקמיסט. ואני לא אצליח באמצעות שרירי הבטן".

     

    אחרי השחרור לא נסע לטייל בעולם, "כי לא הרגשתי שמגיע לי". חשב ללמוד קולנוע או משחק, "אבל לא היה לי אומץ, עוד פעם. הלכתי ללמוד 'תקשורת וניהול' במכללה למינהל בתל־אביב. הלימודים היו שעמום, גרתי עם ההורים עד גיל 25, הייתה לי סוזוקי סוויפט קטנה, פח, ועבדתי במלון בטיילת בתל־אביב, פקיד קבלה עם חולצה לבנה שעושה גם לילות, יושב ושומע 'ציפורי לילה מתרסקות למנוע של ג'מבו' עם דני סנדרסון ואטינגר. יום אחד צילמו פרסומת למלון הזה. באתי לבמאי ואמרתי לו שאני רוצה לכתוב תסריטים. הוא אמר לי, 'עזוב אותך, מה אתה חושב שאתה? חושב שזה קל? שתהיה עם חברה שלך בלילה ותקום בבוקר ותכתוב תסריטים? אין לך מושג על מה אתה מדבר'. תקופה לא להיט".

     

    היית לך חברה אז?

     

    "לא. לא הייתי המאהב מספר אחת באזור המרכז".

     

    אבל הייתה בחורה אחת שנכנסה לו ללב, חד־צדדית. "הלכתי עם חבר שלי לחנות צילום פראג' ב־2002, בדיוק התחילה לעבוד מישהי בחנות. ניגשתי אליה, והיה לה חבר ונורא רציתי להתחיל איתה אז אמרתי, אלך על דברים שאני אולי יכול להרשים בהם בחורה. כתבתי בלילות במלון קובץ סיפורים קצרים ושלחתי לכל ההוצאות, אף אחד לא רצה להוציא אותו. סיפורים הזויים, ממש מטומטמים".

     

    למשל?

     

    "חבר של מישהו מת וביקש שישרפו את הגופה שלו, ובדיוק אז הייתה שביתת סיגריות, אז המישהו מעשן את החבר שלו במקום טבק. אלגנטי, אנין, לכל המשפחה. חשבתי שארשים אותה עם זה - חבר שמעשן את החבר שלו. אמרתי לה, 'אני רוצה להראות לך את הספר כדי שתקראי ותגידי מה את חושבת. לא בקטע רומנטי', ונפגשנו ברמת־השרון ונתתי לה אותו, כאילו זה יעזור".

     

    זה לא עזר. באותו זמן, לפחות. הגאולה הגיעה ממקום לא צפוי. דרך חבר ללימודים הוא התחיל לכתוב באתר סאטירי בשם 'נונסטופ', היה לעורך שלו ומשם החל להתגלגל ככותב קומי. בדרך הכיר את אריק שגב ואת שרון טייכר, הגיע לכתוב בתוכנית של רמי ורד, עבר לאדיר מילר ולבסוף נחת ב'ארץ נהדרת' ככותב.

     

    הפריצה שלו לפרונט הטלוויזיוני התרחשה דווקא בדרמה הקומית 'מסודרים' של הבוס שלו ב'ארץ', מולי שגב, ושל ואסף הראל. "הם חיפשו דמות של חנון לחבורה, רצו שאעשה אודישן. אמרתי, 'עזבו אתכם, לא תיקחו אותי, תיקחו שחקן, אז למה? אין לי זמן, אני כותב ואני עסוק, עזבו'. באתי לעשות אודישן. הייתי בלחץ מטורף, ציחקקתי במבוכה, לתחושתי הייתי גרוע מאוד. לקחו אותי. והיה לי קשה מאוד. יום צילום ראשון, דובל'ה גליקמן האבא של אסף יורד ואנחנו בבריכה, בצחוקים, ואני מרגיש שאני הולך לקבל התקף לב במים. בכל העונה היה לי קשה, דפיקות לב, לחץ־לחץ־לחץ, לא מצליח להגיע לאיזה שקט של כיף. נתנו לנו קלטת לקחת הביתה והסתכלתי על עצמי, אתה לא רגיל לראות את עצמך, ומהצד, ומאחורה עם הקרחת הזאת שמתחילה לך. וואו, מה זה. והתבאסתי כל כך כשראיתי את עצמי".

    מתוך הסדרה מסודרים
    מתוך הסדרה מסודרים

     

    מה חשבת?

     

    "אתה לא נראה להיט".

     

    * * *

     

    אחרי כמה עונות של כתיבה עזב את 'ארץ נהדרת' כדי לייצר את התוכנית היומית שלו עם טייכר ברדיו, שם גם החל לעבוד על חיקויים וביצוע של דמויות. אחרי שתי עונות חזר ל'ארץ'. "אמרתי שאני רוצה גם לעשות משהו קטן. היה את הרעיון לעשות את השולחן של הפרלמנט, ועשיתי את אמציה, שילוב של כל מיני אנשים בחיי, אחד מהם היה נהג מונית בקשת. הוא היה מדבר דיבור כזה של 'תגיד, אתה אוהב פלאפל? אתה יודע שיש את 'פלאפל השובבים'? אני יכול לקחת אותך לשם, פלאפל נהדר!' אנשים שאתה פוגש וזה מתנות כי אתה יודע שמתישהו תוכל לעשות עם זה משהו".

     

    עברת לפרונט, איך זה שינה לך את החיים?

     

    "לא שינה הרבה. הייתי בטוח שהחיים שלי הולכים להשתנות, משהו. זה לא קרה".

     

    למה?

     

    "כי אתה לבד, אתה לבד כמו כלב! חוזר הביתה ואף אחד לא מחכה לך. אין לך כלום, הולך הביתה להיטען כדי לחזור ולהיות פה יותר טוב. ומתישהו אתה מתחיל לשאול, על כל החיים - בשביל מה? לאן זה הולך? אני אטִָּען, אני אהיה יותר טוב, אני אעשה עוד דמות, פחות דמות, עוד מערכון, ובחיים עצמם מה קורה? וזה נהיה החיים עצמם. זה חלק עצום מהחיים שלי, אבל כשזה רק זה, זו בעיה. אין לך אהבה, אתה אפילו לא יודע אם זה באמת קיים, ומסביב אנשים מקימים משפחות, ילדים, ואתה חוזר לכלום. אתה בן 37־38, כבר די מתחיל להבין את התמונה, כמעט במחצית של החיים, משהו ככה לא יכול להמשיך".

     

    יצאת לדייטים, ציפו שתצחיק?

     

    "כן. מישהי אמרה לי פעם, 'אתה לא נראה כמו כותב קומדיות' והיו גם כאלה שאמרו לי, 'איזה מין מקצוע זה? אתה יודע מה יהיה מחר?' הייתי יוצא פה ושם, לא מצליח להחזיק זוגיות יותר מדי. ואתה מתחיל להגיד וואלה, אני לא יודע אם אני בנוי לזוגיות. או שלא רצו אותי או שאף פעם לא הרגשתי שזו מישהי שאני יכול לדעת שזה יחזיק, שארגיש שאני לא מתאמץ או לא משחק משהו או לא מגלם פה זוגיות עכשיו, אלא על אמת. זה היה נורא מבאס, הרגשתי שאני לא מגיע למצב שאני מתאהב. אתה סוחב, יודע די מהר שזה לא יגיע רחוק. אתה רוצה איזשהו משהו שיש לך בו שקט ולא תרגיש בו שאתה מרמה את עצמך".

     

    היית בכאלה מערכות יחסים?

     

    "כן. לא ארוכות, אבל שידעתי מהר מאוד שזה לא מתאים. בחלק מהזמן זה נראה טוב, בחלק מהזמן אתה מנסה, אתה אומר, 'אני אתן עוד צ'אנס'. הייתי כמה שנים אצל פסיכולוג. הבנתי שאני מגדיל דברים רעים ועושה מהם הרבה פעמים עניין כשהם לא כזה ביג דיל. מלא פחדים מזוגיות, מכל מיני דברים. כי אתה לא מאמין שאתה באמת תמצא מישהי שאתה תאהב".

     

    אולי אתה לא מאמין שתמצא מישהי שתאהב אותך.

     

    "יותר הדאיג אותי שאני לא אוהב אותה. פחדתי להיות במערכת יחסים כשאני לא אוהב באמת וזה בעיניי הקרע הכי גדול שיש, אין קרע יותר גדול, שקר. אז אחרי העונה של 'ארץ' עם החיקוי של גילה אלמגור נסעתי להודו. זה גם היה הטיול אחרי צבא שלי, לבד. גם קשור טיפה לביטחון העצמי שלי שעלה. אמרתי, 'יאללה אני נוסע'. נסעתי כולה לחודש והייתי במקומות מאוד תיירותיים וישנתי אחלה, אבל חשבתי לאן זה הולך. ואז עלתה השאלה, 'עם מי אתה רוצה להיות?' ולירון עלתה".

     

    כן, הבחורה ההיא מחנות הצילום יותר מעשור קודם. "מדי פעם הייתי מנג'ס לה בפייסבוק ותמיד היה לה חבר. חזרתי לארץ וכתבתי לה, זה היה כבר בסוכות, בדיוק לפני חמש שנים. 'יאללה, בואי נצא, תני צ'אנס, יאללה דרינק'. נפגשנו פעם־פעמיים ואז היא נסעה לשבועיים לניו־יורק. הייתי בטוח שזהו, שזה לא יימשך, זה גם הפחד הגדול שלי, להתאהב ושמישהי תשבור לך את הלב. אבל היא חזרה וזה המשיך, המשיך מהר. עברנו לגור יחד מהר מאוד, התחתנו אחרי שנה. בחתונה נעם כבר היה בבטן, חודש שלישי. אנחנו צוחקים מלא וזה משהו שתמיד היה חסר לי, הרגשתי שלא קולטים אותי עד הסוף".

     

    * * *

     

    עכשיו כבר קולטים אותו כמעט בכל בית בישראל. "היינו באיזה מלון בירושלים ביום שישי בערב, מישהו צועק לי, 'ראובן, ברור לך שאתה בא ועושה איתנו קידוש'. אמרתי לו, 'תודה, אחרי זה'. והוא אמר, 'לא, אתה בא ועושה איתנו קידוש'. שלוש פעמים חשבו שאני קובי אוז, כולל פעם אחת שנסעו אחריי טינאייג'רים עם אופניים, 'בוא סלפי', עשינו סלפי ומישהו אומר, 'רגע אתה לא קובי אוז, אתה מ'מסודרים'. אז אמרתי, 'טוב אז בואו נעשה עכשיו סלפי בתור ההוא מ'מסודרים'".

     

    במה השתנתה 'ארץ נהדרת' בכל השנים שאתה עובד שם? זו עונה 15, התחלת בעונה 2.

     

    "הדבר העיקרי שהשתנה זה שנכנס הפייסבוק. לא היה פייסבוק אז, המהירות שבה מפרקים את המציאות לתגובה וקומדיה הוכפלה בריבוע. פעם היית מחכה במהלך השבוע להגיב לדברים מהמציאות והצופים היו רואים את התגובה הזו בפעם הראשונה. היום זה לא ככה, דברים קרו עכשיו והתוכנית עוד חמישה ימים? אתה צריך להיפרד מהם. הסיפור עם החמוצים של ביבי, אתה לא יכול לחכות שבוע להגיב עליו, יטפלו בו ויפרקו אותו למיליון דברים מבריקים בתוך חצי יום וזה יימאס. אפילו ברדיו אני כבר מתבאס לדבר על זה אם זה היה אתמול. אז אתה צריך להיות הכי מעודכן שיש, אם יקרה משהו גדול בבוקר שכולם ידברו עליו ולא תהיה שם בערב זה באסה. למה צריך אותך? אתה כבד".

     

    איך זה נראה בפועל?

     

    "מערכונים כמו העירייה, שאולי או ראובן מצטלמים לאורך השבוע, אבל נניח הסלפי של אורן חזן עם טראמפ - זה היה ביום של התוכנית. כבר היינו בראן והכותבים צפו בטקס קבלת הפנים - ומה כבר יקרה שם? - אבל אז אתה מקבל את המתנה הזו בשנייה האחרונה. ואתה חייב מיד להגיב על זה, זו תמונת הביקור. יותר נכון סלפי הביקור. אז הביאו את הפאה של אורן וכתבו מהר וזה נכנס".

     

    נפתלי בנט שלך הפך קאלט. מה עומד מאחורי דמות כזו?

     

    "באותה תקופה, כשהתחלתי עם הדמות, בנט הלך על קו של לתקוף את התקשורת: 'די כבר עם השקרים האלה! תפסיקו לשששקר, אני לא יכול לשששמוע יותר'. זה היה נורא כמו טינאייג'ר. אתה לא רגיל כל כך לשמוע פוליטיקאי מדבר ככה. זה נורא בלט, ה'די כבר' הזה והאנרגיה הזאת של הטינאייג'ריות. גם אחרי הבחירות שביבי הבטיח לו ולא נתן לו תיק היה, 'אבל אתה הבטחת לי, נתת לי את המילה שלך, בן אדם'. דמויות זה קריקטורות, אתה לוקח את הקטע הזה ומגדיל אותו, מתעצבן כזה, 'די כבר'. אתה מנסה להיתפס על משהו שבולט לך ולהגדיל אותו פי מאה".

     

    הוא אמר לך משהו על זה?

     

    "לא. בדרך כלל אני לא מקבל פידבקים ממושאי החיקוי".

     

    גילה אלמגור אמרה.

     

    "כן, בהתחלה היא אמרה, 'לא ראיתי את השטות', ואז התחתנתי ו'ארץ' פנו אליה שתעשה לי ברכה והיא עשתה ושלחה לי צעיף והתקשרתי להודות לה. היא אמרה שהיא לא הבינה מה יש לי נגדה. אמרתי לה, 'אין לי שום דבר נגדך'. אני מעדיף להימנע מלפגוש דמויות, זה מביך מאוד. פעם ישבתי בקפה עם לירון אשתי, פתאום היא קולטת שבפנים יושבים רפי רשף שאותו חיקיתי ונורית גלרון. התלבטתי אם לגשת להגיד שלום, אני יודע שהוא יחסית די בסדר עם החיקוי. באתי לקום ולגשת אליו אבל אז בדיוק נכנס אמנון לוי, שגם אותו חיקיתי, אבל הוא פחות מת על החיקוי. הורדתי את הראש והתיישבתי חזרה, והוא התיישב איתם. אבל את רזי ברקאי הזמנתי לחתונה שלי, חלק גדול מהקריירה שלי זה עליו".

     

    חלק גדול מהקריירה שלך זה תוכנית הרדיו עם טייכר, יש לך כוח לתוכנית יומית?

     

    "יש ימים שאתה פחות בפוקוס על זה אבל אני לא יכול לוותר. לא אגיד לך שאין ימים שאתה בא ואתה אומר, 'אוקיי עכשיו שעתיים... ללרלר את עצמי'. חשבתי לוותר, כל הזמן יש שאלות. יש דברים שאני כותב ומנסה ברדיו עם טייכר ואז מביא ל'ארץ נהדרת', כמו 'כמעט שבת שלום'. התחלנו את זה ברדיו, עשינו שם גם דמות של מאזינה, בת דודה שלו אסתי שעולה לשידור והוא מחזק אותה. דמות שליאת הביאה".

     

    לפעמים אין לי כוח. עם הפרטנר טייכר
    לפעמים אין לי כוח. עם הפרטנר טייכר

     

    מלחיץ שמשהו נהיה כזה להיט?

     

    "מלחיץ. אם אתה מתחיל משהו וזה גרוע אז עושים את זה פעמיים וזה היה מבאס וזהו, אבל כשזה עובד אז אתה כל הזמן חושב מה אפשר לעשות, הרי אין מצב שכל שבוע זה יהיה פצצה ומדויק. זה כבר תורת הנסתר".

     

    בפעם הראשונה שעשית חיקוי של רזי ברקאי דווקא לא צחקו באולפן.

     

    "זה היה מבאס מאוד. עד היום להיכנס לפאנל, הכמה דקות לפני, זה מיני התקף לב. אז הקהל באולפן לא הכיר מי זה רזי ולא הכיר אותי, שילוב מנצח. זה היה נורא קשה. אתה יושב ורואה אנשים נקרעים מכולם וכל פעם שמגיעים אליי יש דממה. והייתי חדש! מבאס רצח. נסעתי הביתה ורציתי לבכות. אודי כגן, הכניסה הראשונה שלו לפאנל הייתה התפוצצות מדהימה. אורן חזן! זה חגיגה, זה לא רזי ברקאי. ברור שאתה שואל, 'למה אני לא נכנסתי ככה'. היום אני יודע להתמודד עם דממה".

     

    אגב כגן, בתוכנית מהסוג הזה בא מישהו, גדל, נהיה כוכב, ואחרי כמה זמן בא מישהו חדש והאחרים מקבלים פחות פוקוס ותהילה.

     

    "דרכו של עולם. אתה מנסה כל הזמן למצוא עוד רעיון ועוד דמות. יש פה הברקות, אין בינוניות. זה מלחיץ, יש עוד כותבים, עוד שחקנים, צופים, ואתה רוצה לתת את הבסט שלך, לצאת טוב, לתת גולים. התחרות עוזרת לך לשמור על עצמך חד. אנחנו רק מתבגרים, באים צעירים כל הזמן, גם באינטרנט. יש פחד שפתאום יתחילו להיות לך בדיחות של קשיש וכבר לא תצחיק. אני גם שואב עידוד מאנשים כמו לארי דיוויד, האיש בן 70, וגם לואי לא ילד".

     

    אתה בן 43, היית בן 29 כשהתחלת בארץ, מה השתנה אצלך?

     

    "עד היום כשאני בא לכתוב אני בלחץ, אבל פעם הייתי הרבה יותר בחרדות, ממש במועקות. עם השנים זה נרגע קצת. אני עדיין לא מצחקק באושר כשאני יושב וכותב. לא 'האמן הסובל' אבל משהו מעיק עליי, אתה לא יודע שייצא טוב. אין שום דבר שאני כותב לבד. אני כותב עם טייכר, עם אסי, עם ליאת. גם ברדיו, אני לא מסוגל לכתוב לבד. זה לא השתנה אגב".

     

    אתם מרגישים צורך להיות מאוזנים פוליטית או תמיד לבקר ולצחוק על השלטון ואז להיתפס קבוע כשמאלנים?

     

    "זה כבר המון שנים של שלטון ימין אבל גם לאולמרט הדמות לא נמרחה בדבש, וגם בוז'י הרצוג לא יצא אצלנו מר עולם. אבל מה לעשות שמוקדי ההשפעה זה לא בוז'י הרצוג. מצד שני, יש לך דעה, ואם יש לך דעה אתה אומר אותה, לא אומר, 'בוא נכניס משפט שיאזן את זה'. אם תאזן זה ייצא אפס, לא אמרת כלום. ונכון, אחר כך יהיו טוקבקים של 'שמאלנים מסריחים', כי יש כאלה שלא באמת אוהבים אותך ואת הדעה שלך. אבל קומיקאים וסאטיריקנים לא צריכים לפחד מלעבור את הגבול. אם אתה רק נשמר כל הזמן לא לעצבן אתה לא בתחום הנכון".

     

    ועכשיו כשאתה אבא, זה משנה משהו בראייה שלך ככותב?

     

    "בהתחלה אמרתי ללירון, 'אם יהיה לי רעיון לכתוב סדרה על הורות, על ילדים - תעצרי אותי, אל תתני לי'. זה היה לפני הלידה. קאט למלא דיבורים ברדיו על זה שאני אבא ועל הילדים וסלפי עם אנשים שמבקשים תמונה בג'ימבורי".

     

    ומראובן חייבים לבקש גם ברכה, איך זה נראה?

     

    "אני אומר, 'תזכו לנרות, ישועות רכות' ובעיקר עושה המון־המון ברכות בטלפון לאנשים. יש לי כמה פעמים בשבוע ברכה ובגלל שאין לי את הפאה אז הבדיחה הקבועה היא, 'שלום, כאן ראובן, סליחה שאני בלי השיער, יצאתי מהדוש והוא כרגע מתייבש'".

     

    nevo21@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 31.10.17 , 17:58