שבת 17 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    הדר גלרון | צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 31.10.2017
    ואלוהים צוחק
    בבית הכנסת אסרו על הדר גלרון להגיע עם נעלי לכה שחורות כדי שלא ישתקפו בהן התחתונים. הילדה המרדנית ההיא הפכה ללוחמת בקומנדו לשיחרור האישה הדתייה. הנשק: סטנד–אפ, סרטים ומחזות כמו 'הסודות' שמפרקים לחתיכות את הצביעות, הבורות וההטרדות המיניות שמתחפשות לטענתה לאיסורים הלכתיים
    יהודה נוריאל

    "אנס הכלות", למשל. זוכרים אותו? הדר גלרון לא יכולה לשכוח. "האיש היה מרים טלפון לנשים חרדיות בבני־ברק, ומתחזה למדריך כלות", היא מספרת. "והיה אומר, 'שלום, קיבלתי את המספר מהרב. אני מטהר את המשפחה. את רוצה בן זכר? אז אני צריך לבוא ולהחדיר לך חומר לגוף'. והנשים התמימות האלה, שאין להן מושג לגבי שום דבר, היו נענות לו, מחכות עם דלת פתוחה שלא יהיה ייחוד, הפנים מכוסות במגבת, או בסדין. והוא אכן היה מחדיר בהן חומר! הן לא ידעו שהן נאנסות. אז סוטים ועברייני מין ואנסים יש בכל מקום, אבל הבורות, והניתוק של הנשים האלה מהגוף שלהן - זה נורא".

     

    האנס, יצחק פדר שמו, נתפס ונדון בסופו של דבר בגין מעשיו המחרידים ל־24 שנות מאסר. אלא שגלרון ממשיכה לעקוב אחריו. "ומסתבר שבכלא, בקיץ, אחד הסוהרים הציע לו להחליף את הבגדים הכבדים והחמים של החסידים, 'תשים טי־שירט'. ומה אותו אנס ענה לו? 'אני לא יכול. זה יהרוס את ההורים שלי'. אתה מבין, זה שהוא אנס חמש נשים לא הרס אותם, אבל טי־שירט כן!"

     

    גלרון, 47, מחזאית, במאית וסטנדאפיסטית מצליחה ביותר, חיל החלוץ בשחרור האישה בכלל והאישה הדתית בפרט, מדברת מבשרה ממש. מי שגם הייתה קורבן לתקיפה מינית, הפרעות אכילה, חרדות מוות. ומי שמעזה לחשוף גם את סביבתה הקרובה, כדי להטיל זרקור על מקומות חולים. "תשמע, אחי החרדי בחור ישיבה, וגיסתי אישה עובדת", היא מספרת מתישהו. "ואמרתי לה, תעשי רישיון. יתאים לך. ענתה: 'זה לא כל כך מקובל בבני־ברק'. למה? 'כי הייתה מישהי שלמדה נהיגה ונכנסה להיריון'. מה זה?! אני מבטיחה לך ששיעורי נהיגה לא מכניסים נשים להיריון!" היא צוחקת.

     

    ומרצינה. "הרי אם כל הלכות הצניעות האלה היו עוזרות, ולא מובילות את האישה לאונס מהסכמה, היו צריכות להיות הרבה פחות פגיעות מיניות בחברה הדתית. אבל העובדות מוכיחות בדיוק ההפך. יש פה בעיה. ונגד הדבר הזה אני יוצאת". למשל הרגע של ערב הכלולות: החתן, שעד אותו יום הקפיד בצניעות, היטה את ראשו הצידה מכל מראה של אישה, ולמד להיזהר מכל אבק נגיעה - מתבשר לראשונה מה הוא אמור לעשות בליל כלולותיו. רבים מהם חוטפים במקום הלם קשה.

     

    אבא בכה בפרמיירה. 'הסודות'
    אבא בכה בפרמיירה. 'הסודות'

     

     

    "והכלות מתעלפות באקט עצמו. מתעלפות!", מספרת גלרון. "וחשבתי על זה: למה לא מלמדים מה זה יחסי מין? למה הכל בבת אחת, ובלילה הראשון? כי זה משמר את ההיררכיה של הבעלות - והבעילה. זה בעצם אקט של הכנעה. ובדיוק ככה, לא נעים לומר, מכניסים בנות לזנות. נשים אומללות שאונסים אותן בדרך - ועכשיו את בשליטתו של האנס! אז מה שאותן כלות אומללות עוברות, זה על גבול האונס. החתן התמים לא מתכוון, אבל הוא חלק מהמערכת.

     

    "אתה יודע, עוד כשהייתי ילדה באנגליה, היה לי אסור לבוא לבית הכנסת עם נעלי לכה שחורות", היא מוסיפה. "יכול לנחש למה? כי התחתונים משתקפים בנעליים. כל הלכות הצניעות האלה, הן סוג של הטרדה מינית. ונגד הדבר הזה אני זועקת כל הזמן. על זה בעצם היצירות שלי", אומרת גלרון. אחת מהן, 'הסודות', שזכתה כבר לעיבוד קולנועי של אבי נשר, עלתה השבוע בהצלחה רבה בתיאטרון בית ליסין, בבימוי של כפיר אזולאי. מצטרפת אל 'מקווה' שלה, שממשיכה לרוץ, גם בעולם, הסרט 'ברוריה', סדרת מופעי הסטנד־אפ שלה, או המופע הקברטי 'חוזרת בתשוקה', שבו היא חוזרת אל דמויות מופת נשיות בהיסטוריה שלנו. רחב הזונה, ועוד איך.

     

    * * *

     

    היא בכלל נולדה באנגליה, תחת השם "נורית הדר". אביה הוא בן למשפחה מקזבלנקה, הבכור ל־12 אחים, שהד לחייו ניתן למצוא במחזה 'מוסררה' שכתבה על הפנתרים השחורים. האב הפך לשליח סוכנות ובאנגליה לימד עברית את אמה, בת למשפחה שהיגרה מפולין. ממנה רכשה את האהבה לתיאטרון. "אבל כשהציעו לה לשחק את מריה בכריסמס, היא אמרה, עד כאן".

     

    הדר, אחת מחמישה אחים ואחיות, גדלה שם עד גיל 13, ותמיד הרגישה נטע זר. העלייה ארצה היתה שחרור גדול. "אבא בנה בית במעלה אדומים, אבל בינתיים גרנו בשאול המלך בתל־אביב. וכשהבית היה מוכן, מי הסכים לעבור לשם?" היא צוחקת, "תל־אביב, ישראל, השמש - התפנית הכי מדהימה בחיים". אלא שמציאות החולין והפתיחות המקומית, נתקלה חזיתית בפוריטניות של המסורת, המערכת הדתית והבית, בעיקר האבא ש"השתכנז" לדבריה, "אבא נורא פחדן", היא מסתכנת. הדר הטמפרמנטית הפכה למין כבשה שחורה.

     

    "לא היה בחור אחד מבני עקיבא שליווה אותי הביתה, שאבא שלי לא היה הולך אחריו. לא מאיים, רק אומר, 'הבת שלי זה לא סתם! לא משחקים איתה!' דברים כאלה. הוא כנראה זיהה אצלי מגיל צעיר תשוקת חיים ויצריות, ומגיל 12 הוא חשב שאני מופקרת. ואני הפנמתי. לא יכולתי שייגעו בי. עד גיל מאוחר", היא מגלה.

     

    "בגיל 14, למשל, מישהו אמר לי שאני 'כוסית'. אז שאלתי את המדריך בבני עקיבא מה זה אומר והוא ענה, בחורה נחמדה. סבבה. וכשאבא שלי שמע, ווא־ווא מה קרה! אחותי הגדולה מיד לקחה אותי לחדר, להסביר. כל כך התעצבנתי על המדריך שבאתי ופשוט נתתי לו סטירה. ומה הוא ענה לי, בנאום הגבר שתום העין שלו? לא על המילה 'כוסית'. לא על הסטירה. אלא, על זה שבכלל אסור לי לגעת בבנים. ועניתי: 'מה אתה חושב, שלא רואים אותך מתנשק כל מוצאי שבת עם י'?' הצביעות הזו.

     

    "אבל הפנמתי את זה עמוק. ולא יכולתי שייגעו בי. גיל 18, אני בצבא, חבר שמאוד אהב אותי, ואני ממש אהבתי אותו, אפילו ראיתי אותו כאבא מדהים, וגם דמיינתי בראש מגע ותשוקה. ברגע שזה התקרב, לא הייתי שם. לא יכולה. ולא מדברת על זה עם אף אחד. רק אומרת, משהו לא בסדר אצלי. חרדה סביבתית".

     

    חרדה מאבא או מאלוהים?

     

    "אבא תמיד אמר דברי תורה בשולחן שבת. עד שפעם שאלתי, איך זה שבדברי התורה שלך, אתה תמיד אלוהים או משה רבנו - ואנחנו העם החוטא? וחטפתי סטירה. זה אפרופו אבא או אלוהים".

     

    ואיפה אמא?

     

    (משתהה) "זו שאלה טובה. אני יכולה להגיד שהיום היא חברה מאוד טובה שלי".

     

    למורת רוחו של האב שירתה בצבא, מורה חיילת, אפילו הייתה חיילת מצטיינת שהוזמנה לנשיא. עם השחרור ייעדו אותה ללימודי משפטים, בר־אילן כמובן. אבל היא מרדה שוב, ובחרה בלימודי תיאטרון בתל־אביב. "ובשלב הזה כבר הייתי חייבת לעזוב את הבית. כי אבא שלי אמר, 'את הורסת את החיים שלך, ואני לא משלם על זה'", היא מספרת. "תל־אביב, לימודי תיאטרון, כל מיני דברים נפתחים מסביב. אבל לי בראש יש כל הזמן את הבעיה שלי! יש לי חבר חדש, מרגישה בתוכי הר געש - ואני עדיין לא יכולה. מתאבנת. תקועה. וואט דה פאק? ולא, לא מצליחה לעשות כלום כל השנים. ואני מתכוונת, כלום. זה היה מחסום נורא שהעיק לי על כל החיים.

     

    "זה לווה בהפרעות אכילה. אנורקסיה. בולימיה. דיאטות רצח. מסתכלת מול הראי ולא מבסוטית מכלום, בטח לא מהגוף שלי. זה קרה לשלוש אחיות אצלנו ולא באמת טופל, כי הרי לא מדברים על בעיות בבית. לא מזמן קניתי להורים שלי שלט שאומר (באנגלית), 'רק תזכרו: אנחנו משפחה נחמדה ונורמלית' (צוחקת). אז שנים הייתי בתוך זה לבד. וגם יצאתי מזה לבד. הלכתי פעם ברחוב, ובארבע ארצות פינת ארלוזורוב, זוכרת בדיוק, מצאתי ערימת ספרים. ולמעלה היה 'Fat is a Ferminist Issue' (בעברית 'לא עוד דיאטה - השמנה מהיבט נשי', של סוזי אורבך). והספר הזה הציל לי את החיים. לי ולעוד נשים שנתתי להן אותו.

     

    "וזה קרה יחד עם פתרון ה־בעיה שלי. פשוט הרגשתי ברגע אחד שהיא נעלמה. חמישי, שתיים לפנות בוקר, התקשרתי לחברה שלי הילה ואמרתי: 'זה עבר לי'. היא הבינה מיד על מה אני מדברת. זה לא שהתנפלתי על הבחור הראשון ברחוב, אלא מישהו שעבדתי איתו. בוא נקרא לו, 'הגואל'. ומה־זה עבר לי, כל כך עבר לי, מהר מאוד הגענו למצב אינטימי. אבל רגע לפני, אמרתי לו: תשמע, אני קודם חייבת לספר לך משהו. והוא שאל: 'מה, יש לך איידס?'" צוחקת שוב. "אגב, הגואל גר בשלמה המלך. לא רחוק מהפינה שמצאתי בה את הספר. כנראה יש במקום הזה כוחות".

     

    * * *

     

    גלרון נשואה באושר שנים ארוכות לדניאל פוירשטיין, משפטן ובן לאצולת המגזר (בנו של חתן פרס ישראל פרופ' ראובן פוירשטיין המנוח, אחיהם של אהרון, שחקן מצליח, והרב רפי, מרבני עמותת צהר). יש לבני הזוג שלושה ילדים: נעמה (19), דוד (16), אבישי (7 וחצי). "חשוב לו שיהיה כתוב שבע וחצי, ואפילו חלמתי עליו, עוד לפני שהוא היה. הייתי רואה פנים, ברמה שזה הטריף לי את המוח. עד שבקצה של המריבה הכי קשה עם בעלי אמרתי לו, 'תקשיב, יש עוד נשמה שצריכה להגיע אלינו. אני יודעת את זה. ואם אתה לא מוכן לעשות איתי את הילד הזה - אני אמצא מי!'" צוחקת. "הייתי מוטרפת".

     

    יהיה עוד אחד?

     

    "לא נראה לי, לא שאני יודעת. אתה גם מעשן ואין לי בחילה, סימן שאני לא בהיריון. נו, ככה בודקים אצלנו, לא?"

     

    לצד הכתיבה (גלרון היא מיוצרי הסדרה 'ההרמון', המבוססת על סיפורו של גואל רצון שתעלה בחודשים הקרובים ברשת), והמחזות המככבים עתה, גלרון מעלה מחדש גם את 'פולסא 2017', בתיאטרון הקאמרי. מופע הסטנד־אפ המצליח והנושך שלה, בגלגול חדש. והמקום שפרצה ממנו לתודעה, בתחילה יחד עם נויה מנדל, בצמד "נויה ונורית". אה כן: ב־2003 שינתה את שמה מ"נורית הדר־פוירשטיין", ל"הדר גלרון". גם שם המשפחה, וגם השם הפרטי, צעד מאוד לא שגרתי.

     

    אפשר היום כבר לגלות, למה התפרקה הזוגיות המקצועית עם נויה?

     

    "בגלל בעלה. לא יכולתי לסבול את זה. הוא היה האמרגן שלנו, וזה היה סיוט. עכשיו, כשהיא פרודה ממנו, אני כבר יכולה להגיד את זה. וגם עניין של אג'נדה, המקום הסאטירי, שהיא לא רצתה לגעת בו".

     

    חברות אחרת היא משמרת עד היום. ואחת שמעלה קושי רב: חנן גולדבלט. השחקן המוכשר, ומי שהתגלה כעבריין מין, בעקבות כתבה שהתפרסמה במוסף הזה ממש. גולדבלט, להזכיר, הורשע בעבירות אונס, מעשה מגונה וקבלת דבר במרמה, כשכמה מקורבנותיו היו קטינות, נידון לשש שנות מאסר בפועל ושוחרר בניכוי שליש אחרי ארבע. וכל הזמן הזה, גלרון נותרה חברתו.

     

    "כן, אנחנו חברים טובים. ככה: עבדתי איתו 13 שנה. הוא ביים אותי ואת נויה, וגם את הופעת היחיד הראשונה שלי", היא עונה מיד. "חנן הפך לחבר, וחבר משפחה. אגלה לך יותר מזה: כשהוא התחיל לעבוד איתי הייתי בת 20, והיה רגע שהוא ניסה להתחיל איתי. אמרתי לו: חנן, אני לא רוצה. והוא ענה: 'מה שאת לא רוצה, לא יהיה'. ועם כל זה אני אומרת: עמדתי ליד מישהו שעשה בשבילי הרבה טוב בחיים".

     

    אפילו היית מהבודדים ששמרו איתו על קשר בתקופת המעצר והמאסר.

     

    "נכון. חלק ממעצר הבית שלו הוא אפילו עשה אצלנו בבית. וחטפתי הרבה אש על זה, מארגוני נשים, שהחליטו שאני לא פמיניסטית. הלו! יש פה אנושיות".

     

    אבל האיש הורשע בעבירות חמורות ביותר. איך את, מכל האנשים, יכולה?

     

    "חנן הוא לא טלית שכולה תכלת. אבל היה גם עליהום רציני על אדם שהוא מפורסם, ומצד שני אין לו כוח וכסף. וראיתי אותו בשפל השפלים, נסיעות לכלא צלמון וחרמון, מה אתה יודע, הוא ישב עם הירשזון. והיום הוא לגמרי מחוץ לעניינים, אחרי שצלבו אותו. תראה, חנן שייך לאותו דור ישן, הגברים שעשו דברים איומים ונוראים, וזה היה בסדר. זה לא סתם שקמים היום ומעלים דברים מהאוב. פעם זה לא נחשב אפילו".

     

    אבל הוא הורשע באונס.

     

    "נכון, אבל אני באמת לא רוצה להיכנס לזה. אגיד רק שקראתי הכל ודיברתי איתו על הכל. ובלי להפוך את זה לאישו אגיד, שמה שהוא אמר איפשר לי לשמור איתו על קשר חברי. זהו".

     

    גלרון רגילה להיות בין הסערה. היא בחרה במקום הזה. מופע הסטנד־אפ שלה, בעיקר, חוטף אש. היא מגלה כי גורמים ממשרד החינוך ומהמשטרה ביטלו הזמנות שלו בפני ועדים, "כי אנחנו מפחדים מתגובת הדתיים". אבל היא לא מרפה, ממשיכה לקלף, מעבדת את היומיום הקשה לרגעים צוחקים־דומעים. במובן מסוים, הסטנד־אפ הנשי־חתרני שלה, הוא ריאקציה לסטנד־אפ הרבנים בדרשות שלהם, או פסקי הדין בבתי הדין המנהלים את חיינו.

     

    "יום אחד התיישב לי רב פיראט ברדיו. ואומר, 'מדוע הגבר מחזר אחרי האישה, ואין האישה אחר הגבר? משל למה הדבר דומה: לאדם שאיבד את ארנקו. האם הארנק יכול לקום לחפש אחר הבעלים?' עכשיו, זה לא איזה מחזיר בתשובה מפוקפק, הלכתי ומצאתי את הדבר הזה אחר כך בגמרא. אז הנה לך, אני חפץ. אני ארנק! או אם אתה רוצה: נרתיק", היא צוחקת.

     

    "אז זה, הנרתיק, בדיוק המקום של 'קול באישה ערווה'. וככה אני מדברת על העניין בהופעה שלי: 'קול באישה ערווה': ברור שהייתה תקופה שבה נשים היו עושות את מלאכתן בשמחה, תוך כדי פוצחות בזמר, ואף אחד לא חשב שמשהו חריג, משהו לא בסדר. 'שירת מרים', 'שירת דבורה', נהפוך הוא. אבל אז קם רב או רבנים והחליטו: 'קול באישה ערווה'! איך? איך זה קרה? מה, קם איזה רב בבוקר, התפלל תפילת שחרית ואז פתאום מאיזה דירה ממול שמע אישה שרה? והדבר הראשון שעולה לו לראש - כמובן - ערווה! אני לא מאמין, אני שומע ערווה שרה!

     

    "כאן אני פונה לקהל: יצא אולי למישהי, אהמממ, לשמוע ערווה שרה, ולא בתאילנד? כשהבנתי את המשפט הקשבתי שעות. כלום! גורנישט! יש מקומות שלא יוצא מהם קול! מילא היה אומר משהו הגיוני. 'קול באישה גיהוק', 'קול באישה גרעפס', ואם הוא רוצה להעליב - 'קול באישה נוד', בסדר? אבל ערווה? רגע, ואם לשיר אסור, אז לדבר מותר? מהיום, נשים רק בשפת הידיים! עם כפפות! ואין לזה סוף".

     

    התגובות, גם נעלבות, מגיעות מיד. אישה שבאה אחרי ההופעה ואומרת, 'את אישה נשואה, נכון? אז את יודעת מה זה יצר של גבר!' עניתי: 'אני לא יודעת למי את נשואה. אבל אם חיית טרף משתחררת מהספארי, לא אומרים לאנשים להישאר בבתים. תתפסו את החיה!" מחוץ להופעה, חוותה גם פשקווילים, שאסור ללכת לתועבה הזו, ושיחות טלפון שהיא כמובן הופכת לפתיח בהופעה עצמה. "'אין סוף לצואה הרותחת שתתגלגלי בה!' זה היה נורא מבהיל", היא משועשעת.

     

    פוליטית איפה את? מאלה ששמחו ברצח רבין, או מאלה שהתאפקו לא לגלות שזה דווקא פתר בעיה?

     

    "אויש. אל תזכיר לי את זה. אני אגב הצבעתי לרבין. אבל בדיוק הייתי שמה, בהופעה, בני עקיבא בעפולה. באמצע ההופעה נכנס מישהו והודיע את ההודעה. ואנשים שמחו שם! יששששש! הגוף שלי פשוט רעד. זו בכלל הייתה תקופה נוראית, בדיוק הייתי פרודה מדני (בעלה), ואמרתי לבחור מכפר הרא"ה, 'הביתה עכשיו. קח אותי מפה עכשיו'".

     

    גלרון, שאינה משייכת עצמה לשמאל ממש, פעילה במקביל ביוזמות שנועדו לקרב לבבות, גם יהודים ופלסטינים. נוסעת לשטחים ולכפרים ערביים בארץ. ובעקבות הופעה בפסטיבל אדינבורו, מעוז ה־BDS, החלה לנהל שם את 'פסטיבל השלום הבינלאומי', המעודד דיאלוג מתוך אמנות. והיא יודעת לדבר גם בניב סקוטי, כמובן. "ברור שצריך דיאלוג. אנחנו מדינה שקמה עם פוסט־טראומה. וגם הפלסטינים עכשיו במצב הזה. צריך לדבר ולהתחיל להחלים. אבל שמעתי את ביבי אומר באיזה יום שואה, 'אנחנו לא ניתן לפצע הזה להגליד!' למה?? דה שואו מאסט גו און!"

     

    תסכימי איתי שיצירה מטה אנשים "שמאלה". אמנים, כותבים, מדעים, תקשורת – אלה אנשים שמטבעם שואלים שאלות, מטילים ספק, ביקורתיים, מעצבנים גם, מחפשים חדש. וממסד דתי־שמרני, מטבעו, הוא אויב של הדברים האלה.

     

    "אין ספק. תקראו את 'שמי הוא אשר לב' של חיים פוטוק. וכן, יש מקומות שבהם אני אויבת הציבור. אז יכולתי עם כישרון הכתיבה שלי לכתוב דברים אחרים. אבל הדברים האלה הם בנפשי. ואני יודעת שהשינוי הגדול, יבוא מנשים. בחברה הדתית הן נפתחות ומדברות על מיניות, על פגיעה, בחברה החרדית יוצאות לעבודה יותר ויותר - זו תחילתה של מהפכה!"

     

    אז בסוף החשש של אבא שלך היה מוצדק: אם תלכי לתיאטרון, תראי לאן תגיעי.

     

    "אבא שלי היה בפרמיירה של 'הסודות'. ובכה בדמעות".

     

    7nights@yedioth.co.il

     


    פרסום ראשון: 31.10.17 , 18:28