לפני 24 שנה עלה לאוויר ערוץ 2 המסחרי ותוך שנים ספורות הפך לגורם מוביל בעולם התקשורת הישראלית. מוביל כל כך, שכבר שנים מקובל בשיח התקשורתי לראות בו את "מדורת השבט" של מדינת ישראל. המיתוג הזה הוא טבעי, כי הוא משקף את עולמם של אנשי התקשורת שיצרו אותו. אולם, כאשר מדברים על ערוץ 2 כעל מדורת השבט, נוטים משום מה לשכוח את אותם שבטים שאינם יושבים מסביב למדורה הזו.

לפני כמה שנים נאם נשיא המדינה ראובן ריבלין את "נאום השבטים" המפורסם שלו. על פי נאומו של ריבלין, וכרגע נניח לשאלה עד כמה הוא מדויק, מורכבת החברה הישראלית מארבעה שבטים, חילוני, דתי, חרדי וערבי. החלוקה הזו היא כמובן מאוד סכמטית וגסה, אבל קשה לטעון שהיא איננה משקפת דבר. מתוך ארבעת השבטים הללו, לפחות שני שבטים כלל אינם חלק מהשבט המדומיין שישב סביב מדורת ערוץ 2. השבט החרדי מחרים במשך שנים באופן עקבי את התקשורת האלקטרונית, והשבט הערבי הוא בעיקר צרכן של תקשורת בשפתו. גם על המסך נפקד כמעט לחלוטין מקומם של בני השבטים הללו, וכשכבר נמצא להם מקום, היה זה יותר בבחינת קוריוז. שנים ארוכות לקח עד שנציגים ראשונים מהמגזרים הללו הסתננו למשדרי הפריים טיים, ומקומם עדיין שולי וזניח.

מעבר לשני השבטים הללו ישנו גם השבט הדתי. השבט הזה אמנם יושב בחלקו סביב למדורה הזו, הוא צורך תקשורת אלקטרונית וחי את דופק החיים של הישראליות החילונית. אולם השבט הזה הוא צרכן, לא חלק. מעמדו סביבה הוא כמעמדו של הילד הדחוי, זה שיושב בצד ולא מרגיש חלק מהמסיבה. במשך שנים מדורת השבט של ערוץ 2 הובילה קו שמאלי, חילוני מאוד, כזה שהמגזר הדתי וגם חלקים נרחבים בימין החילוני חשו דחויים על ידו. לפני שנים השתתף השר המנוח אורי אורבך באולפן בחירות בערוץ 2, בימים שבהם עוד היה עיתונאי. באולפן ישבו הוא ועוד כשבעה אנשי תקשורת חילונים שמאלנים, ואורבך הפטיר כמעט כבדרך אגב כי מזל שאין עוד ימני דתי באולפן, שהרי במקרה כזה האיזון היה מופר לחלוטין. ההומור האורבכי במקרה הזה מבטא היטב את התחושה של בני השבט ממנו הוא בא, מול מה שמתיימר להיות "מדורת השבט" של ישראל כולה.