הייתי העגיל של המדינה

לפני עידן ועידנים, לפני שהומצאו הביטויים "סלב" ו"פליט ריאליטי", היה אבי בן־אליהו הכוכב־לרגע הראשון של ערוץ 2. הוא היה אז צעיר יפה תואר, סקסי ושרמנטי, שכיכב בסרט תיעודי שעלה לשידור כבר בערב הראשון של הערוץ וגרר תשומת לב אדירה. לסרט קראו "עגיל בזין".

כפי שניתן להבין, כבר בימיו הראשונים ערוץ 2 לא בחל בפרובוקציות למטרות רייטינג. הסרט ליווה את בן־אליהו, שחי אז על חוף הים באילת ומצא דרך מקורית להשלים הכנסה: הוא נהג להתחיל עם נשים — בעיקר תיירות, ובעיקר תיירות עשירות — שבתמורה למה שהעניק להן היו מזמינות אותו לארוחות במסעדות וקונות לו שתייה על החוף. כמובן שהן גם פתחו בפניו את דלת החדר במלון, שם היה יכול להתפנק במיטה רחבה ונקייה ולהתקלח. במהלך הסרט מצולם בן־אליהו פעם אחר פעם כשהוא מתעורר בבוקר לצד תיירת עירומה ומרוצה.

24 שנים אחרי שפרץ ברעש גדול למסך, חיפשנו את בן־אליהו וגילינו שהוא חי בסרט אחר לגמרי. מסתבר שהפלייבוי האולטימטיבי הוא כעת גרוש ואב לשניים. "המלאכים שלי", הוא קורא להם. אבל לא הכל השתנה: הוא עדיין חי באילת, ועדיין מתפרנס בדוחק. "אני מוכר תכשיטים. אתה יכול למצוא אותי בבסטה מספר 46", הוא אומר.

ה־4 בנובמבר 1993 חשף את ישראל לקיומו של ערוץ חדש, ולסטנדרט טלוויזיוני שטרם נראה כאן. עצם שמו של הסרט, "עגיל בזין", עורר דיון נרחב סביבו, עוד לפני ששודרה דקה אחת מתוכו. למחרת השידור פרצה סערה ציבורית, שהגיעה עד למשרדי הממשלה.

"בממשלה הייתה התנגדות". מתוך הסרט "עגיל בזין"

המבקרים הגדירו את בן־אליהו כג'יגולו, חלק מהצופים ראו בו נוכל שמפתה נשים ואז זונח אותן לאנחות. אבל מבחינתו של בן־אליהו, הוא בסך הכל ניסה לשרוד. "עזוב מה אנשים חושבים, שיחשבו מה שהם רוצים. לא היה לי בית, הייתי חי אז על החוף, בהרים, פה ושם. אבל בנאדם צריך לאכול ולשתות, אז לאט־לאט התחלתי להתלבש על התיירות ועשיתי מזה מעין עבודת קבע".

בן־אליהו האדם נשכח, ומה שנותר הוא דמותו הטלוויזיונית. "באותה תקופה אנשים היו עוצרים אותי ברחוב. הייתי נכנס לכל מיני מקומות כאילו שאני סלב, או איך שלא קוראים לזה. אבל לא חיפשתי להיות סלב, חיפשתי בסך הכל להיות מי שאני".

הרגשת שאתה עושה משהו לא בסדר?

"לא, למה לא בסדר? אני שירתי אותן כמו שהן שירתו אותי".

טענו נגדך שאתה מנצל נשים.

"אתה יכול לנצל אישה גם בלי לשכב איתה. מעולם לא עשיתי משהו בכוח, חס וחלילה. הגוף של האישה שייך לה, והיא מחליטה מה היא עושה איתו. יכול להיות שלא נתתי כבוד לנשים, אבל אף פעם לא לקחתי בכוח משהו ששייך להן".

"שלם עם מה שעשיתי"

היום, קולו של בן־אליהו כבר סדוק. בגיל 48 פניו צרובות השמש התמלאו קמטים, רעמת השיער המפוארת שלו נקצצה, וצלקת גדולה, זכר לגידול סרטני שתקף אותו לא מזמן, מעטרת את פניו. ובכל זאת, משהו מהקסם המיוחד שלו עדיין נמצא שם.

בראשית שנות התשעים, התגלגל סיפורו הייחודי של בן־אליהו לבימאי התיעודי ארן פטנקין, ששהה באילת וחיפש שם חומרים לסרט. "חבר שלי סיפר לו שאני חי על החוף כבר שנים, לא עובד וניזון מתיירות. במשך שבעה חודשים עקבו אחריי עם מצלמה".

מתוך הסרט "עגיל בזין"

אהבת את הסרט?

"נחמד, זה היה אני. זה מה שהייתי עושה ומה שהייתי חי ממנו".

אתה מרגיש שנוצלת בידי היוצרים?

"לא. כל מה שעשיתי, אני שלם איתו. רק טעות אחת עשיתי — שמכרתי את הזכויות. הייתי אמור להיות שותף בהכנסות אבל אמרו לי שייתנו לי בשבילן 5,000 שקל וחתמתי. לא חשבנו אז שהסרט יצליח, אבל וואלה הוא הצליח בגדול".

לאחר רגעי התהילה חייו נותרו ללא שינוי. הוא נשאר באילת, התפרנס בדוחק והמשיך לדלוק אחר נשים. עם אחת מהן התחתן ולשניים זוג ילדים. אלא שבשנים האחרונות קיבלו חייו תפנית לרעה: הוא התגרש, חלה בסרטן והטיפולים שעבר הרחיקו אותו מהבסטה שבה עבד וגרמו לקריסתה. כעת הוא עובד בבסטה חדשה. "ברוך השם אני כבר לא חולה, אבל סובל מכאבים נוראיים", הוא אומר, ומוסיף שמה שנותן לו כוח הם שני ילדיו. "הם מלאכים, אני חי היום בסרט אחר לגמרי, שבו מה שחשוב לי זה המשפחה".

מה דעתך על ערוץ 2?

"יש שם אחלה תכנים, הרבה יותר מעניינים מערוץ 1 או ערוץ 10. אני רואה 'ארץ נהדרת' וחדשות באופן קבוע, אבל רק את חדשות הלילה. אני עובד כל היום ורק אחרי שהילדים הולכים לישון, אני יכול להתעדכן במה שקורה במדינה".

ומה עם העגיל?

"עדיין במקום. זה הסמל המסחרי שלי, לא סתם קראו ככה לסרט".