דיסק: החצר האחורית 2, החצר האחורית

יענקל'ה רוטבליט הוא לא רק מבכירי כותבי הטקסטים שלנו, אלא גם אחד הצנועים שבהם. האיש שלפני יותר מ־35 שנה שאל באחד משיריו איך עושים תקליט, ומיהר לנדב תשובה ארס־פואטית, ממשיך לאתגר את עצמו. בעידן שבו יוצרים ותיקים נאלצים לתבוע את מקומם - בעיקר בשל זכויות העבר — רוטבליט מוכיח שגם להווה שלו מומלץ להאזין.

החיבור שלו עם אנשי החצר האחורית (תומר יוסף, איתמר ציגלר וגדי רונן), הוא לא רק מפגש מוצלח בין האיש שיצר כמה מפזמוני הרוק הראשונים בעברית לבין כמה מהנציגים היותר מעניינים באינדי המקומי, אלא גם קריאת השכמה לבני דורו שמתקשים להתחדש. אלבום הבכורה של ההרכב מ־2013 הפך במהרה לאחד הרגעים היפים ברוק המקומי בעשור הנוכחי. חלוקת העבודה הייתה ברורה: רוטבליט סיפק כמה מהטקסטים החריפים שכתב מעודו, שזכו למצע שנע מגרוב מתפרץ (יוסף), דרך רוק סוער (ציגלר) ועד למלודיות נהדרות (רונן). החדש שלהם מציע עוד מאותו תפריט מוצלח, כמו למשל ב"זה יגיע" עם הדיאלוג בין הפסנתר הנהדר של רונן לתיפוף החכם של יוסף.

כשמרבית היוצרים כאן משתדלים בעיקר לא לצאת חמוצים, אצל חברי החצר האחורית הכל בוער. "העולם שקוף" הפותח מציע מבט גלובלי מייאש ("והעולם שקוף, העולם צפוף שבעה, שמונה מיליארדים חיים גוף לגוף"), ובהמרה התוכחה עוברת לבעיות מקומיות. "הפליט" המעולה דן ביחס לעובדים הזרים ("מה אתה מחפש פה, למה באת לכאן, אם אתה תיכנס פה יתחיל בלגן"). ב"כל האופציות על השולחן", הם נכנסים בפופוליסטים שיושבים בכנסת ("אמרתי פעם ואומר שנית, עם כדור בקנה, לא במחסנית"), עם כלי נשיפה מקפיצים, לחן רגאיי וגיטרת רטרו מזרחית. ב"מי הרג את ים המוות", המצמרר ואחד משיאי האלבום, הם נדרשים לאסון האקולוגי הכי גדול שמתרחש לידנו ("מה לוחשות היעלים בין הצוקים, את נחל ערוגות הם משווקים בבקבוקים").

"החצר האחורית 2" מעט פחות מרענן מקודמו, והוא נעדר שיר קאנוני כ"מענה קולי", אך הוא מהווה תשובה מצוינת ומפורטת לשאלה איך צריך להישמע תקליט עברי ב־2017.

ציון: 4.5 כוכבים