לא יכולים בלי להציץ בסמארטפון כל שנייה? לא נרדמים כשהמכשיר לא לצידכם? הדבר הראשון שאתם עושים בבוקר הוא לבדוק וואטסאפים? כן, כולנו כאלה, ואין לנו כוונה לשנות אתכם או את עצמנו. אבל אם בכל זאת אתם מרגישים שפה ושם אתם שולחים את היד לסמארטפון בלי שהייתם רוצים, אתם לא לבד. אז שאלנו כמה אנשים שהצליחו קצת להפחית את השימוש בסלולרי שלהם — איך הם עשו את זה?
ד"ר אייל דורון, חוקר חשיבה יצירתית:
"להתיידד עם האויב"
ד"ר אייל דורון הוא חוקר חשיבה יצירתית ומוכנות לעולם החדש, וככזה הוא מותקף חדשות לבקרים בשאלות על הסמארטפון ועל השימוש בו, ובעיקר נדרש לעצות איך להפחית בשימוש. אבל כאשר הגיע הביתה בתום יום עבודה מפרך, טענו ילדיו אלונה ואיתמר שהוא ואשתו קרן שקועים מידי בטלפונים שלהם, גם בעת ארוחת הערב המשפחתית. כחוקר חשיבה יצירתית, הוא לקח את התלונה כהזדמנות לפתח את המחשבה. בתום דיון משפחתי הוצע כי מי שייגע ראשון בטלפון בזמן הארוחה יצטרך לרחוץ את הכלים. מאוחר יותר שוכללה השיטה ואסור היה גם להסתכל מי התקשר בזמן הארוחה.
דורון מדגיש שהוא לא מתנגד לשימוש בסמארטפון וגם לא נבהל ממנו. למעשה, השיטה שלו היא להתיידד עם האויב ולהוציא ממנו את המקסימום. דורון: "חשוב להבין שהטבע האנושי זה להיות מכורים, לכל מיני דברים. ההישג שלנו יהיה להחליף התמכרות פחות טובה לכזו שהיא פחות מזיקה. יש לנו מכשיר מדהים וחסר תקדים, שסימנו אותו, לא בצדק, ברשימה השחורה, כשבפועל מדובר במכשיר שיש בו הרבה דברים חיוביים ואם ננתב אותו נכון נוכל להפיק ממנו הרבה תועלת".
כמו בכל התמכרות, לא מדובר בדבר עצמו אלא בצרכים. "העניין עם הטלפון הנייד הוא מאוד טעון בחברה שלנו", הוא מסביר. "כי הוא מתלבש על תכונות אחרות שלנו, שהתקבעו כחיוביות או לא חיוביות. למשל איפוק עצמי, שעלה בעידן שלנו למעמד של קדושה. להיות מבוגר אחראי מזוהה עם איפוק ושליטה עצמית, או להיות קול וקילר בעסקים זה להיות מאופק. כשאתה בא עם הסמארטפון, אתה נראה לא מאופק עם הפרעת קשב וחיים הרוסים".
דורון מציין כי על פי מחקרים אחרונים, במקום הראשון בצריכת ניידים ניצבת דרום קוריאה עם 88%. במקום השני אוסטרליה (77%) ואילו ישראל במקום השלישי (74%) כשאחריה ארה"ב, ספרד, ניו־זילנד, בריטניה, קנדה, צ'ילה ומלזיה.
יש לו כמה רעיונות איך לגרום לנו לשלוט בטלפון במקום שהטלפון ישלוט בנו: "פעם בחודש אני עושה עם הבן שלי 'דו־קרב ניידים'. אנחנו מגיעים למקום כלשהו ומנסים לחשוב על אפליקציות מגניבות שיכירו לנו את העולם סביבנו, למשל איפה הגלידה הכי טובה, איפה יש חניה, או מי נמצא לידנו דרך find your friends. כך, המכשיר משמש לי להכיר את העולם סביבי, ובאופן פרדוקסלי השימוש בו יורד. במקום ללחוץ על אפליקציית פייסבוק ולשקוע בתוכה, האפליקציה שאני מוצא פותחת אותי לעולם שסביבי. עם הבת שלי זה עובד דרך צילום. כשאנחנו מגיעים לאירוע אנחנו פותחים בתחרות הצילום היצירתי ביותר. ככה אני מפעיל אותה עם הסלולר, אבל לא למטרה שלשמה הוא נועד. כלומר, לא גלישה. יש למשל, מצלמה ששמים על הנייד שעולה 5 דולר, שמצלמת ברזולוציות מפחידות. ואז במקום לצלם סלפי, מצלמים את העולם בהגדלה. אנשים שהוסיפו לנייד את אפליקציית ספירת הצעדים, דיווחו שהם יוצאים יותר מהבית ופוגשים יותר אנשים חדשים ואז שקועים פחות בנייד".
יובל אברמוביץ', סופר ויזם:
"בלי טלפון בזמן הארוחה"
יובל אברמוביץ', סופר ויזם, לא ישכח את אותו הרגע באפריל האחרון שבו נחתה עליו ההארה. הוא נסע לניו־ יורק כדי לקדם את אחד מספריו, ובעודו הולך ברחוב קרה הנורא מכל: הסמארטפון שלו כבה. "זה היה רק עניין של סוללה אבל הייתי כולי בסטרס", הוא נזכר. "בלית ברירה הרמתי את הראש ופתאום אני קולט שאני בשדרה החמישית ואלפי אנשים הולכים כשהפרצוף שלהם על הרצפה. זה היה כאילו לקוח מסרט מדע בדיוני, ובדמיון הספרותי שלי הייתי שנתיים קדימה, וכל האנושות הלכה ככה, עם הפרצוף בסלולרי כולל תינוקות בעגלה. המעניין הוא שהחזון שלי לגמרי התממש, ואפילו די מהר. כבר היום אני רואה ילדים בעגלה, תינוקות בני כמה שבועות, שההורים שמים להם אייפדים במקום משחקים".
בעקבות החוויה הזו כתב אברמוביץ' את הספר "האיש שאהב את הטלפון שלו יותר מדי", שבמרכזו אדם מאובזר בכל המכשירים שבעולם, שיום אחד מתעורר ולידו פתק שכתבה לו אשתו: "הלכתי למצוא מישהו שיאהב אותי כמו שאתה אוהב את הסלולרי שלך". מאז שהספר יצא הוא מקבל הרבה תגובות, בדרך כלל אמפתיות, אבל מה שחשוב שגם הוא שינה את אורחות חייו. "אני משתמש הרבה פחות בטלפון", הוא מכריז. "מנסה לשים אותו במצב טיסה כשאני עם בנותיי. לצערי, הייתי חייב לקנות סמארטפון לבתי הבכורה בת ה־9 כי כל חברותיה בקבוצת הוואטסאפ, אבל אם היא יושבת לשולחן עם הסמארטפון אני מעיר לה. אומרים לי שנהייתי רגיש".
כלומר, נודניק?
"אולי", הוא מחייך, "אבל בסוף כולם נהנים. למשל, החלטתי שפעם בשבוע אני יוצא מהבית לבילוי בלי הסמארטפון. אני זוכר שבפעם הראשונה הלכתי לפגוש חברים במסעדה. בהתחלה נתקפתי חרדה: 'מה, לא נצטלם?', 'לא נעלה סלפי?'. בסוף זה היה משחרר. במהלך הארוחה הייתי מרוכז רק בהם, ופתאום שמתי לב שאנשים מכבדים אותי ושמים על שקט או סוגרים".
לאחרונה נתבע אברמוביץ' על ידי אישה שאותה סילק מאחת מהרצאותיו, בגלל שימוש בלתי פוסק בטלפון. "היא הסתמסה לי מול הפרצוף, סולקה מההרצאה ובסוף תבעה אותי והפסדתי. אבל אני לא מצטער. אני מסביר לקהל שזה מפריע לי. כשאנחנו על הבמה, אנחנו רואים את האורות אפילו כשאנשים מנסים להסתיר, זה מוציא מריכוז. זה גם מכניס לחוסר ביטחון: אולי אני לא מעניין?".
ליאור פרנקל, מנהל מוצר:
"אולי ימציאו דיאט פייסבוק"
ליאור פרנקל, שותף ומנהל מוצר בג'ולט, חברה שעוסקת בחינוך המותאם למאה ה־21, היה בעבר מפתח אפליקציות. במילים אחרות: היום הוא עוסק בפתרון הבעיה שהוא עצמו יצר. "יש לי מיזם שנקרא undigitize me", מספר פרנקל, "שמטרתו לעורר מודעות להתמכרות לסמארטפון. בסטארט אפ הקודם שלי כמפתח אפליקציות הייתי גדול המכורים, ואז התחלתי לשים לב שכולנו מכורים. כשאמרתי את זה ב־2013 עיקמו עליי עין, היום זה מקובל להבין שמדובר בהתמכרות. הרי איך מבדילים בין הרגל להתמכרות? כשזה מתחיל לפגוע בתפקודי היומיום שלך: בעבודה, עם חברים ובני זוג, או משהו פיזי. מה שקרה עם הסמארטפונים הוא שהרבה מאיתנו נפגעו. מערכות היחסים שלי עם חברים ועם בת הזוג נפגעו ובעבודה קשה להתרכז כשכל שנייה משהו קופץ בטלפון. גם היכולת להיות יצירתי נפגעת. הפעם הראשונה שנפל לי האסימון הייתה כשהשתתפתי בסדנה שעסקה בנושא איך לגרום למשתמשים להתמכר לאפליקציה. באותו רגע הבנתי שעברנו את הקצה. כשהסטארט אפ שלי הסתיים, ולא בהצלחה מרובה, התחלתי עם המיזם שלי. פעם בשנה, בסוף השבוע הראשון של חודש מארס, אנחנו מציינים את 'היום הבלתי דיגיטלי'. משישי בערב עד שבת בערב עושים המון פעילות בלי טלפונים. מועדונים, בארים, יוגה, בתי קפה".
ארבע שנים עברו מהאפליקציה ההיא, והיום לדבריו המודעות גבוהה יותר. "אני מאמין שזה עוד יגבר, כמו שקרה עם האוכל והסיגריות", הוא צופה. "יותר אנשים יהיו מודעים, ויהיו יותר מוצרים שתומכים בזה. אולי ימציאו דיאט פייסבוק, כלומר משהו שלא מקפיץ לך כל שנייה התראה. אין לי חרטה על מה שעשיתי בעבר, אבל לוקח המון זמן למודעות להגיע. בעבר נתנו לילדים לעבוד במפעלים וזה נראה נורמלי. היום בלתי אפשרי לדמיין דבר כזה".
אלכס פולונסקי, סמנכ"ל קריאייטיב:
"להתנתק מהמכשיר פעם ביום"
זה לא מקרי שרבים מאלו המנסים להביא לשינוי היו פעם אנשי תקשורת. כזה הוא אלכס פולונסקי, היום סמנכ"ל קריאטיב במעפילים, מותג טיפוח לגברים, ובעבר עורך מגזין. כעיתונאי הוא היה חייב להיות זמין 24 שעות ביממה, וזה לדבריו חיזק אצלו את ההתמכרות: "מצאתי את עצמי בהמון סיטואציות גם אישיות וגם מקצועיות — פגישה, עבודה, או ארוחת ערב, שאני כל הזמן שולח את היד לטלפון בלי סיבה מצודקת. פותח את הטלפון כדי להעביר את האצבע ולהכניס סיסמה, נכנס לאינסטגרם או לפייסבוק בלי שיש לי מה לחפש, ועדיין נשאב לתוך הפיד. המכשירים בנויים לעזור לנו להתמכר — הקלות של גלילת האצבע על המכשיר שממשיכה לתיבת מייל או לטוויטר".
מכאן הדרך לשינוי הרגלים הייתה קצרה. "זה עניין של מודעות ובגרות", הוא אומר. "הבנתי שאם אני מוציא את הטלפון בלי סיבה מיוחדת, או נמצא בארוחת ערב, ובודק את הטלפון 3־4 פעמים בשעה בלי שהיה לי רטט, אז זו בעיה. ואז התחלתי לחשוב למה אני עושה את זה, ופתאום הבנתי למה זה נראה גס רוח מבחוץ, ואיך אני עושה את זה לאחרים". פולונסקי כבר לא עובד בעיתונות, מה שמקל עליו להתנתק בשעה מוקדמת יחסית מהמכשיר, בלי לחוש שהוא עושה משהו לא נכון מבחינת העבודה. גם העובדה שהוא נשוי ללא ילדים מקלה עליו כי הוא לא צריך לדאוג להיות זמין אם במקרה יתקשרו מהגן שהילד חולה. אבל מי שמכור, ימצא כמובן את התירוצים למה כן.
טלי כהן אלדר, מטפלת במכורים:
"לאסור שימוש במקומות ציבוריים"
טלי כהן אלדר, עובדת סוציאלית במקצועה, מנהלת את המכון הישראלי לגמילה מהתמכרויות, ומטפלת במכורים המגיעים אליה לקבל עזרה. "ראשוני המכורים לסלולר הגיעו אליי כבר לפני שנים, עוד לפני שהמכשירים איפשרו גלישה באינטרנט. הם הגיעו להיגמל מהשיחות עצמן או משיחות שנמשכו זמן רב", היא משחזרת. "היום הסלולר הפך למחשב קטן נייד שנמצא אצלך בכיס. זה יותר גרוע כי המחשב נשאר במשרד והנייד נמצא לידך כל הזמן. מקבלים כל הזמן הודעות. זו אחת ההתמכרויות הכי קשות שיש לטיפול".
מה הבעיה עם הסמארטפונים?
"ידוע שזה פוגע בזיכרון וביכולת הריכוז. למה יש הרבה ילדים חסרי מנוחה והיפראקטיביים? כי העולם מוצף במידע, וכולם רוצים להיות מעודכנים בוואטסאפ הקבוצתי או באתר החדשות". לדבריה, ייתכן שרק המחוקק יכול לפתור את היקף ההתמכרויות, לפחות במתחם הציבורי. "צריך שיהיה חוק לדומם את המכשיר במקומות ציבוריים, כמו חוק נגד עישון. בעוד עשרים שנה אולי זה מה שיקרה. אפשר לחוקק את זה בבתי הספר, אבל לאנשים מבוגרים קצת קשה".
ד"ר דינו לוי, חוקר מוח:
"פשוט תעשו משהו אחר"
האם כמו בעישון, או ברעב, יכולים להמציא תרופה שתגמול אותנו מגלישה אובססיבית בסמארטפון, לפחות כל זמן שלוקחים אותה? ד"ר דינו לוי, חוקר מוח המתמחה בנוירו־כלכלה ונוירו־שיווק בפקולטה לניהול על שם קולר באוניברסיטת תל־אביב, לא מכיר חוקרים שעובדים על פיתוח שכזה ("תיאורטית זה אפשרי, כרגע זה מדע בדיוני") ולכן עלינו להתגבר בעצמנו על הרצון לגלוש בכל רגע נתון.
הפתרון שלו: "לשבש את המסלולים המוחיים שרלוונטיים להתמכרות — צלילים, אורות, מראה והרצון להשתמש בסלולרי. למשל שתהיה אפליקציה שפעם בכמה זמן תכבה את המכשיר".
לדבריו, קשה מאוד להתגבר על התמכרות, ולא משנה מהי. "כל ההתמכרויות – מסמים עד סלולרי – חולקות מכנה משותף: ההתנהגויות גורמות להנאה ככל שעושים אותן יותר. בנוסף, אורות, צלילים ואותות תקשורת מפרישים חומרים במוח שמחזקים את המנגנון ההתמכרותי. אחד החומרים המופרשים בשל כך הוא דופמין שאינו יוצר תחושת עונג בעצמו, אלא מחזק קשרים במוח בהקשר של למידה. כשהאדם משחק במכשיר נוצרת תחושת הנאה, והדופמין מבסס אותה. לכן אנו ניגשים לטלפון שוב ושוב, גם בלי לשים לב".
לדברי ד"ר לוי, אחד הדברים שמגדירים התמכרות הוא שאין רגישות לתוצאות שלה, כמו כעס מצד הסביבה. "בעולם של ימינו הדרך היחידה להימנע מסלולרי היא לקחת לך את המכשיר, או שתחביא אותו בעצמך", אומר ד"ר לוי. "פתרון נוסף הוא לעשות משהו אחר במקום להתעסק בסמארטפון — טלוויזיה, ספורט, שיחה. כלומר, להחליף התנהגות בהתנהגות, ללכת למקום אחר. או פשוט לקבל את זה ולהבין שזה העולם".
