בין מאות המוזמנים לטקס האזכרה הממלכתי ליצחק רבין ז"ל עמד השבוע, לצד משפחתה של האחות רחל, גם שי רבין. "אמרתי לרחל שהייתי רוצה לכבד את זכרו של יצחק, והיא דאגה שתהיה לי הזמנה. הנאום שנשא יובל מאוד ריגש אותי. התחברתי לדבריו. בסוף האירוע נתתי לרחל חיבוק ונשיקה וסיכמנו שאבוא אליה, למנרה, בסוף השבוע. כל הדרך חזרה לתל־אביב ניסיתי לעכל את האירוע המרגש. מבחינתי, הנוכחות שלי שם היא לא מובנת מאליה. שמחתי שיכולתי לכבד את זכרו יחד עם משפחתו".

רחל רבין־יעקב בת ה־92 וחצי זוכרת היטב את שיחתם הראשונה, לפני שנתיים וחצי. "הוא התקשר אליי והציג את עצמו כשי רבין, והדבר הפליא אותי", היא משחזרת. "אמרתי לו שאנחנו משפחה קטנה הנושאת את השם הלא כל כך נפוץ הזה, ובשם שלו לא נתקלתי. שי אמר שזה סיפור ארוך, ואם אפשר, הוא יבוא אליי ויספר לי. כיוון שאני אוהבת לפגוש אנשים – תמיד כששואלים אותי מה התחביב שלי תשובתי היא: אנשים – הזמנתי אותו לביתי. כשהוא הגיע וסיפר לי מדוע החליט לאמץ את שם המשפחה שלנו, ראיתי בזה מחמאה – לא לי, לאחי".

"אכן, אמרתי שאני רוצה לפגוש אותה, אבל בעיקר רציתי לראות איך היא תגיב לשם המשפחה שהצמדתי לעצמי", מספק שי רבין את הגרסה שלו לשיחה ההיא, שהובילה בסופו של דבר לא רק להחלפה הרשמית של שם משפחתו, אלא גם לקשרי ידידות עם האישה שמבוגרת ממנו ביותר מ־60 שנה. "אם הייתי קולט ממנה התנגדות או חוסר פרגון, לא הייתי מעז לקרוא לעצמי רבין. אבל היא לא שידרה שום דבר שלילי. קצת אחרי שיחת הטלפון הזו התייצבתי במשרד הפנים, קיבלתי תעודת זהות עם השם שי רבין ורק אז באתי לביתה בקיבוץ".

במרחק קצר מהכיכר

שי עם רחל רבין־יעקב. "אימצתי אותה כסבתא חכמה. כשאני לא מבין איך דברים מתנהלים בעולם, אני מתייעץ איתה"

שי רבין (30) גדל בבית חרדי בתל־אביב, ברחוב דוד המלך המוביל לכיכר מלכי ישראל, שהפכה לאחר הרצח לכיכר רבין. אמו חוזרת בתשובה, אביו חרדי מלידה. בישיבות שבהן למד, בירושלים ובבני־ברק, היה שמו של רבין מוקצה. "אם כבר הזכירו אותו, זה היה רק בהקשר שלילי. ביקרו אותו באופן חריף, בעיקר על הסכמי אוסלו. אמרו שהוא הביא על עם ישראל את הפיגועים.

"לפני כארבע שנים, כשלמדתי בחוג לחינוך במכללת תל־חי, נתקלתי בספרו 'פנקס שירות'. נסחפתי לתוך הקריאה ולא יכולתי להפסיק. הרגשתי חיבור חזק. הוא נגע לי עמוק בנשמה. בעקבותיו קראתי דברים רבים שנכתבו עליו. אני חושב שההזדהות שלי עם הערכים שלו הולידו בי את הרצון לשאת את שמו.

"באותו זמן ערכתי את עיתון המכללה וחיפשתי אנשים מעניינים לכתוב עליהם. מישהו סיפר לי שרחל יעקב, אחותו של יצחק, לומדת בבית ותיקי הגליל, הנמצא בשטח הקמפוס. קראתי עליה, והיא נכנסה לרשימה של אנשים שאני רוצה להכיר. למדתי שגם היא כמוני גדלה בתל־אביב, בגיל צעיר עלתה לגליל להקים את קיבוץ מנרה, עסקה שנים רבות בחינוך, הייתה ממקימי בית הספר האזורי 'הר וגיא' וגם שותפה להקמת הוספיס בראש־פינה. מאוד התרשמתי מעשייתה וחשבתי שאני יכול ללמוד ממנה. בסופו של דבר הכתבה לא יצאה אל הפועל, אבל שני האחים המרשימים לבית רבין נצרבו בי.

"באותו זמן אחי שינה את שם משפחתו, כיוון שלא אהב את השם המקורי שלנו, ואחותי נישאה וקיבלה את שם משפחתו של בעלה. הרגשתי מנותק ולא קשור לאף אחד מהמשפחה. לא הייתי בקשר עם אבי. אם הוא היה עובר לידי ברחוב, לא הייתי מזהה אותו. דיברנו בפעם האחרונה לפני חמש שנים, כשאיחל לי בהצלחה עם תחילת לימודיי לתואר ראשון. הגדרתי אותו כאבא שהוא על תקן נשיא המדינה, כזה שצץ רק באירועים רשמיים. שם משפחתו שנשאתי נשאר מבחינתי רק מקום של כאב וזיכרונות בעייתיים. גם שם משפחתה של אמי לא עשה לי כלום.

שי בצעירותו בכותל. "מבין את הכעס של הוריי"

"מנגד, התוודעתי לשתי דמויות שהערצתי ורציתי להיות דומה להן והחלטתי לעשות מעשה ולשנות את שמי לשי רבין. היום יש לי שם משפחה שמזכיר לי כל הזמן איזה ערכים אני רוצה שינחו אותי".

שבע דקות נסיעה הפרידו בין ביתו של שי אז, בקיבוץ משגב עם, לביתה של רחל במנרה, "וכל הדרך אליה, לפגישה הראשונה, נורא התרגשתי. נכנסתי לבית מעוצב שמשדר צניעות. הדבר הראשון שראיתי היה תמונתו של יצחק. רחל הציגה לי ציורים ומכתבים שלו ואני סיפרתי לה על עצמי. הרגשתי שאני נכנס למקום שמקבל ומכיל אותי, מתעניין בי מתוך אכפתיות ולא שופט אותי על מעשיי".

"ישבנו כמה שעות ומצאנו שפה משותפת", מספרת רחל. "ראיתי שהקשר חשוב לו. המשכנו להיות בקשר טלפוני, ומדי פעם הוא בא לבקר. אמרתי לעצמי שלכל אדם יש דמות שהוא מזדהה עימה - הורה, מורה או מדריך - ומבחינת שי, היה זה יצחק, שהיה באמת מאוד מיוחד. אחרי ששמעתי אותו, הבחירה שלו לאמץ את שם משפחתנו לא הפליאה אותי".

ג'ינס מוחבא בארון

שי סיפר לרחל בפגישתם על ילדותו ועל כברת הדרך שעשה מאז, שהחלפת השם היא חלק ממנה. "ההורים שלי התגרשו מיד אחרי שנולדתי, ולא חוויתי חיים עם אבא ואמא באותו בית. אבי התחתן שוב ונולדו לו שני ילדים. נשארתי בן יחיד עם אמא שהתמודדה עם קשיים כלכליים ועם היותה חד־הורית בחברה חרדית. למדתי בבית ספר ממלכתי דתי בצפון תל־אביב, ובכיתה ב' עברתי לתלמוד תורה בשכונת התקווה. אחר כך למדתי בישיבת 'אור ברוך מתיבתא' של הרב טולדנו בירושלים והמשכתי בישיבות ליטאיות בבני־ברק.

"אהבתי את הלימוד עצמו, אבל כשהייתי בן 16 התחלתי לשאול שאלות. רציתי לדעת יותר על העולם שבחוץ, על ההיסטוריה. כשקיבלתי צו ראשון, ניסיתי להבין למה בישיבה אומרים שהצבא הוא דבר רע ושצריך לעסוק רק בלימוד התורה. שאלתי למה לא ללכת לצבא, הרי גם לדוד המלך היה צבא וחובתו של עם לעשות השתדלות להגן על עצמו, אבל לא קיבלתי תשובות. אמנם לא התייצבתי בבקו"ם בצו הראשון, אבל לא הייתי שלם עם האנטי של החרדים. לא היה לי עם מי להתייעץ, כיוון שעם אבי כמעט לא היה לי קשר ועם אמא, שהייתה עמוק בחרדיות, לא יכולתי לדבר על ספקות כאלו.

"סימני השאלה לא עזבו אותי והתחלתי לפזול החוצה. קיצרתי את הפאות, קניתי ג'ינסים וטישירטים. לא לבשתי אותם, אבל הידיעה שיש לי אותם איפשהו בארון עשתה לי טוב. בגיל 17 וחצי הרגשתי חנוק ועזבתי סופית את הישיבה. השארתי את הדברים שלי בארון ולא חזרתי לקחת אותם, אלא פשוט ברחתי. אני זוכר חזק את התמונה של העזיבה: אני עומד בתחנת אוטובוס מול הישיבה ויודע שיותר לעולם לא אחזור לשם".

"שאלתי את עצמי מה אני לוקח מהמקום הזה וחשבתי על הסיפור ששמעתי לעיתים קרובות בישיבה", מוסיף שי, שהיום כבר לבוש בג'ינס וחולצה משובצת ונראה כמו עוד אחד מאלפי הסטודנטים באוניברסיטת תל־אביב, הכי רחוק מהישיבה בבני־ברק. "גוי אחד ביקש להתגייר וביקש משמאי הזקן לגיירו ולתת לו את התורה כולה על רגל אחת. שמאי סירב וסילק אותו. בא הגוי להלל הזקן וביקש אותה בקשה, והלל אמר לו משפט אחד: את ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. עם הדבר הזה יצאתי לחיים חדשים. אחרי שנים סיפור הלל הזקן התחבר אצלי גם ליצחק רבין על היושרה וההגינות שהיו בו".

שי הוריד את הכיפה, ולמרות הלחצים שהפעילו עליו רבנים, היה נחוש לצאת למסע של חיפוש עצמי. ניסה לחזור לבית ילדותו, אך אמו סירבה לפתוח לו את הדלת ולהכניס לביתה את בנה המורד ללא הכיפה על הראש. הוא הסתובב ברחובות וחיפש מקום לישון. בשלב מסוים הגיע לבית השנטי בדרום תל־אביב שנועד לנערים ללא בית.

"לילה אחד ישבתי עם נער בבית השנטי וקיטרתי על אמא שלי. אמרתי עליה דברים קשים. כשמריומה, מקימת הבית, עברה לידנו ושמעה את נושא השיחה, היא הודיעה שאם עוד פעם תשמע אותי מלכלך על אמא, תעיף אותי משם. קברתי את הכעסים עמוק בפנים והתפניתי לנסות לעצב לי חיים משלי. אני שמח שהיו לי הכוחות להשאיר את העבר בעבר להמשיך הלאה.

"במשך שנה וחצי הבנתי שאני לבדי בעולם. לא התגעגעתי לעולם החרדי, אבל נשארתי חנון מהישיבה שרוצה להעמיק ידע ולבנות את חייו מאפס. ניסיתי להשלים בגרות במתמטיקה ונכשלתי. כשמלאו לי 19, החלטתי לא לסרב לצו שני והתגייסתי לגבעתי. בתחילה שובצתי כנהג ואחר כך כעוזר לקצין הדרכה בחטיבה. בשלב מסוים המפקדים הוציאו אותי לקורס תג"ת (תעודת גמר תיכונית) ובמשך כמה חודשים השלמתי לימודי בסיס שהיו חסרים לי וסללתי את מסלול הלימודים שלי בהמשך. במשך שנתיים, מאז השחרור, עשיתי מכינה, השלמתי בגרויות והבחירה ללמוד חינוך ולהתמקד בלקויות למידה הייתה מבחינתי איזשהו תיקון. כמי שלא הייתה לו אף פעם דמות חינוכית להזדהות איתה, רציתי ללמוד על דמויות כאלה מהספרים ולעשות טוב בעולם הזה. בחיפושים האלו מצאתי גם את משפחת רבין".

הוריו לא אהבו את החלטתו למחוק את שם משפחתו. "אני לא סיפרתי להם על כך. אבי שמע מאחותי, ואמי נחשפה לזה בגלל מכתב שהגיע אליי ועליו השם רבין. תמיד אמרתי לעצמי, שלמרות היחסים האלו ולמרות ששיניתי את שם משפחתי, אני מחויב לכיבוד אב ואם. אני מאמין שאם הם יזדקקו לעזרתי, אהיה שם בשבילם. אני מבין היום שהם לא מסוגלים להיות הורים ואין בהם מידת הרחמים, ולכן אני מצפה מעצמי להיות אדם יותר חזק. אני גם מבין את הכעס שלהם על שינוי השם, אבל זו הבחירה שעשיתי בלב לגמרי שלם. מרגשת אותי המחשבה שהילדים שייוולדו לי ביום מהימים ייקראו רבין.

"כששיניתי את השם במשרד הפנים, שלחתי ווטסאפ לדליה רבין והיא שלחה בחזרה, 'בהצלחה עם השם החדש'. אני מתייעץ איתה מדי פעם. עם יובל רבין אין לי קשר. לצד המברכים על ההחלטה היו גם כאלו שאמרו שאני חי בסרט או ליגלגו ושאלו אם אני גם רוצה להיות ראש ממשלה, אבל אני לא התחברתי לראש הממשלה, אלא לאישיותו של אדם שזכיתי להיחשף לעולמו. עם השם רבין אנשים רואים בי כמייצג ערכים כמו יושר אישי והוגנות וזה מחייב אותי להתנהג בהתאם. השיחות שלי עם רחל עזרו לי לגבש את הזהות שלי, הן כיהודי והן כציוני וישראלי, חיבור של שלושה דברים שלא יכול היה להתקיים בבית שלי ובישיבות שבהן התחנכתי".

רחל התרשמה בעיקר מהתעקשותו של בן שיחה. "שי, מהבנתו העצמית ומבחירתו, החליט לצאת בשאלה ולהתנתק מהשורשים שלו, למרות כל הקשיים שכרוכים בזה. העובדה ששירת בצבא עשתה עליי רושם עז, בעיקר כיוון שהלך נגד כל התפיסות שעליהן גדל. הוא הגיע להישגים משמעותיים בתחום האקדמי וזה לגמרי לא מובן מאליו למי שגדל בחברה שלא מעודדת השכלה".

מה עושים עם הכעס

בחדרו של שי במעונות הסטודנטים של אוניברסיטת תל־אביב, שם הוא עושה את התואר השני במדעי החברה, תלויה תמונה שלו עם רחל עם הקדשה שכתבה לו. מדי יום, כשהוא נכנס לחדרו בתום הלימודים, היא מרגשת אותו מחדש.

"באיזשהו מקום אימצתי אותה לעצמי כסבתא חכמה וכמי שאפשר לתת בה אמון ולסמוך על עצותיה. לפעמים, כשאני לא מבין איך דברים מתנהלים בעולם, אני מתקשר להתייעץ איתה והיא חוזרת על המשפט שהכל מתחיל ונגמר באנשים. הפנמתי את זה. אני משתף אותה בהתלבטויות שיש לי, כמו המעבר לתל־אביב לאחר חמש שנים בגליל. הראיתי לרחל את הסמינריון שעשיתי בתואר הראשון, שבו בדקתי את שכיחות הפרעת קשב בקרב יוצאים בשאלה והתברר שמדובר באחוזים מאוד גבוהים. כשרחל פתחה את הקלסר, היא ראתה ששם המגיש הוא שי יעקב רבין ושאלה בחיוך: 'גם את היעקב לקחת ממני? הסברתי לה שהחרדים נוהגים לתת לילד שם נוסף ויעקב הוא שמי השני. שנינו צחקנו מהחיבור הזה.

"רחל גם הייתה הראשונה שהתייעצתי איתה על נושא התזה שלי בתואר השני, התאבדויות בקרב יוצאים בשאלה. דיברתי איתה על התהליך המשברי שעובר על יוצא בשאלה. גם לי עברו מחשבות כאלו בראש, אבל אמרתי לעצמי שאפשר לעשות את זה גם מחר ולא לנהוג באימפולסיביות. לא נתתי למחשבות האלו לנהל את חיי. בזכות היותה של רחל אשת חינוך עם ניסיון של עשרות שנים, היה לי קל לדבר איתה ולגבש את הנושא.

"רחל אמרה שזה תחום שלא נחקר מספיק, והיוצאים בשאלה הם חלק משמעותי בחברה וצריך לשמור עליהם. אני זוכר שיצאתי מביתה ואמרתי לעצמי שאני רוצה להיות אחד השומרים האלו. יוצאים בשאלה, לפחות בתחילת דרכם, הם אנשים לא מאושרים. הם נלחמים על חייהם, מנסים לשרוד את היום וזה לא קל. בתזה שלי אני מבקש להציע להם כלים.

"באחת השיחות בינינו, רחל סיפרה לי שאחרי שיצחק נרצח היא מאוד כעסה ודיברנו על מה עושים עם כעס. היא סיפרה לי שכל חייה הרגישה שיצחק שומר עליה, ולפתע הוא נלקח ממנה. רחל הסבירה לי שבחרה לנווט את הכעס לכיוון של הנצחתו ושימור זכרו של יצחק. הערכים והמורשת שלו הפכו חלק בלתי נפרד מחייה והכעס נוטרל. זהו כלי טיפולי ממדרגה ראשונה ואימצתי את דרכה".

"מאוד עודדתי את שי ללכת בכיוון הזה", מספרת רחל. "חשוב שמישהו שיש לו נקודת מבט אישית יעשה עבודת מאסטר בנושא ובכך גם יעבד לעצמו דברים מתוך חייו שלו. מניסיוני, תלמידים שבחרו לעסוק בעבודותיהם בנושאים שהטרידו אותם באופן אישי, התמודדו איתם באמצעות העבודה באופן מדעי אובייקטיבי וזה עזר להם. כשזיהיתי בעיה אישית משמעותית אצל תלמיד שעשה עבודת גמר, דאגתי שהמנחה יהיה מישהו מקצועי כדי שההתמודדות תהיה טובה יותר, ועל כך דיברתי ארוכות עם שי".

חוץ מדיונים על אקדמיה, מצאו השניים נושא שיחה משותף נוסף. "אני אוהבת תנ"ך, תלמוד וגמרא ולומדת כבר שנים", מספרת רחל. "במשך שנים רבות גם לימדתי תנ"ך בבית הספר. בשנה האחרונה אני מתמקדת בלימוד פרשת השבוע. חלק מהשיחות שלי עם שי הן על התנ"ך".

למרות שיצא בשאלה והתנתק מעולם הישיבות, שי ממשיך להיות מחובר למקורות. "יש לי כבוד למורשת. אני לומד תלמוד בחברותא עם אדם חרדי וחידשתי קשרים עם כמה חברים מהישיבה, שבשלב הזה של חייהם מבינים יותר את המורכבות של חיי. הם אומרים לי שאני חי בשני עולמות, אבל אני רואה את עצמי כגשר בין העולמות. באחת מהשיחות שלי עם רחל אמרתי לה, שעברתי חיים משוגעים, אבל היא הוכיחה לי שבגיל 92 אפשר להישאר על הגשר ולעשות דברים. היא חייכה בביישנות, חיוך שמאוד דומה לחיוך של יצחק.

"לפני שעזבתי את הצפון באתי להגיד לה שלום. כשנפרדנו היא אמרה לי: 'שי, תזכור לא לאבד את הדרך שלך שם בעיר הגדולה'. הבטחתי לה", הוא מחייך ומוסיף: "וגם הבטחתי לבוא אליה למנרה ולקבל תזכורת".