ללכת עד הסוף
המטרה: לשפר את חיי המין שלי ° האמצעי: מדריכת אורגזמות ° בקרוב אגיע רחוק
"נראה לך?" רוני אומרת, "להתפשט? למה להתפשט?"
אני מסתכלת עליה בבהלה, קושרת מיד בחזרה את שרוכי המכנסיים שלי. "הא־הא־הא", אני פורצת בצחוק גדול ומזויף, מקווה שלא תשים לב שבמקביל אני שולחת יד מבועתת לאחור וסוגרת את החזייה שלי. אני מרגישה כמו אחד מהבחורים הדפוקים האלו שמפרשים לא נכון את הסיטואציה המינית בינם לבינך. כמו איזה דוש מקצועי שחושב שהעובדה שישבת איתו ערב שלם ודיברת על המיניות שלך מקנה לו את הזכות ללכת לשירותים ולחזור כשהוא לבוש רק בגרביים ובתחתון טנגה אירוני עם דוגמת נמר.
"זה בסדר", רוני אומרת, חיוכה הטוב בוקע את עננת המבוכה כמו שמש, "המון נשים חושבות שזה מה שעושים אצל מדריכת אורגזמות. הייתה פעם אישה שממש כעסה כשלא נגעתי בה. היא הרגישה מרומה.
"אני בעצם די שמרנית", היא אומרת בעודה מפנה אותי אל מיטת הטיפולים שלה. "אני מאמינה במונוגמיה. לא יכולה לסבול את כל הכתבות האלו, על איך זוגיות תמיד מתה בסוף, איך זה עניין של פרומונים. סליחה, אבל מי אמר? אני חיה בזוגיות סקסית ולוהטת כבר 21 שנה עם ניצן. יכולות להיות לך", היא אומרת ומניחה בעדינות מגבת רכה מתחת לראש שלי, "אורגזמות עם בן הזוג שלך מתי ואיך שאת רוצה. הכל תלוי בזה שתביני שזו האחריות שלך, שזה בידיים שלך".
לפעמים אני חושבת שאולי אני מגזימה, שאולי זאת רק אני שעתיקה, הרי השנה היא 2017 ובטח כל הבחורות האלו עם השיער הסגול וקעקוע הפיה כבר חופשיות ומשוחררות עם הגוף שלהן. רק שאז אני נזכרת במחקר אמריקאי גדול ומאוד רציני שפורסם לאחרונה, וקבע ש־75 אחוז מהנשים בעולם עדיין לא מגיעות לאורגזמה כשהן עושות סקס. זה העציב אותי מאוד, כי הרי עם כל הדיבורים והחפירות האינסופיות על סקס ונשיות וביונסה שזזה כמו פנתר שנמרח בחמאה, עדיין שני שלישים מהנשים כמעט מקבלות את הדין: אנחנו לא גומרות, ולא נגמור. אורגזמה? זה פשוט לא הקטע שלנו.
ומה שעוד יותר מעניין זה שהן חיות בשלווה יחסית עם המצב הזה. בכל בנק או תור לרופא או מקום עבודה אנחנו נתקלים כמעט כל דקה באישה שוויתרה די מרצון על המתנה הביולוגית הכי מענגת ומופלאה שאלוהים חילק לבני אדם. שזה כבר מוזר, כי תראו לי גבר שהיה מסתפק בלהיכנס עם מישהי למיטה בלי שום ציפיות שזה יסתיים במפץ השחור. זה רק המגדר הדפוק שלנו שמקבל את זה, כי הגוף שלנו מסובך והצינורות שלנו מורכבים ועד שמצאתי את אהבת חיי אני לא אשכיב אותו לידי ואפקוד עליו לסרווס את גופי שעות על גבי שעות עד שאולי נמצא את הנקודה ואולי סתם יכאב לנו העורף. כי אני באה אחרונה, אני לא חשובה, ואורגזמה זה מותרות, לוקסוס שאת מתפנה לחקור בקיץ קסום אחד בגואה כשאת בת 23, ובטח לא כשאת אמא. למה כל כך הרבה נשים מקבלות את הטוטו פעם כן ופעם לא, תלוי במזל הזה? למה זה לא נחשב אקסיומה — אישה, בדיוק כמו גבר, אמורה להגיע להתפרקות בסוף?
ובעצם, ממה אני בורחת? אני צריכה רק להסתכל על עצמי. אפילו לא באתי לכאן מיוזמתי, אפילו לא החלטתי לפנק את עצמי בקורס אורגזמות. למעשה, די נגררתי לפה בכוח על ידי בעלה החמוד של רוני, ניצן. הוא היה זה שהתקשר אליי יום אחד משום מקום והזמין אותנו לערב בגינה שלהם בתל־ברוך, כי אשתו מדריכת אורגזמות ויש לה מסר חשוב להעביר לנשים דרכי.
כמובן לא רציתי ללכת, כבר תיכננתי להמציא לו על המקום כנס רופאי שיניים מפוקפק באילת שאני ורן בדיוק צריכים להרצות בו, אבל משהו בשם הזה "מדריכת אורגזמות" הידהד לי בפינה כנה ומלאת ערגה שקברתי בתוכי. אני מתה על המין שלנו, הוא נהדר וחופשי ומלא בזימה פרועה שלא דופקת חשבון לפוליטיקלי קורקט, אבל עם כל הכיף, האם אני משוכנעת שהגעתי למימוש כל הפוטנציאל המיני שלי? התשובה היא לא, אני יכולה יותר, אני יודעת שאני יכולה יותר, בדיוק כמו שהעצמות שלי תמיד ידעו בחוש שיש אהבת אמת למרות שמעולם לא חוויתי אותה.
חשבתי שהיא תשלוף לי דיאגרמות ותמטיר עליי דילדואים, אבל רוני ארז היא בכלל לא מה שחשבתי. היא לא פתחה לי את הדלת לבושה בגלבייה אדומה ואמרה בתנועת יד רחבה ומלכותית: "בואי ללשכת העינוגים שלי". היא מותק של בחורה עם שיער דבש וג'ינס סקיני שמדברת מאוד בפשטות ולא עושה מעצמה סיפור גדול. והיא גם נראית נפלא, באלוהים. פשוט כוסית על־חלל, אי־אפשר להאמין שהיא בת 49. זאת כל ההוכחה שצריך בעצם לזה שהיא דוברת אמת, שהיא חד־קרן מיני, יוניקורנית סקסואלית. היא זורחת כולה בכוחו המייפה של הסקס.
"כל אישה יכולה לגמור ולגמור כמה פעמים שבא לה ומתי שבא לה", היא מסבירה. "לפעמים אני הולכת ברחוב ומחייכת כשאני נזכרת שאם אני רק ארצה, אני אוכל לקבל חמש אורגזמות ברצף עכשיו".
כדי ללמד אותי את התנועה, רוני משכיבה אותי על מיטת הטיפולים ועושה לי דמיון מודרך. היא פוקדת עליי לכווץ ולשחרר את השריר בדרך שהיא מלמדת. "זה קצת כמו כדור", היא מציעה. "את מחזיקה את הכדור הזה בפנים, נותנת לו להתגלגל, ובשנייה שהוא מגיע לפתח את צריכה לתפוס אותו מחדש ולהקפיץ למעלה".
זה לא בהכרח נעים, מדובר בשריר שאנחנו די מתכחשות לקיומו רוב הזמן, שריר שהפעם האחרונה שנאלצתי להפעיל אותו הייתה עם כדור כחול ענקי שבעלי ניפח כחלק מהכנת הפרינאום ללידה. בבית אני אצטרך גם להכניס אצבע ולהרגיש את התנועה, וזה ממלא אותי שמחה בערך כמו המחשבה לנתח לעצמי את החניכיים. ואולי זאת התשובה ללמה אנחנו לא מתעקשות על הפי אנד. כדי להגיע לשם צריך להכיר את הבפנוכו של הבפנוכו של הגוף שלנו, לגעת בקירות גבשושיים בתוך מערה ורודה שלא ממש בא לנו לחקור לבד, למרות מה שמראים בפורנו. זה לא משמרנות, יותר מחוסר רצון לחטט בתוך הגוף שלך עצמך ולגלות שמבפנים את מרגישה טיפה כמו כדור משחק של חתולים מפלסטיק, זה עם הזיזים.
אז למה נשים לא גומרות? כי הן לא מספיק רוצות, זה למה. וכמו תמיד, יש לזה מלא הסברים. "נשים הן יותר מורכבות", ארז אומרת, "אבל באופן כללי אנחנו שמות את עצמנו אחרונות. מוותרות לעצמנו. זה מסובך למצוא? אז זה יחכה. המחשבות מעכבות? אז נניח שאולי בסוף השבוע יהיה לי זמן לנסות שוב. אנחנו מרצות את המשפחה ובן הזוג מתוך ויתור אינסופי על עצמנו".
במילים אחרות, אנחנו מוותרות לעצמנו עד שאנחנו מוותרות על עצמנו. אולי. רק שיש עוד משהו לא מדובר, ואני חושבת שזה מה שהבנתי באותו הרגע. אישית, אני לא משקיעה מספיק בחקר האורגזמות שלי כי אני יותר מדי מאוהבת בתפקיד הקורבן. הנה הטרגדיה של בנות המין שלי: אנחנו לא רוצות באמת להיות אלות שפע שחוגגות כל הלילה. להיות מינית מדי זה מפחיד, זה לאבד את השליטה הנשית הכל כך יקרה, את הקורבנות, רציתי ליהנות אבל הוא כמובן מיהר מדי, למה כבר אין בעיר הזאת מאהבים טובים.
ולא, אני לא רוצה להיות קורבן יותר. אני רוצה את הזוהר הזה שיש לרוני ארז. אז אני משיבה מלחמה ומתחילה לשחות כמו שהמליצה לי. ומהר מאוד מתאהבת בזה. מי היה מאמין שאני אלך די בכוח למדריכת אורגזמות, וכתוצאה מזה אעשה פעם ראשונה בחיים שלי כושר ואשבור 40 ומשהו שנים של פדלאיות גאה. בתוך שבוע אני מרגישה קלה, אני מרגישה מפוצצת בנשיות ומלאת יכולת, שוב אני קמה בבוקר ונרגשת מהיום שלפניי.
זה כל כך לא מתקבל על הדעת שכל זה קרה אפילו בלי שממש התאמנתי. הכל כי כיווצתי ושיחררתי בזמן מצטבר של אולי שעה? ופתאום אני מבינה, זה בפנים, זה תמיד היה בפנים. חשבתי שזה בחוץ, שצריך לפגוש את הגבר הנכון, שצריך להרגיש שלמה עם הגוף שלך, שצריך לא להתבייש לבקש "לאט" מהפרטנר. וכל אותו הזמן הזה חיכה לי בתוך הגוף שלי המתג הפלאי הזה וביקש רק שאני אקח לעצמי כמה דקות של שקט ואתייחס אליו בבקשה.
והמין, כן? הוא נהיה עוד יותר פנטסטי. לא נעים לי לתאר פה, אבל זה עובד ועובד מדהים כמעט מיד. כל כך מיד, שרן ממש מתחנן אליי כל ערב שאני אלך קצת להתאמן. אני לא יכולה לחכות לראות מה יקרה לי אחרי שאתאמן מלא זמן. האם אהפוך ליוניקורן מיני ואחווה משולשת? זה מפחיד אותי ומשמח אותי לדמיין את זה, לא ברור מה יותר.
זה כולה שלושה מפגשי תרגול, ואז רוני שולחת אותך הביתה. למפגש האחרון שלנו אני נכנסת לא אותה האישה שהגיעה אליה בפעם הראשונה. מזמן לא הרגשתי כל כך מצוין. אני כמעט בוכה כשאני שוכבת על מיטת הטיפולים שלה ורואה איך נפטרתי בזמן כל כך קצר מכל השנאה העצמית והמתח. אני בשוק מכמה שאני מחייכת, כמה בא לי לצאת מרוני וללכת לחקור את תל־ברוך צפון, אולי אמצא שם קפה שכונתי קטן. החיים שוב מרגשים אותי. זה כזה נס, וזה מה שאורגזמה או לפחות הכרה שאת צריכה אחת כזאת מהנרתיק עשתה לי כאישה. "המטרה שלי היא באמת להחזיר לנשים את שמחת החיים שלהן", רוני אומרת, "ומה לעשות שרק במקרה המעיין שממלא אותן בחיוּת ובמרץ נמצא איפשהו באגן".
לפנייה לכתב/ת 
