סוף השבוע האחרון בניו־יורק היה משובח. השמיים היו בהירים, השמש טובה. רוח קלה נשבה מנהר ההדסון והרקידה עלים שהאדימו ונפלו בשלכת. המונים עלו על ההיי־ליין, קו הרכבת העילי בדרום מנהטן שנסגר והוסב לשביל להולכי רגל. התנועה הזדחלה לאיטה, נחיל מול נחיל, עקב בצד אגודל, אבל לאיש לא אצה הדרך. חלק מהילדים הגיעו מחופשים, לרגל חג ההאלווין. להקה ניגנה ג'אז למטה, על גדת הנהר. טרוריסט יכול היה לשלוף בקלות נשק אוטומטי ולקצור עשרות, כמו בלאס־וגאס, אבל מי חושב על טרור ביום זיווני כזה, מי חושב על טרור בכלל.
סייפולו סייפוב, 29, מהגר מאוזבקיסטן, חשב על טרור. שנה שלמה התכונן לפיגוע הדריסה שלו. הוא שינן היטב את ספר ההוראות שהפיצה דאעש ברשתות החברתיות, וביום שלישי ניגש לביצוע.
במקום הפיגוע לא הייתי: חזרתי לארץ ביום הקודם. אבל נדמה לי שגם מרחוק אפשר להעריך את ממדי הפיגוע הזה ואת השפעתו. פיגועים כאלה, של מהגרים שנשבים בתעמולת טרור איסלאמית, מתרחשים על אדמת ארצות־הברית מפעם לפעם. התהודה הפעם גדולה יותר, בגלל מרכזיותה של ניו־יורק, בגלל התוכנית שאיפשרה לסייפוב להגר לאמריקה ובעיקר בגלל דרך התגובה של טראמפ. אבל ההשוואה לפיגוע במגדלי התאומים מופרכת. הייתי בניו־יורק מיד לאחר פיגועי ספטמבר 2001. העיר הוכתה בהלם. ענן הטרור ריחף מעליה, פיזית ומוראלית. נדרשו שנים כדי להחזיר אותה למה שהייתה.
טראמפ הגיב על הפיגוע בהתקפה בוטה על צ'אק שומר, הסנאטור מניו־יורק, מנהיג המיעוט הדמוקרטי בסנאט. שומר מילא תפקיד מרכזי בהתוויית תוכנית ההגירה בהגרלה, שאושרה בתחילת שנות ה־90. מטרת התוכנית הייתה להרחיב את מספר המדינות שאזרחיהן זכאים להגר לאמריקה. עד 1965 ההיתרים ניתנו על פי מכסות. באותה שנה הוחלפה שיטת המכסות בשיטה שהתבססה על איחוד משפחות. מהשיטה נהנו אזרחי מדינות באסיה ובאמריקה הלטינית, שהיו להם קרובי משפחה באמריקה. מי קופח? אירלנד ואיטליה. כדי לתקן את הקיפוח, העבירו בתי הקונגרס את חוק ההגירה בהגרלה. שומר היה המאמץ הראשי של החוק בסנאט.
זהו המסלול המהיר ביותר בדרך לרישיון עבודה. מיליון זרים הפכו באמצעותו לאמריקאים, 50 אלף בכל שנה. סייפולו סייפוב היה אחד מהם.
יש משהו יהיר, מתנשא, בתוכנית הזאת. היא הופכת את החלום האמריקאי לסוג של פרס, מתנה שהדוד סם הואיל בטובו להוריד מלמעלה. במקום עבודה קשה – קזינו. מה גם שהנרשמים לא נדרשים להציג כישורי עבודה וזיקה כלשהי לארצות־הברית. מדוע להעדיף דווקא אותם?
במדינות העולם השלישי מחוללת התוכנית מהומה גדולה כל שנה. מיליונים נרשמים. אלפים מנסים להיכנס לתוכנית בגניבה, בין השאר באמצעות נישואים פיקטיביים עם זוכות וזוכים. בשוליים צצה גם בעיה ביטחונית: סייפוב הוא הזוכה השני שפתח במתקפת טרור על אדמת ארצות־הברית. הראשון היה מצרי שקיבל רישיון עבודה לאחר שאשתו זכתה בהגרלה. הוא תקף בלוס־אנג'לס ב־2002 והרג שניים.
הפיגוע נפל כפרי בשל לידיו של טראמפ. הוא תאם את סדר היום שלו: נגד הגירה, נגד גלובליזם, נגד תקינות פוליטית, נגד הדמוקרטים – כל מה שהבייס שלו רוצה לשמוע.
כשחזרתי לארץ, קיבלתי מייל מהמטה של טראמפ. אני רשום אצלם כתומך מאז שסיקרתי את הבחירות. אחת ליום־יומיים אני מקבל מייל שמספר לי כמה גדול הנשיא, כמה גדולים מעשיו, כמה חשוב לו לשמוע את דעתי, ומבקש ממני לתמוך בו במייל חוזר, בפנייה לחברים בקונגרס, ברשתות, בכסף. הפעם קרא לי המייל להצטרף למלחמה של טראמפ "בשיטפון הפייק ניוז בתקשורת ובהתקפות החבלניות של השמאל". לרגע חשבתי שעל המייל חתומה לשכת ראש הממשלה בירושלים.
לא תאונה
החברה האמריקאית מבותרת כרגע לשניים, שני עמים במדינה אחת. נדמה שמזה עשרות שנים – למעשה, מאז מלחמת וייטנאם – לא חוו האמריקאים עימות פנימי כזה. קו הגבול גיאוגרפי, דמוגרפי ופוליטי. החוף המערבי, החוף המזרחי והערים הגדולות כפופים לשליטת עם אחד, תרבות אחת, ומה שביניהם כפוף לשליטת עם אחר, תרבות אחרת.
הפיצול חורג מהתחום הפוליטי. פגשתי שניים מבכירי העיתונאים בוושינגטון, אישה וגבר. דיברנו על מה שמכונה "הוריקן הארווי" – הנשורת של פרשת ההטרדות המיניות של המפיק ההוליוודי הארווי ויינשטיין. הזכרנו בצער את ליאון ויזלטיר, אחד מהוגי הדעות הבולטים בארצות־הברית וידיד של שלושתנו. ויזלטיר הואשם בהטרדה חוזרת של עיתונאיות ועורכות שעבדו איתו בשבועון "ניו ריפבליק". ההטרדות לא נשאו אופי פלילי אבל הפרו קודים אתיים. ויזלטיר הודה והתנצל. העונש היה מיידי: שבועון אינטלקטואלי חדש בעריכתו, שגיליונו הראשון עמד לצאת בשבוע שעבר, נגנז. לורן פאוול, אלמנתו של מייסד אפל סטיב ג'ובס, שהתחייבה לממן את השבועון, משכה חזרה את כל הכסף. מכון ברוקינגס, שהעסיק את ויזלטיר, פיטר אותו.
תגידו, שאלתי, האם הוריקן הארווי הגיע גם לאינדיאנה ולאלבמה? האם בעקבות החשיפות השתפר מצבה של אישה שעובדת, נניח, בקפטריה בפנסילבניה או במפעל בג'ורג'יה.
הם הגיבו בחיוך עצוב. "אמריקה האחת לא מתכתבת עם אמריקה השנייה", אמרה היא.
בעיני רבים באמריקה האחת, דונלד טראמפ הוא מטריד מיני. יש נשים שהתלוננו עליו; יש הקלטות. בעיני אמריקה האחרת, הוא זך כבדולח. בעיני אמריקה האחת, ביל או'ריילי, המגיש הכריזמטי של פוקס ניוז, הוא עבריין מין. האיש והערוץ שעבד בו שילמו עשרות מיליוני דולרים לנשים שהתלוננו. אחת מהן קיבלה 32 מיליון דולר כדמי שתיקה (מעניין מה או'ריילי עשה שהצדיק סכום כזה, אמר לי אחד מעמיתיו). בעיני אמריקה האחרת, הוא כשר. או'ריילי נאלץ לעזוב את פוקס ניוז בהסדר פרישה נדיב, אבל עולם שלם של שידורים פתוח בפניו. אשר לפוקס ניוז, תחנת הבית של טראמפ, הרייטינג ירד בהתחלה אבל חזר והתרומם. הצופים, אזרחי אמריקה האחרת, התגברו גם על שפע התלונות על הטרדות מיניות בתחנה וגם על היעדרו של המגיש־הכוכב.
שנה חלפה מאז בחירתו של טראמפ. לא מדובר בקוריוז, גם לא בתאונה. מדובר בתנועה חברתית שיש לה תומכים לאורך כל הסולם המעמדי – מהעשירים ביותר, שמבקשים להגדיל עוד את רווחיהם, ועד ללבנים עניים שהוזנחו על ידי המערכת. זוהי תנועה מהפכנית. הרוח שלה מידבקת. היא מחלישה משטרים דמוקרטיים במדינות אחרות ומסכלת מהלכים משותפים בזירה הבינלאומית. אמריקה הצילה את העולם הדמוקרטי פעמיים, בשתי מלחמות עולם. אמריקה של טראמפ לא הייתה נוקפת אצבע.
אמריקה האחת נושאת עכשיו את עיניה לרוברט מולר, ראש האף־בי־איי לשעבר, שמונה לחקור את הקשרים בין מטה טראמפ לממשלת רוסיה. מולר הפך שני בכירים במטה של טראמפ לחשודים בעבירות פליליות כבדות, והפך שלישי לעד מדינה. זה לא אומר שנמצא האקדח המעשן שיביא להדחת טראמפ. זה לא אומר שיש אקדח כזה.
מריחים את הפחד
שמעון פרס נהג לומר על סקרים שהם כמו בושם: טוב להריח, אבל אסור לשתות. הסקרים שפירסמו ערוצי הטלוויזיה לרגל פיצולם, לגמרי נזילים, לגמרי הפיכים. הניחוש שלי: אם המכה שמקבל בהם הליכוד מלמדת משהו, היא מלמדת שיש מצביעי ליכוד שדעתם לא נוחה מהעיסוק האינטנסיבי של נתניהו בעצמו. לא החשדות מטרידים אותם אלא הקמפיין הנגדי של נתניהו ואנשיו. חברי הכנסת ביטן ואמסלם יוצאים אחת לשבוע לציבור עם הצעות חוק שכל תכליתן לחבל בחקירה ולמנוע הגשת כתב אישום. כך מתנהג אדם שמרגיש שדינו נגזר. הוא רואה מאחוריו ניידת שאורותיה מהבהבים, לוחץ על הגז ובורח. הליכודניקים, לפחות חלק מהם, מריחים את הפחד.
החוק הצרפתי, למשל. החוק, שעוצר חקירות נגד ראש מדינה מכהן, לא לגמרי מטופש. חקירות מהסוג הזה מסיחות את דעתם של מנהיגים, זוכות לסיקור תקשורתי תזזיתי, נטול פרופורציה, מחלישות ממשלות ומתארכות עד בלי די. מצד שני, לא ייתכן שבראש המדינה יעמוד עבריין. הצרפתים פתרו את זה בדרך של הגבלת קדנציות.
אם אמסלם רוצה שהציבור יתייחס לחוק שלו ברצינות, הוא צריך לצרף לו את התנאי הבא: החוק לא יחול על ראשי ממשלה שכיהנו. לא אהוד ברק, לא אהוד אולמרט ולא בנימין נתניהו. הם לא יהיו חסיני חקירות.
או החוק שימנע מהמשטרה להגיש לפרקליטות סיכום חקירה, מה שאנחנו בתקשורת קוראים "המלצת המשטרה". מה הטעם ולמה עכשיו, אם לא בגלל שמישהו ברחוב בלפור מזיע.
או חוק מימון הפריימריז על חשבון המדינה. הבוחרים שומעים את הקולות ואומרים, המדינה לא מעניינת את האנשים האלה. הם עסוקים רק בעצמם.
הפייסן מארץ עוץ
יצחק רבין לא היה מלאך. מלאכים יש רק באגדות. הוא היה קצין מטה מצטיין שהפך כמעט בעל כורחו למנהיג. לצד ההישגים הגדולים שלו נרשמו גם משגים, כישלונות וחולשות. כללי המשחק לא תמיד נעמו לרבין. כאשר נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק הביא, הלכה למעשה, להתפטרותו מראשות הממשלה, הוא ספג מכה קשה. אבל את כללי המשחק לא שבר.
נתניהו הרוויח ביושר כל מילה שהטיח בו יובל רבין באזכרה בהר הרצל. הבעיה שמציב נתניהו בקדנציה הנוכחית לא מסתכמת בבכיינות שלו. זאת תקלה ישנה. נתניהו של הקדנציה הנוכחית שובר את הכלים. 70 שנה היה כאן משטר שהתבסס על שלטון החוק ועל עליונות כללי המשחק הדמוקרטיים. תקלות היו, אבל המסגרת נשמרה. הליכוד והבית היהודי, עם סיוע חלקי של ליברמן וכחלון, מנסים לשבור את המסגרת. זה מה שמבדיל בין הקדנציה הנוכחית לאלה של בן־גוריון, בגין, רבין ואפילו נתניהו בקדנציות קודמות. וזה מסוכן.
נתניהו השיב ליובל רבין בנאום שנשא בכנסת. הוא פתח את נאומו בקריאה צינית מאין כמוה למתינות ולאחדות, לפיוס ולאחווה. הפייסן מארץ עוץ. באמצע הפליג במחמאות על רבין. "אני חיבבתי אותו מאוד", אמר.
עם מחבבים כאלה רבין לא היה צריך אויבים. נתניהו חיבב אותו בארון, כמו הארון שנישא בהפגנה ההיא ברעננה, כמו נאום ההסתה הפרוע מהמרפסת, בהפגנה ההיא בכיכר ציון. נתניהו ישוב לנאומים האלה, אם ירגיש שתומכיו מצפים להם. עומק ההסתה כרוחב החקירה. בינתיים הוא קורא לפיוס.
לילה על ההר
שלשום טיפסנו, דני רובינשטיין ואני, על הקסטל, ההר ששולט על הכביש לירושלים. הקסטל הוא אתר לאומי עכשיו. שלטים שמתארים את גבורת הלוחמים, שכבשו את ההר וחזרו וכבשו אותו באפריל 1948, הוצבו לאורך השבילים. קופאי גובה דמי כניסה. כיתת בית ספר עולה למעלה, אל בית המוכתר. דגל ישראל גדול מתנופף מעליו. בירידה נושא אחד התלמידים את חברתו על גבו. "אני גולני", הוא קורא, מתנשם ממאמץ.
רובינשטיין ("דבר", "הארץ" והיום "כלכליסט") ואני טיפסנו יחד על אי־אלה הרים בשנות ה־70. רובינשטיין היה כתב לענייני פלסטינים ואני הייתי כתב לענייני התיישבות. באחד מניסיונות ההתנחלות הליליים של גרעין אלון מורה, ליד חווארה, המתנחלים הרשו לנו להצטרף רק לאחר שהסכמנו לתת את ידינו להקמת היישוב. נשאנו יחד, בשניים, מוט ועליו גדר תיל מגולגלת. נראינו כמו הסמל המפורסם על מכוניות מדריכי התיירים, בהבדל אחד: התיל החליף את אשכול הענבים.
"בדור שלי", אומר רובינשטיין, "היו שתי גישות חינוכיות לנושא הערבי – אלה שלימדו על ערבים במסגרת 'דע את האויב', ואלה שלימדו עליהם במסגרת 'הכר את השכן'. המורה שלי לערבית היה יוסף יואל ריבלין, אביו של רובי ריבלין, הנשיא. הוא האמין בגישה השנייה".
השבוע יצא לאור, בהוצאת ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים, ספרו של רובינשטיין "זה אנחנו או הם". נקודת המוצא של הספר היא ליל הקרב על הקסטל ותולדות חייו של עבד אל־קאדר אל־חוסייני, המפקד הכריזמטי של הפלסטינים בירושלים, שנהרג באותו לילה על ההר, למרגלות בית המוכתר. יריעת הסיפור מתרחבת ומקיפה שלושה אירועים שהתרחשו בתוך 48 שעות: כיבוש הקסטל, טבח דיר־יאסין והקרב במשמר העמק. רובינשטיין משוכנע ששלושת האירועים האלה הכריעו את גורל המלחמה – העניקו את הניצחון לישראל שטרם נולדה, וגזרו על הפלסטינים את אסונם, את הנכבה.
בניגוד לכמה מעמיתיו, שהפכו את הפחד מכל ערבי לקריירה, פחד מביא רייטינג, רובינשטיין לא מטיף בשער: הוא מספר סיפור. בדצמבר ימלאו לו 80. 50 שנה הוא מסתובב בין הפלסטינים, בסמטאות הקסבה בשכם, בשוקי העיר העתיקה, בחנויות המכולת במחנות הפליטים, מסתובב ושומע סיפורים ומגלגל אותם הלאה. הוא אלוף מספרי הסיפורים.
בכל השנים האלה, שאלתי, לא היה מי שאיים לפגוע בך, לא היה מי שסגר בפניך את דלת ביתו?
"רק במקרים בודדים", אמר. "אם אתה מעורר אמון, הדלתות נפתחות".
תן דוגמה, ביקשתי.
"אני עולה על מונית ערבית בירושלים", אמר. "השאלה הראשונה שהנהג שואל היא מה אתה רוצה, מונה או מחיר. אני משיב בערבית, כל מחיר שתגיד. לא, משיב הנהג, כמה שאתה תגיד. לא, אני אומר, כמה שאתה תגיד. מדיבור לדיבור החשדנות פוחתת. האמון בשיחות ממלא אצל הפלסטינים תפקיד מרכזי".
שערורייה בטקס
מי היה עבד אל־קאדר אל־חוסייני, שאלתי.
"הוא היה מאוד יוצא דופן", אמר. "הרקע המשפחתי שלו, כבן לאחת המשפחות האריסטוקרטיות, ייעד אותו להיות איש עסקים גדול או בעל מקצוע חופשי, רופא או עורך דין. במקום זה הוא העדיף להתרוצץ עם צעירים בדואים, נערי הגבעות. העיפו אותו בילדותו משלושה בתי ספר. את טקס הסיום שלו באוניברסיטה בקהיר הפך לשערורייה כאשר קרע את התעודה שלו מול כל המורים והתלמידים.
"במאורעות 1936־9 הוא קנה את עולמו כלוחם. כאשר המרד הערבי הסתיים, המשיך להילחם נגד הבריטים בעיראק. בגלל שנאתו לבריטים התחבר לנאצים. וכמובן, שנאתו לשליטי ערב. הוא ראה בהם בוגדים בעניין הפלסטיני".
בינואר 1948 היה בכפר צוריף, סמוך לגוש עציון. הוא פיקד על בסיס האימונים של הכוח שלו, הג'יהאד הקדוש. יחידת הפלמ"ח שיצאה לעזור ליישובי הגוש נתקלה בפקודיו של חוסייני, נוצחה בקרב ונטבחה עד אחרון לוחמיה. בגופות התעללו. זה הסיפור הטרגי של הל"ה. עוזי נרקיס, מפקד גוש עציון ב־1948, היה ב־1967 אלוף פיקוד המרכז. הוא ביקש לסגור חשבון והורה ללוחמי הסיירת הירושלמית לפוצץ את בתי הכפר צוריף. דני רובינשטיין היה אחד מלוחמי הסיירת. "הנחנו חומר נפץ במבנה גדול בכניסה לכפר", הוא כותב. "נגרם לו נזק. היה ברור שצריך כמות אדירה של חומר נפץ לפוצץ את כל הבתים. אחרי שעה קלה הסתלקנו. בכך הסתכמה פעולת התגמול נגד צוריף".
מי יחליף אתכם
עבד אל־קאדר היה בשבוע האחרון לחייו בדמשק. הוא דרש נשק, תותחים, תת־מקלעים ורובים חדישים, תחמושת וכסף למימון המלחמה על ירושלים. נציגי המדינות הערביות התייחסו אליו בבוז. הם ראו בו פרחח חסר הכשרה צבאית, ובאנשיו טירונים. בסוף קיבל משאית אחת. הוא חזר לירושלים זועם ומתוסכל, ניסה לחבור לכוח שלו בקסטל ונהרג עם שחר. חייל בגדוד ההגנה, מאיר כרמיול שמו, ראה צללית. הוא חשב שמדובר ביהודי. "מרחבה יא ג'מאע", קרא. חוסייני חשב שנתקל באחד העריקים הבריטים שהצטרפו לפלסטינים. "הלו בויז", הגיב. כרמיול תפס שלפניו עומד חייל ערבי, התעשת וירה בו למוות. לאחר שעות אחדות נהרג בעצמו.
היהודים לא ידעו שהרגו את חוסייני. הערבים לא ידעו שחוסייני נהרג. ההסתערות הגדולה על ההר התארגנה רק כשהבינו שהגיבור שלהם נעדר. בקרב הקשה ההוא נולדה האמירה המכוננת של מ"מ הפלמ"ח שמעון אלפסי: "הטוראים נסוגים; המפקדים מחפים". 39 לוחמים נהרגו בקרב, ביניהם אלפסי והמ"פ, נחום אריאלי. ההר נכבש על ידי הערבים, וניטש. כשאנוואר נוסייבה, מזכיר הוועדה הלאומית הערבית בירושלים, פגש את האנשים בהלוויה של עבד אל־קאדר, הוא שאל אם החליפו אותם על ההר. "כן", השיב אחד מהם. "מי החליף אתכם", שאל. "היהודים", השיב.
בן 38 היה חוסייני במותו, טרומפלדור פלסטיני. בתודעה הפלסטינית הוא התקבע כ"מת החי" – הוא מת אבל מורשתו חיה. פקודיו סיכלו מינוי של מפקד מנוסה במקומו. "מת חוסייני – יחליף אותו חוסייני", אמרו. הקסטל היה הקרב האחרון שניהלו הפלסטינים. ב־15 במאי פלשו לארץ יחידות סדירות של מדינות ערב, והמלחמה שינתה את פניה.
איך אספת את המידע לספר, שאלתי את רובינשטיין.
"זה היה הרבה יותר פשוט מלנבור בספרים בספריות", אמר. "עיניינו אותי האנשים שחיו בכפרים כאן, לאן הם נעלמו. ידעתי שבדרך כלל הם ממשיכים להתגורר יחד, באותה שכונה, באותו מחנה פליטים. נהוג לכנות אותם בשם המקום שממנו באו. קצתם הפכו את שם הכפר שלהם לשם משפחתם.
"הגיוס אצל הפלסטינים היה כולו מקומי, שבטי, חמולתי. סביב עבד אל־קאדר היו 20 איש, אנשי הג'יהאד הקדוש. שמותיהם הוזכרו בכל מיני פרסומים. אתה קורא למשל שאחד, כאמל עריקאת, הביא איתו לפעולה את אנשי אבו־דיס. אתה נוסע לשכונת אבו־דיס ורואה את השם עריקאת על חנות. אתה נכנס לחנות ושואל, ומיד אומרים לך, כמאל היה בן דוד של סבא שלי, הנכד שלו הוא היום עורך דין בירושלים. הוא יספר לך עליו".
וכו' וכו'. הטיפוס במעלה העץ המשפחתי התגלה כהימור בטוח. בספר הוא מספר על פלסטיני אחד בחברון שצילם דף מתוך ספר על הטבח ביהודי חברון בתרפ"ט. בדף נרשמו שמותיהם של ערבים בחברון שהצילו יהודים. שם משפחתו של אחד מהם היה כשם משפחתו של האיש. למה אתה שומר את הדף, שאל רובינשטיין. אני מראה אותו לחיילים במחסומים, השיב. מה הוא היה שלך, שאל רובינשטיין. לך תדע, אמר החברוני. אנחנו חמולה בת אלפי אנשים; אבל במחסומים זה עוזר.
"ככל שזה יישמע מוזר, הפלסטינים יצאו טוב מהנכבה. הבריטים הקימו בארץ תשתית של מדינה מודרנית – רשת בתי ספר, שרוב היהודים לא השתמשו בה אבל את הערבים היא שירתה היטב, נמל בחיפה, שדות תעופה, בתי זיקוק, צינור נפט, בתי דואר ומרכזות טלפון. הפלסטינים הועסקו במקומות האלה. הם היו לבעלי מקצוע. לאחר 1948, כשהתפתחה תעשיית הנפט, נוצר ביקוש לעובדים מיומנים במדינות המפרץ והיה כסף לשלם להם. יאסר ערפאת עבד כמהנדס בכוויית; אבו־מאזן היה מורה בקטאר. הפלסטינים שיגשגו בתווך, בין נסיכי הנפט לפועלים השחורים, בין העשירים לעניים. לזה קוראים עורמת ההיסטוריה".
בכל זאת, אמרתי, אין בהם אהבה גדולה לאחיהם הערבים.
"לא מזמן פגשתי חברים מרמאללה", סיפר. "המצב שלנו, אמרו, נורא. היחסים בין ישראל למצרים הדוקים מאי פעם. ישראל עוזרת לא־סיסי להשתלט על סיני. עם ירדן היחסים עוד יותר הדוקים: ישראל מגנה על הגבול של הממלכה עם סוריה ועם עיראק. ויש לכם חזית משותפת עם סעודיה נגד איראן ויחסים מצוינים עם כמה ממדינות המפרץ. ואנחנו, איפה אנחנו? אף פעם לא היינו כל כך למטה.
"הערבים בגדו בנו אז, ובוגדים בנו עכשיו, אמרו. אותם משפטים אמר חוסייני ב־1948; אותם משפטים חזר ערפאת ואמר לי בפגישות שקיימתי איתו לאורך השנים.
"קם פלסטיני בבוקר, פותח את הטלוויזיה וצופה בעשרות ערוצים ערביים. הוא יודע שסביבו חיים 350 מיליון ערבים. מה, הוא חושב, 350 מיליון לא יכולים לסלק מכאן כמה מיליוני יהודים?"
הם לא יכולים ואנחנו לא יכולים, אמרתי. לאן זה הולך לדעתך?
"אנחנו מתגלגלים למדינה אחת בין הירדן לים", אמר. "לא שאני חושב שזה טוב – זה איום ונורא – אבל זה מה שקורה. יותר מדי קטן כאן, יותר מדי צפוף. אם רוצים להגשים היום את תוכנית ההפרדה של קלינטון, הגבול סביב ירושלים לבדה יתפתל לאורך 800 קילומטר.
"הפער הכלכלי יפיל כל גדר גבול. כבר היום חלק מתעשיית הלואו־טק בארץ נמצא שם, דרך קבלני משנה ומתווכים. תיכנס למפעל המזרנים של חירבאווי בחברון ותראה את כל הסימנים המסחריים של החברות הישראליות. יש מאות רבות של מפעלים באזורי התעשייה בהתנחלויות, שבהם עובדים ערבים. חלקם משמשים כמחסנים – את הסחורה מייצרים בערים הפלסטיניות. פלסטיני מגדל תבלינים בטובאס – הוא מוכר אותם לישראל דרך מושבניק בבקעה. כל מה שהוא עושה זה להדביק את הפתק הנכון".
הבית של המדאם
מפסגת הקסטל רואים איך פרוזדור ירושלים מתמלא בבתים. כמאמר המשורר, על המשלט יושבת עיר – ליתר דיוק, קניון, ועכשיו שני קניונים. במורד כביש 1 החדש, סמוך למקום שבו מסתעף ממנו כביש הגישה לבית זית, נמצא הבית שזכה לכינוי "קילו־סאבאן", הקילומטר השביעי.
"זה היה הבית של מדאם מונירה", סיפר רובינשטיין. "מונירה הייתה מלכת יופי שהתחתנה עם בן למשפחה ערבית מיוחסת. בעלה היה רוב הזמן שיכור ומסומם והיה מכה אותה. לאחר שנולד להם ילד, היא עזבה את בעלה ופתחה בבית מסבאה לחיילים האנגלים. המסבאה התגלגלה לבית פגישות. המילים 'בירה' ו'מונירה' היו לחרוז, ומה שהתרחש ביניהן נודע לתהילה מיפו עד ירושלים. כשהילד בגר, הוא עזב את הארץ. הוא עלה לגדולה בצבא סוריה.
"אם תיקח אותי לשם, אספר לך את כל הסיפור, אמר לי פעם זכי נוסייבה, חברי הטוב. הבטחתי שאקח אותו. בינתיים חלה בסרטן. גם כששכב על ערש דווי, חזר וביקש, קח אותי לשם, אל קילו־סאבאן, אבל הוא לא יכול היה לזוז. לפני שנה מת".
הסיפור חתרני: עולה ממנו שגם לערבים יש פנטזיות, ולא כולן עוסקות ברצח יהודים.
אחד מידידיו של רובינשטיין הודיע לו שהוא מתכוון לכתוב לשרה מירי רגב ולדווח לה שהספר שלו שמאלני, בוגדני, אנטי־ציוני. אם היא תקרא להחרים את הספר, הוא יזכה אולי במה שזכה "גדר חיה", הרומן של דורית רביניאן: אנשים ירוצו ויקנו.
