פסי מונק, 48, מגדירה את עצמה "נכה בנפש", אחרי שליוותה את בנה במאבקו במחלת הסרטן, וכשנכנע לה, והוא בן 14 בלבד, ביקשה למות במקומו ואמונתה הדתית התערערה. אבל דווקא ברגעי האבל הקשים ביותר היא קיבלה החלטה להתרומם, לא לוותר לעצמה, להיאחז בחיים ולשמוח בהם. את המרץ והאנרגיות הבלתי נדלות שלה השקיעה בהקמת עמותה המסייעת למשפחות אבלות שיקיריהן מתו מסרטן. "כשם שהעצב עמוק, כך גם השמחה אמיתית", היא אומרת, "כי אני יודעת כמה לא מובנת מאליה היא, כמה לא מובן מאליו שהצלחתי, שקמתי".
הסיוט הגדול של מונק, רואת חשבון ואם לארבעה, התחיל לפני תשע שנים, כשבנה גבי חזר מטיול שנתי והתלונן על כאבים חזקים ברגלו. "היה לו קצת חום, המקום היה קצת נפוח, והנחתי שזה קשור לטיול, שאולי נתפס לו שריר", היא משחזרת ועיניה מתמלאות דמעות. "קפצנו לרופאה וגם היא לא ייחסה לזה חשיבות, אבל הכאב החמיר מיום ליום, גבי לא הצליח לישון בלילות, והיה לי ברור שלא מדובר בכאב רגיל, הוא ממש בכה מכאבים. ביקשנו בדיקת אולטרסאונד, היא יצאה תקינה, אבל לא נרגעתי. הגיע יום הבחירות, אבל אני כדרכי עבדתי, אז ביקשתי מבעלי שייקח את גבי למיון בשניידר. גם שם אמרו שהכל תקין, רמזו אפילו שזה פסיכולוגי".
אבל מצבו של בנה רק הלך והחמיר. "כשחזרתי בערב הביתה וראיתי את הילד, התקשרתי לרופא, התנצלתי על השעה ואמרתי שאני מבקשת להגיע אליו. היה לי ברור שאם הילד שלי, שלא היה מפונק, סובל כל כך, זה לא סתם. כשחיכינו בתור, גבי הניח יד על הירך שלי וביקש ממני סליחה על זה שהוא גורם לי להיות מוטרדת כל כך. כזה ילד הוא היה".
התחנה הבאה הייתה חדר המיון בבית החולים שיבא בתל השומר, ומונק הכינה את המשפחה לאפשרות שלא תחזור הביתה עד שיתברר מקור הכאב ויימצא לו טיפול. גבי כבר צלע מעט, ואמו התעקשה על אשפוז ובדיקות מקיפות. לבדיקת הסי־טי ליווה אותו אביו. "החלפנו משמרות ואני חזרתי הביתה לבשל, ואז שלומי התקשר ואמר לי שהסי־טי לא תקין. הוא אמר שזה יכול להיות, לפי מה שאמרו הרופאים, 'מדלקת ועד את לא רוצה לדעת', ואני הבנתי מיד שזה הדבר הכי גרוע, שזאת המחלה המאיימת שמרחפת מעל כולנו ואנחנו נמנעים מלציין את שמה, סרטן. ואכן התברר שיש לגבי גידול סרטני ממאיר בעצם העצה, לכן לא ניתן היה לראות אותו באולטרסאונד".
היא החלה להבין מול מה היא מתמודדת. "קיבלנו שם, יואינג סרקומה, סרטן עצמות שתוקף לרוב נערים, בנים, אלא שהמיקום שלו אצל גבי היה נדיר, וכשם שהוא עצמו היה אגרסיבי, כך גם הטיפול בו. כיוון שההנחה הבסיסית היא שהוא גרורתי, מקובל לטפל בחולים באמצעות כימותרפיה קשה, ניתוח להסרת הגידול ואז שוב כימותרפיה. אצל גבי היה ברור שניתוח כזה ישאיר אותו משותק ולא בהכרח יציל את חייו. גבי החליט שהוא מעדיף למות שלם ולא משותק, והרופאים קיבלו את דעתו".
מלחמת הישרדות
את התקופה שלאחר האבחון היא מכנה "מלחמת הישרדות". הכימותרפיה הותירה את גופו של גבי במצב של היעדר חיסוניות, שחייב אשפוז בבידוד. הרופאים העריכו שסיכויי ההינצלות שלו הם 67 אחוז. "לי היה ברור שנינצל. רציתי להאמין בזה. וגבי עצמו כמעט לא דיבר על זה. המוות היה שם, אבל לא הייתי מסוגלת לשוחח איתו על זה. הוא רק אמר לי באחת ההזדמנויות שהוא בכוונה לא שואל כמה זמן נשאר לו לחיות. הוא לא היה ממורמר. הטריד אותו ששלומי בקושי בעבודה, הוא וידא שבעבודה שלי נותנים לי ימי חופש ושמח שאמי ז"ל מטפלת בשלושת הילדים שנשארו בבית בזמן שאנחנו בעצם חיינו איתו בבית החולים. היינו עטופים אז בהמון נתינה – מתנדבות ומתנדבים מהרבה עמותות באו והנעימו את זמננו, סייעו עם הילדים הקטנים בבית, אירגנו לנו אוכל לשבת בבית החולים".
אחרי שישה מחזורי כימותרפיה, "עם ילד גבוה ואנרגטי שנהיה סמרטוט וירד מ־80 ל־55 ק"ג", הם נסעו לפלורידה לחודש וחצי של הקרנות מיוחדות. כשהתברר שהמימון לטיפול מתאחר, התנדב קובי בראון, שהיה אז מנהלה של מונק, לסייע לה, "כי הטיימינג קריטי ולא יכולתי לגייס 150 אלף דולר מהרגע להרגע".
הנסיעה הפכה לטיול משפחתי, כשאל פסי, שלומי וגבי הצטרפו הבת הגדולה ציפי (כיום בת 25) והתאומים יהונתן ורעות (17). הם עוד הספיקו לבקר בדיסני וורלד לפני שמצבו של גבי החל להידרדר. "פתאום עלה לו החום, ותחושת הבטן שלי אמרה שהטיפול נכשל. במטוס לארץ הוא כבר הרגיש ממש רע, ומשדה התעופה המשכתי איתו ישר לבית החולים. הבדיקות הראו שהמחלה התפשטה. גבי קיבל טיפול תומך, הוא נראה שוב בסדר, ונכנסתי לדבר עם הרופא. בתשובה לשאלתו מה אני רוצה לדעת, אמרתי 'כמה זמן', והוא ענה 'חודשיים' וקלע בול".
בחול המועד סוכות הפך בנה למשותק ממותניו ומטה והועבר להוספיס לילדים. כשבדיקת הסי־טי הראתה גרורות בריאות, היה ברור שכימותרפיה לא תעזור והוחלט להסתפק בטיפול תומך. "גבי נשבר בשלב הזה", מספרת מונק. "הוא אמר לי 'תראי מה נהיה ממני', וידעתי שחבריו מהכיתה אירגנו לו מסיבת הפתעה והם עוד שנייה ייכנסו לחדר, אז ביקשתי ממנו שישחק אותה שמח, ובליבי ביקשתי שלא יסבול. כשהחברים הלכו ונשארנו רק שנינו, הוא שאל על תוצאות הבדיקה וביקש לדעת מה הלאה. אמרתי לו שאין הרעה ושמחליפים טיפול, וגבי, לא פראייר, הבין שאני לא אומרת לו הכל, שזה לא הגיוני, אבל שתק".
את הרגעים הבאים היא לא תשכח לעולם. "אחרי חצי שעה אמרתי לו שאני הולכת להתפלל ערבית. התרחקתי ממנו, אבל נשארתי בחדרו עם הסידור, כך שלא יוכל לראות אותי. ואז שמעתי אותו מדבר, בקול רם, עם אלוהים, ואומר את מה שלימים הפך עבורי לצוואתו. הוא הודה לאלוהים על כך שאין הרעה והוסיף שהיה יותר נחמד לו גם הרגיש יותר טוב, אבל שצריך להסתכל על חצי הכוס המלאה, לכן תודה. חודש וחצי אחר כך גבי נפטר, וזו הפכה משנתי ליום שאחרי".
תסבירי.
"לאבד ילד זה חור נפשי שלא ייסתם לעולם. אנחנו אנשים דתיים, אבל היו בקרים שקמתי עם רצון מובהק שאלוהים יעשה לי טובה וייקח אותי, שכעסתי עליו כל כך. ואז הייתי נזכרת במילים האלה של גבי ואומרת לעצמי שאם הוא היה מסוגל, מתוך כל הכאב שעבר, לומר תודה - מי אני, הבריאה, שיש לי שלושה ילדים בריאים, בעל תומך ועבודה טובה, שלא אגיד תודה. בהתחלה לא הייתי מחוברת לזה באמת, דיקלמתי את זה כמו מנטרה, אבל עם הזמן זה עבד. הברירה הייתה בין למות איתו, רגשית, לבין לחיות. אבל לחיות באמת, לא רק לנשום".
גבי, שהיה אצילי ואמיץ עד לנשימה האחרונה, עוד הספיק לבקש מהוריו סליחה על הטרחה והעצב שהיו מנת חלקם, וכשהוא בן 14 וחצי בלבד נגאל מייסוריו. "ואז השבעה, פטנט מדהים עם המון מנחמים והמון תומכים", אומרת מונק, "ואחריה השקט. ואני מוצאת את עצמי נוסעת לשיבא, לחפש את הריח של הילד, לראות מה שלום הילדים שהיו מאושפזים איתו, לנסות להתנדב ולעזור להם, ואומרים לי שאני עושה לא טוב למשפחות ומבקשים שלא אגיע יותר. סטירת לחי מצלצלת. ואני לא מסוגלת לראות את ילדיי האחרים, רק את גבי, ובעלי שעות במיטה, ואני גוערת בו ומדרבנת אותו שיחזור לעבודה והוא בורח לדת ואני בורחת ממנה, עד שערב אחד הוא ביקש שנדבר ואמר לי שאם אנחנו רוצים לשמור על הבית שלנו, עלינו ללמוד לקבל זה את זה ואת מה שעושה לכל אחד מאיתנו טוב".
לממש פנטזיות
המשבר היה עמוק וחריף. "היינו בקרע מטורף, איבדנו ילד שלא מת מוות הרואי שאולי יש בו נחמה, ונשארנו עם התחושה שאולי לא עשינו מספיק ולא ניסינו מספיק, והיו האשמות הדדיות, ונדרש המון אומץ לקבל זה את זה מחדש. כעסתי על אלוהים, הוא לא היה שם בשבילי, הוא לקח ממני את הדבר הכי טהור, ובכל כך הרבה סבל, ושאלתי למה ולא הייתה לי תשובה, בזמן שמבחינת שלומי העיסוק בלימוד ובדת סיפק הקלה. ניסיתי לחזור לעבודה, לשדר עסקים כרגיל, וביני לביני החלטתי לממש פנטזיות עד הסוף. אז עשיתי צניחה חופשית ושיכנעתי את שלומי לעשות יחד רישיון על אופנוע ולקנות אופנוע, וכשרכבתי חשתי את הסיכון, את המרחבים ואת ההליכה על הקצה, עד שילדיי דרשו שאפסיק, והבנתי שטיולים עושים לי טוב, אז נסעתי למדבר עם ציפי ואחר כך לשבועיים בחו"ל, והכאב היה איתי כל הזמן. אני זוכרת את עצמי עומדת על שפת הנהר בעיירה מדהימה באיטליה וליבי זועק 'גבי, אייכה?', כי מהלב אי־אפשר לברוח. ואז הבנתי שהשיטה היא לנסות לעבור את היום, בעזרת רגעים שממתיקים אותו, שאצטרך ליצור".
משפחת מונק עזבה את הבית בפתח־תקווה לטובת המרחבים והשקט במושב גימזו, ופסי החליטה להתנסות ברכיבה על אופני שטח. אף על פי שזה לא מקובל ביישוב הדתי, היא רכבה בלילות, נופלת, נחבלת ומצליחה לקום ולרכוב חזרה הביתה, מתמכרת לאתגר, לריגוש, למרחבים, לאוויר, לאדרנלין.
"מהר מאוד הבנתי שהרכיבה היא התרפיה שלי, והיא מלמדת אותי עם כל נפילה שאני צריכה להתרומם ולהמשיך הלאה, לדהור קדימה, והיא עושה לי טוב. כעבור זמן עברתי קורס הדרכה ופתחתי קבוצת רכיבה לנשים. הרכיבה איפשרה לי לאגור כוחות, שבזכותם הצלחתי להקים את עצמי ולהחזיר את המשפחה לעצמה, ואני גאה בבית השמח שחזרנו להיות, בזה שילדיי החיים בריאים בנפשם, בזה ששלומי חזר לעבוד. זה גם גרם לי להבין שאני צריכה לתת לאחרים, ששלב ההנאות נגמר ואני זקוקה לעשייה ערכית יותר. וכשחשבתי איפה ומה אני יכולה לתרום, ראיתי מיד את החור השחור הנוראי שנשאר אצל משפחות שאיבדו ילדים במחלות. זה שאנחנו שרדנו וקמנו זה נס, וכל משפחה שחווה את הסבל הנורא הזה צריכה שיהיה שם מישהו שיעזור לה, בשקט הנורא שאחרי".
לפני כשנתיים הקימה מונק את עמותת "קמים", שמטרתה "לאפשר למשפחות האלה להתרומם, לעלות למעלה ולחיות מתוך שמחה". העמותה, הממומנת בעזרת תרומות של אנשים פרטיים, מיועדת לכל מי שאיבדו ילדים כתוצאה ממחלות, מתחזקת דף פייסבוק וגם קבוצה סגורה ומציעה טיפול נפשי שמעניקים עובדים סוציאליים ופסיכולוגים, קבוצות תמיכה, הרצאות, טיולים, כרטיסים להצגות, למשחקי כדורגל וכדורסל ולמופעים ופעילויות משותפות, בהן כמובן גם רכיבה על אופניים.
"אני בטוחה שגבי עושה לי ביג לייק מלמעלה, אבל זאת לא עמותת הנצחה", היא קובעת. "מבחינתי, המשפחה מנציחה את הילד שמת בזה שהיא ממשיכה לחיות, ומתוך שמחה. יש רגעים קשים של געגוע, זה תוקף בחגים או כשפתאום שיר מסוים מתנגן ברדיו, אבל אני יכולה היום להכיל את הרגעים האלה. אני נכה בנפש, אבל אני יודעת לחיות, וכשאני רואה משפחות שנעזרו בעמותה וחוזרות לחיים, זה אושר. כשאני משווה את עצמי ללפני, אני נמצאת במקום הרבה יותר טוב ושלם. כמובן, הייתי מוותרת על מה שקרה לי, אבל את הנעשה אין להשיב והחוכמה היא למנף את זה ולהצליח לחיות. בזה הצלחתי, ואני עושה כמיטב יכולתי להעביר את הידע והיכולת האלה הלאה, למי שזקוקים להם". •
