תרגיעו
בעונה הנוכחית של הקומדיה המופתית "תרגיע" מתמודד לארי דיוויד עם פתווה (פסק הלכה מוסלמי) שהוציא עליו האייתוללה עלי חמינאי, כיוון שהקומיקאי ליגלג עליו בטלוויזיה. בפרק מאוחר יותר הוא מסרב לומר לחייל שלחם באפגניסטן "תודה על שירותך", וגם משתמש בפוסט־טראומה שלו כאמצעי לדאחקה. וכזכור לכל מי שנשם בשנות ה־90, כאחד מיוצרי "סיינפלד" הוא היה שותף לכתיבת הפרק שבו ג'רי וזוגתו מתמזמזים באמצע "רשימת שינדלר".
זו רשימת מלאי חלקית ביותר להדגמת ההומור חסר העכבות של אחד הקומיקאים הגדולים בהיסטוריה. מה שהפך אותו לכזה הוא לעג לקונבנציות שהשתרשו בשם נימוס מזויף, ואמונה בזכותה הטבעית של הקומדיה לצחוק על הכל. לארי דיוויד בלי פאנץ' מכווץ־בטן זה כמו תוכנית בוקר בלי חבר הכנסת דוד ביטן: לא יעלה על הדעת.
אולם גם ללא קשר להיסטוריה שלו, ה"זעזוע" מבדיחת מחנות הריכוז של דיוויד שאותה סיפר במהלך מונולוג הפתיחה של "סאטרדיי נייט לייב" הוא בדיחה בפני עצמה. וכי מה דיוויד — זה השלב שבו נהוג להזכיר כי הוא יהודי — אמר בעצם? שגם בסיטואציה הזוועתית בהיסטוריה גברים הוסיפו להימשך לנשים. אם כן, זו בכלל לא בדיחה ששוברת איזה טאבו ומנסה לטעת בראשנו תמונות שלא ייאמנו. זו הייתה המציאות. קראו בספרים, צפו בסרטים.
אבל הרשת "סערה" — כאילו שיש פעולה אחרת שהיא יודעת לעשות — וב"שש עם עודד בן עמי" לבשו את פרצופי הנו־נו־נו שלהם. כאילו שבדיחה לא מבריקה במיוחד — וגם לא נחותה, חסרת טעם או בריונית — מוזילה במשהו את זכר השואה. את הקונפורמיזם המייבש של העודד בן־עמים למיניהם גם מל ברוקס ו"המפיקים" לא היו עוברים.
אבל העיקר שיש רעש וסיבות לזעוף ולשון לצקצק בה. לדיוויד, יש להניח, זה לא מזיז. אם כבר, יש לו יופי של חומר לעונה הבאה של "תרגיע".
