ויהי אור

"גן התענוגות הארציים" של הכוריאוגרפית הקנדית מארי שווינאר, מקים לתחייה על הבמה את יצירתו של הצייר ההולנדי הירונימוס בוש מ־1503, המתארת את סיפור בריאת העולם בשלושה חלקים: הגיהינום, גן העדן ועולם התענוגות הארציים. גם העבודה של שווינאר בנויה משלוש מערכות, המתרחשות על רקע עבודת וידיאו, לצד פרטים מוגדלים מתוך הציור המוקרנים על מסכים.

שווינאר בוחרת להתחיל מגן התענוגות הארציים. עשרת הרקדנים משתובבים בעירום חלקי, מעטה גופם הלבן הנושר על הבמה, מותיר אחריהם סימן אבל גם מעניק להם קלילות של חלקיקים הנעים בחופשיות באוויר. ולעיתים התנועה שלהם נוזלת ולעיתים הכוריאוגרפיה לוכדת אותם בתוך תנוחות המקפיאות את חלקי גופם במנחים גיאומטרים קבועים - ברך או זרוע כפופות, רגל מעוקמת, ראש מורם. הרגעים האירוטיים מצמיחים כף יד המבצבצת מבין רגלי הרקדנים.

הגיהינום של שווינאר הוא בעיקר תוהו ובוהו עמוס חפצים ורעש. קקופוניה שלמה של צעקות בה הרקדנים מדרבנים זה את זה בחניתות ארוכות. רקדנית נוהמת לתוך מיקרופון, רקדן נצלב בתוך סולם. ודווקא החלק הזה נשאר אילוסטרטיבי, חסר אימה, נראה כמו השתוללות שיצאה משליטה.

בגן העדן, שווינאר לא רק מחייה את הדימויים של בוש אלא היא מעצבת אותם מחדש ויוצרת היפוך מגדרי. בוחרת להציב רקדנית היכן שבציור יושב אדם ורקדן היכן שעומדת חווה ולמקם רקדנית גם בתפקיד אלוהים. אבל הבחירה המעניינת ביותר, למקם רקדנים נוספים בדיוק באותן תנוחות של אדם וחוה, הופכת את האנושי דרך הכפלת הדימוי, האטת התנועה והיופי המופלא, לכמעט פנטסטי. זו עבודה פתיינית ורבת כישרון, שמהפנטת את המתבונן בה. קל להיכנע לה וקשה לשכוח אותה.