שבת 16 בדצמבר 2017
ידיעות אחרונות
מירב נקר־סדי
7 לילות • 07.11.2017
דיור מוגן
מירב נקר־סדי הפכה לדוקטור כדי לצאת מאור־יהודה, ואז עזבה את האקדמיה כדי להפוך לסופרת ולתת קול לאלו שנשארו מאחור. גיבורת ספרה החדש, בת להורים מתעללים בדירת שיכון, לא תקשט כנראה קמפיינים מסוג MeToo#
דניאל בוקובזה // צילום: יונתן בלום

אבא של סמאדר מכה אותה ומנצל אותה מינית. אמא שלה מתעללת בה, "מחממת סכין על הגז, מחממת מחממת, ואז מדביקה אותו ככה שוכב על הכף יד של הבת שלה". זה כשהיא לא קוראת לה מכוערת, או סתם נעלמת כדי לפגוש את המאהב שלה, שגם הוא מצידו מזמין את סמאדר אליו ונוגע בה. את החופש הגדול היא מעבירה בבית של סבא, סגורה כמו בכלא.

 

אם ללמוד מהרומן השני של מירב נקר־סדי, 'סמאדר', מרב מיכאלי אולי צודקת כשהיא אומרת שהתא המשפחתי הוא המקום המסוכן ביותר לילדים. אבל לנקר־סדי יש הסברים אחרים. "המדינה אחראית ללא מעט מהסכנות שעולות בספר הזה, סכנות שמקורן בהסללה, בעוני. פריפריה לא נוצרת ממבנה נפשי משותף של כל מי שגר בה. אי־אפשר לדבר על מה שקורה לסמאדר בלי לבדוק במה אמא שלה עובדת, כמה כסף היא מרוויחה, באיזו דירה החליטו לשכן את המשפחה שלה ובאיזה מערכות חינוך היא לומדת. הדברים האלה לא נוצרים מאליהם, הם חלק מההתנהלות של המדינה. כך שההצעה לתת למדינה להחליט עבור הילד הזויה בעיניי. בכלל, האמירה הזאת לוקחת את המקום הכי בסיסי של האדם, ממש גזע הנפש, ומנתחת אותו בסכין מנתחים קרה. זו טענה מהחלל החיצון".

 

את הנופים שמתוארים בספר נקר־סדי מכירה מקרוב. ילידת אור־יהודה, בת לעולים מעיראק ששוכנו במעברות, אבל כמו שהיא חוזרת ומדגישה, "אין פה שום דבר אוטוביוגרפי, תודה לאל. אני לא סמאדר. אם כי העולם שאני באה ממנו נוכח מאוד בספר הזה, בעיקר בתפאורה. בסביבה הקרובה שלי היה הרבה ממה שקורה בספר. וכשאני מתארת את הבית של הסבא בשיכונים האלה, אני יודעת בדיוק איך הבית הזה נראה".

 

גרת בשיכונים כאלה?

 

"לא, אף פעם. אבל הם חדרו לי לתוך הנפש. אז במובן הזה אני מכירה אותם היכרות אינטימית. גם ההתבגרות המינית שלי לא נראתה ככה, תודה לאל. היא הייתה התבגרות בריאה. אבל אני אדם שהוא גוש רגש שהולך בעולם. כל דבר שאני פוגשת נכנס אליי טוב־טוב. הוא נכנס כל כך, שאני יכולה לספר עליו ככה, כאילו שזו באמת אני. כשכתבתי את 'סמאדר' אמרתי לעצמי, עכשיו אני אכתוב בגוף שלישי, להתרחק קצת. אבל בסוף יצא מין גוף ראשון שמתחפש לגוף שלישי.

 

"גם אמא שלי התקשרה אליי אחרי שהיא קראה את הספר ואמרה לי, 'מירב, מאיפה כל העצב הזה? מאיפה?' אני באמת לא יודעת. עצב העולם, כנראה. כבר בתור ילדה בת עשר ביקשתי מהמוכרת את הספר הכי עצוב בחנות. בארה"ב הייתי רואה את ההיספנים והשחורים בדרך לכנסייה ורוצה להצטרף אליהם. וכרוכה בזה גם לא מעט אשמה. תחושה של פריבילגיה. גדלתי באור־יהודה ובמקרה לי לא היה כמו לאחרים. במקרה נמנע ממני הרע שבעולם, וזה מיתרגם אצלי אוטומטית לתחושה של אשמה. זו גם הסיבה שאם אני כבר מביאה הביתה מנקה - אני משלמת לה כפול".

 

זה ספר שני שלך שבו אחת הדמויות היא מנקה. זה משהו שאת מכירה מהבית?

 

"אין לי אמא מנקה, אבל יש לי חברים שיש להם. ובהיותי אני, אז הדבר הזה חודר אליי. נחרת בי. תראה, לגדול איפה שאני גדלתי, היה מאוד־מאוד ברור מגיל צעיר, שיש אותנו ויש את העולם, שהוא לא אנחנו. בתור ילדים, כשהיו מוציאים אותנו החוצה, נגיד בצופים, תמיד היינו אומרים, 'יש לו פרצוף של אור־יהודה או לא?' כדי לדעת איך לסווג את מי שמבחוץ. מין הבנה פנימית שהעולם מתחלק לכל מיני סוגי אנשים, וכדאי לנו לחלק אותו בעצמנו, לפני שהעולם יחלק אותנו".

 

מה זה פרצוף של אור־יהודה?

 

"זה כנראה שילוב אינטואיטיבי של משהו פיזי ומשהו מנטלי. אני זוכרת בפעם הראשונה שהלכנו לנח"ל, היינו גרעין מאור־יהודה, הורידו אותנו בקיבוץ באמצע הלילה והיינו צריכים להיפגש עם תנועות ממקומות אחרים בארץ. ואנחנו, מה עניין אותנו? רק שלא יפרידו אותנו. אם אחד מאיתנו יהיה איתם - זה כמו דג שהוציאו מהמים. אני זוכרת שירדנו מהאוטובוס, איזה קיבוצניק הולך ראשון ואנחנו אחריו, לא יודעים לאן הוא לוקח אותנו, וחברה שלי לא רצתה שהוא יבין, הוא הרי קיבוצניק, אז היא אומרת לנו באנגלית, 'בִּיפוֹר הִי וויל אנדרסטנד, ווי אָר נוט מתפצלים!' הוא עצמו כמובן מת מצחוק, כי ברור שהוא מבין. אבל זאת בשבילי חוויה מכוננת. אנחנו לא מתערבבים".

 

כך וכך שנים אחרי, נקר־סדי התחילה להתערבב. "כשקיבלתי מלגת הצטיינות בתואר הראשון, השם שלי הופיע במודעה חגיגית שנתלתה באוניברסיטה, ומישהי אמרה לי, 'איך אני מתה על בנות כמוך שנראות ערסיות וטיפשות אבל בעצם הן חכמות'. הרגשתי שעברתי את המבחן".

 

האקדמיה לא הייתה אמורה לשחק תפקיד מרכזי בסיפור החיים של נקר־סדי, היום דוקטור לסוציולוגיה. היא נרשמה לאוניברסיטה כדי ללמוד חינוך וסוציולוגיה - "חלמתי להיות מורה בשכונת התקווה" - אבל אז הגיעו ההצעות. "הציעו לי לדלג על השנה האחרונה ישר לתואר שני, ולהיות מתרגלת. לא הבנתי מה הם רוצים ממני. אני? לי יש פרצוף כמו של המתרגלים האלה?"

 

ובכל זאת נשארת.

 

"רציתי לצאת החוצה, לגדול. אחת הדמויות בספר, המורה איילה פינס, מבוססת על דמותה של המורה שלי ביסודי. היא סיפרה לנו שהיא הולכת לשחות בים כל יום וייצגה מבחינתי את הצד ההוא, השני, את הידיעה שיש אפשרות אחרת, שיש סקס אחר. אף אחד מסביבי לא הלך ללמוד באוניברסיטה, לא במשפחה ולא בקרב החברים, אבל תמיד ידעתי שאני יכולה לעבור, שאני יכולה להיות גם בצד השני".

 

נעים לעבור לצד השני?

 

"המקום הזה שמתואר בקולנוע או בספרות, שאדם עוזב את העולם הקודם ומשאיר הכל מאחור, הוא לא המקום שלי. הבית תמיד היה שם, באור־יהודה. בכל שלב אמרתי לעצמי - הנה, עכשיו יגיע הרגע שבו ארגיש שייכת. זה לא קרה אחרי התואר הראשון, וגם לא אחרי התואר השני. חשבתי שדוקטורט בארה"ב יסגור לי את הפינה. מי יכול עליי אחרי דוקטורט ב־UCLA? אז נסעתי, סותמת את האף. והייתי צינית נורא גם בטקס חלוקת התואר. הדבר היחיד ששימח אותי היו הילדים שלי, שישבו בקהל, והרגשתי שאני יכולה לתת להם חוויה שלי לא הייתה בתור ילדה.

 

"כנראה שהייתי צריכה לעשות את כל הסיבוב הארוך הזה, רחוק כל כך מהבית, כדי לסיים ולהגיד - הנה, עשיתי, עכשיו תניחו לי. הגעתי הכי גבוה שאפשר כדי להגיד זין עליכם, על כל העולם הזה של התחרות האקדמית ושל המבט החיצוני הקר שהיא מביאה איתה".

 

את עקבות הסלידה שפיתחה מדירוגים ומציונים אפשר למצוא בספר החדש; בחרדה שמפתחת סמאדר, הגיבורה, מפני המעטפה שאמורה להישלח מבית הספר במהלך חופשת הקיץ ולחרוץ את גורלה: גוש א', גוש ב' או גוש ג'.

 

"גם אצלנו בבית הספר הייתה חלוקה לגושים. וזה הטריף אותי. שתי כיתות בגוש א', כל עשר האחרות בב' וג'. תחשוב, אתה גם לומד באור־יהודה, לא באיזה תיכון בויאר, וגם מסתובב עם תודעה שאתה ג'. זה נורא. אז או שתאמין לזה ותחיה בתחושה שאתה ג', או שתפתח חסינות ותוציא את עצמך מהמשחק הזה, תחרים אותו".

 

או שתלך לעשות דוקטורט בארה"ב.

 

"כן, זו התנגדות לסיפור הזה ממקום של כוח. למרות שאני תמיד הייתי בגוש א', ההתקוממות הזו הייתה חשובה לי. אבל זו לא חוכמה להיות א' ולשים זין. יותר חזק מי שבג' ואומר, 'מה שאתם אומרים עליי לא חודר אליי, ואתם לא קובעים מי אני ומה אני'".

 

קצת כמו אמא של סמאדר בספר, שמשתינה בתוך הדליים של הספונג'ה לפני שהיא מנקה לאנשים את המשרד, נקר־סדי סירבה לשחק את המשחק עד הסוף. רגע לפני שחזרה מארה"ב עם התעודה ביד ("תמיד אמרתי שכשאני אקבל את הדוקטורט אני אתלה אותו בשירותים. באתי לארץ - השירותים חרסינה, ואי־אפשר לתלות"), נקלעה במקרה, בבית קפה, לשיחה עם אישה שהמליצה לה על ספר "מעפן", מדריך ניו־אייג'י שממליץ לתרגל כתיבה יומיומית בת שעה.

 

"הייתי משרבטת שטויות על הדף; מה לקנות במכולת, מחשבות על ההיריון, סתם. כותבת וזורקת. לא הייתה לי שום מחשבה שהדבר הזה יוביל אותי לעיסוק בכתיבה יפה. אבל אחרי תקופה של קשקושים כאלה - התחלתי לכתוב. בגיל 40 הרגשתי כאילו אני מתחילה לרקוד, כאילו מישהו מוציא אותי מכלוב. ידעתי שאף אחד לא רואה אותי, שאף אחד לא יקרא את מה שאני כותבת, שאני פטורה מהמבט החיצוני הזה ששנאתי כל כך. זה שחרור מטורף.

 

"היה שם שטף אדיר, נהר של מילים שפרץ ממני בלי חוקים ובלי תבניות. גם על הנקודה שמתי זין. לא היה אכפת לי מכלום. וכשזה התגבש לכדי ספר החלטתי שאני רוצה להוציא אותו לעולם. לא עניין אותי אם יאהבו או לא. הסופרים יכולים ללכת להזדיין. אם הם לא ירצו אותו, אני אדפיס אותו לבד ואחלק לחברים".

 

אלא שספרה הראשון, 'אוקסנה' - שמספר את סיפורה של עובדת זרה מקזחסטן, דרך מונולוגים של דמויות שהכירו אותה - דווקא התקבל באהדה גדולה ב־2013 וגם זיכה את נקר־סדי בפרס ספיר לספר ביכורים. מה שכמובן שיבש את התוכניות. "שוב הייתי תחת מבחן חיצוני, ולא יכולתי לרקוד בעירום. זה שיתק אותי. אבל לא רציתי להיות לא שייכת גם כאן, שוב, אחרי שבאקדמיה נכשלתי בהשתייכות. אז החלטתי לתת הזדמנות וללכת לסדנת כתיבה. למזלי, זה עזר".

 

התוצאה היא 'סמאדר' (הוצאת בבל), רומן צנום בעריכת סמי ברדוגו, שגם לימד את נקר-סדי בסדנת הכתיבה. אם ספרה הראשון תיאר עולם שחקרה באופן אקדמי באותה תקופה - עובדים זרים ומהגרים - בספר החדש היא מתבוננת על נערה ישראלית בתחילת גיל ההתבגרות וגילוי הנשיות.

 

'סמאדר' אמנם מתפקע מנושאים דרמטיים, טעונים - ניצול מיני, אלימות במשפחה - אבל נקר־סדי מטפלת בדמויות שלה ובתפאורה שבתוכה הן חיות בעדינות גדולה וברגישות לניואנסים. נמנעת מסנסציה, מדידקטיות, משיפוטיות. משאירה לקורא להבין מי האיש הרע.

 

"בחרתי דמויות שיש בהן הרבה מהתחום האפור כי זה קרוב יותר למציאות. זה הרבה יותר עוצמתי בעיניי משיח טכנוקרטי של 'היא כן צעקה - היא לא צעקה'. לא כתבתי ספר כדי להעלות מודעות. המדיום שבו אני פועלת הוא לא המדיום המתאים, והוא גם לא מלמד על היקף התופעה כפי שעושה הקמפיין החשוב של MeToo#. אז טוב מאוד שעושים ניקוי אורוות יסודי, וטוב מאוד שהקמפיין מדבר שפה של שחור־לבן - במציאות יש פוגע ויש נפגע. אבל סופר הוא לא שופט, אלו תפקידים שונים. דווקא מתוך המקום האפור, המעורבב, אפשר להרגיש חזק יותר עד כמה הפגיעה המינית היא הרסנית ואכזרית. גם אם זה לא כתוב באופן מובהק, קשה לי להאמין שיהיו קוראים שלא יבינו כמה פגעו בילדה הזו, בסמאדר. יש משהו במדיום של ספר שמגייס גם את מי שמתקומם מול קמפיינים. בלי אג'נדה ובלי כלום. נטו סיפור".

 

אמרת שההתבגרות המינית שלך, בניגוד לזו של סמאדר, הייתה בריאה. איפה בכל זאת את מזדהה איתה?

 

"ההתבגרות המינית בספר היא לא שלי, אבל החוויה העמוקה של הנשיות היא שלי. הנשיות תופסת בגוף, היא הכי בגוף שיש. הגדילה, הרגע הזה שאת מתחילה להצמיח איברים, המחזור. יש את הרגע הזה בספר שסמאדר מקבלת מחזור ואמא שלה מקללת אותה וזורקת לה איזה צמר גפן לנקות. יש משהו בחוויה הבסיסית של להיות אישה שהוא סוג של כלוב. והבעיה היא שאת באמת ישנה עם האויב במיטה. יש לך איתו יחסים אינטימיים. אם גדלת כערבי, ולא היה לך קשר אינטימי עם אף יהודי, היכולת שלך לעמוד מול המדכא שלך היא יותר מפותחת בגלל הריחוק. נשים לא נמצאות במצב כזה. וכמו שהספר הזה מוכיח - שני הצדדים מחויבים לכללי המגדר שלהם. גם הגברים הם במידה מסוימת קורבנות, גם הם צריכים להיות 'גברים כאלה'".

 

היא גרה בבית יפה בגני תקווה, לא רחוק מהעיר שבה גדלה, עם בן זוגה (חבר מהשכונה), שלושת ילדיהם והכלבה ג'וי. על השולחן בחצר, כמעט כמו קלישאה מהסוג שהיא נמנעת ממנו בספרים שלה, "העוגיות של אמא". על הגדר, קטע מחומת ברלין שציירה בעצמה. בת 47, מרצה בבית ברל ובמכללה האקדמית לחברה ולאמנויות, מגדירה את עצמה כ"סוציולוגית וכותבת. את טייטל הסופרת אני אאמץ אולי אחרי הספר השלישי".

 

את מתעקשת להמשיך להישאר בחוץ.

 

"סיפור החיים שלי הוא סיפור של יציאות וחזרות וחזרות ויציאות. של זגזוגים. אבל אם לא היה נשאר לי בית לא הייתי שורדת. במובן הזה, אור־יהודה הוא המקום הכי טוב שיכולתי להיוולד בו. הוא אחראי לעמדה המורכבת שיש לי כלפי העולם. ואף פעם לא באמת יצאתי. פשוט הלכתי להיות אורחת במקום אחר".

 

יחד עם הבית, נשארה איתה גם השפה. 'סמאדר', כמו חלקים מספרה הקודם, כתוב בלשון מדוברת, חיה, כזאת שלא מצייתת לחוקי השפה והתחביר. סמאדר לא ישנה אלא "יושנת", ואמא שלה "עושה את החיים שלה כאילו שסמאדר היא חלק מהאוויר"; ביטויים שרחוקים מאוד מהניסוחים על גב הספר, שמדברים על "האסתטיקה של הנרטיב" ועל "פואטיקה שמפקיעה את עצמה מתוך הדיבוריות ודורשת להיות מבע פיוטי".

 

קשה לי להשתחרר מהתחושה שיש משהו קצת פטרוני בכתיבה עילגת כדי לייצג דמויות מזרחיות מהסוג שאת מתארת. הרי לא זו השפה שבה את מדברת.

 

"אני לא מקבלת בכלל את המושג הזה, עילג. אפשר לכתוב מזרחי ועילג, כמו הדימוי הקבוע בפרסומות של המזרחי שמדבר בח' וע' והוא גם דפקט וברברי. זו לא הכתיבה שלי, ההפך. השימוש בשפה כזו אצלי אומר לקוראים: אתם תשמעו סיפור, סיפור יפה, בשפה פיוטית ואמיתית. יש לשפה הזו מנגינה ייחודית שאתה צריך להיכנע לה, להתמסר אליה. בשימוש החברתי בשפה כזו יש רצון להגחיך את הדמות הדוברת. אצלי היא מגיעה ממקום מכבד. מורכב. הכי רחוק מסטריאוטיפ של 'ארץ נהדרת'. מעבר לזה, ככה מדברים בבית שלי, בשכונה שלי. ולכתוב על זה אחרת, מבחינתי, זה לא נאמן למציאות".

 

עד כמה המזרחיות הייתה אישיו בבית שגדלת בו?

 

"אבא שלי תמיד הגדיר את עצמו בתור ערבי ישראלי, לפני שזה היה בשיח. הוא שומע ערבית, הוא מדבר ערבית, מצידו הוא היה עובר לגור בכפר ערבי. הוא אף פעם לא היה פטריוט גדול. לאמא שלי, לעומת זאת, תמיד היה את החלום הכל־ישראלי הזה, שהבת שלה תצליח ותהיה דוקטור באוניברסיטה. היא תמיד רצתה שנצא מאור־יהודה. כבר כשהיינו ילדים היא דיברה על צה"ל. אבא שלי - איפה. כל הסיפורים שלו זה איך הוא דפק את הצבא והראה להם מאיפה משתין הדג. אפילו בניצחון של מכבי ב־77' הוא לא שמח. כל המדינה בטירוף, והוא, מה אכפת לו מהמדינה. זה בא לו מכעס על הממסד. אבל לא מלמטה, לא מעמדת נחיתות. מעמדת כוח של 'לא צריך אתכם'".

 

להשתין להם בתוך הדלי.

 

"כן. ואני חושבת שמההבנה הסוציולוגית שהעולם מתחלק למבני כוח, ושהפערים בין העולמות שאני חלק מהם הם פערים קשים - משם הגיע גם הרצון שלי להשתין בדליים שלהם. לצאת מהקווים. כמו שם של ערסית ברשימת המצטיינים במעלית באוניברסיטה".

 


פרסום ראשון: 07.11.17 , 23:19