ספר הגוף // חגית גרוסמן / הקיבוץ המאוחד / 97 עמודים

חגית גרוסמן הקדישה בשנים האחרונות מאמצים רבים להתבסס כסופרת, ופירסמה לא פחות משלושה ספרי פרוזה, שני רומנים ומבחר סיפורים קצרים - אבל הקריאה בספר שיריה הרביעי, 'ספר הגוף', מגלה שהיא עדיין משוררת, קודם כל משוררת, הרבה יותר משוררת, משתי סיבות שנראות אולי מנוגדות זו לזו. ראשית, משום שהיא נוטה להתייחס ברצינות תהומית למיתוסים הרומנטיים הקשורים בהוויה המשוררית ובכתיבת שירה, ולכן היא חותרת לכתוב שירה פיוטית במיוחד, כזאת שיש בה, כנאמר בגב הכריכה, "ממד מאגי", והיא טעונה בכמה שיותר פאתוֹס וארוֹס. מצד שני היא משוררת, כלומר לוליינית של מילים, ולכן היא מודעת לכך שגם המיתוסים המשורריים האלה, היקרים כל כך לליבה, עשויים ממילים, רק ממילים, כאלה שאפשר לפרום ולארוג מחדש במתכונת אחרת - מצחיקה יותר, ריאליסטית יותר, ובעיקר הרבה פחות יומרנית. במילים אחרות: יצירתה של גרוסמן נעה במיטבה בין היפר־רומנטיקה רוויה בפאתוס לבין אירוניה עצמית רוויה בהומור, וזהו מסלול שבעידן הנוכחי אופייני בעיקר לכתיבת שירה, פחות לפרוזה.

לא רק שגרוסמן היא קודם כל משוררת, היא גם משוררת מחויבת שמשתכללת מספר לספר. ספרה החדש הוא ללא ספק הטוב בספריה. בשני הראשונים - 'תשעה שירים לשמואל' ו'לוויתני האפר' - ניכר בעיקר קוטב הפאתוס: הקוטב הכבד, העמוס בפיוטיות וברוחניות. רק בספר השלישי, 'רעד העיר', הגיח הקוטב ההפוך, קוטב הלוליינות המילולית המשוחררת, שהפך ב'ספר הגוף' לבולט אפילו יותר, והתוצאה היא ספר מפתיע וסוחף. יש בו אמנם כמה נפילות, בעיקר כשגרוסמן מנסה לגעת בפוליטיקה: השיר שחותם את הספר, המתאר את בתה של המשוררת משחקת על שפת הים עם ילדים ערבים שאחד מהם תכול עיניים ("אם היו שואלים אותי למוצאו לא הייתי מנחשת שאמו ערבייה"), הוא שיר שמרוב מאמץ להיות נאור נעשה כמעט גזעני. אבל יש בספר לא מעט שירים חזקים, ותמיד מהזן המר־מצחיק, האירוני.

את סוד הצטיינותו של הספר החדש אפשר אולי למצוא בשמו: 'ספר הגוף'. השם כשלעצמו מפתיע, שכן אצל גרוסמן אפשר היה לזהות מאז ומתמיד יחס של התנכרות לגוף, ואפילו בוז לגוף. דומה שהגוף נתפס בעיניה כהיפוך המוחלט לכל מה שמייצגת אמנות השירה - מין משקל עודף שמכביד על המשוררת ומונע ממנה לרחף מעל למגבלות החברה, החומר, המגדר, החיים, המציאות. כך בדיוק מופיע הגוף גם בסדרת השירים שפותחת את הספר החדש, המציגה את הגוף הנשי כאויב האמנות או השירה הנשית.

המסר הרשמי של השירים האלה הוא כמדומה פמיניסטי: ברובם מתארת גרוסמן כיצד גברים משעבדים את גוף האישה - הופכים אותה לשפחת מין, משרתת, עקרת בית, אם שעיקר תפקידה לטפל בילדים - ובדרך זו מונעים ממנה את הזכות לבטא את עולמה הרוחני. אבל מעל ומתחת למסר הזה שב ומבצבץ המתח הבסיסי שמניע את שירתה, כלומר המתח בין פאתוס לאירוניה, שמתעצב בספר החדש כעימות בין יומרותיה המעיקות של הרוח לממשותו החיה של הגוף. ונדמה שהשירים היותר טובים בספר הם אלה שבהם הבוז לגוף מתחלף בכבוד לגוף ואפילו באהבה לגוף, כמו בשיר המצורף למעלה, שמגלה את תרבות צרפת כולה בגופו העירום של גבר אהוב.

מוקדם בבוקר

מֻקְדָּם בַּבֹּקֶר שָׁכַבְתִּי לְצִדְּךָ בַּמִּטָּה

גַּבְּךָ הָעֵירֹם שָׁכַב עַל צִדּוֹ הַיְּמָנִי

וְיַשְׁבָנְךָ הַיָּפֶה נִגְלָה מִבַּעַד לְשׁוּלֵי הַמִּכְנָס

וְשָׁלַחְתִּי יָדִי אֶל גַּבְּךָ

וְהִצְלַחְתִּי לְפוֹרֵר אֶת הַחֲרָדָה

לִנְשִׁימוֹת חוֹלְפוֹת מַעְלָה וּמַטָּה

וְשָׁלַחְתִּי יָד אֶל הֶחָרִיץ הַמֻּשְׁלָם שֶׁל יַשְׁבָנְךָ

וְחָשַׁבְתִּי שֶׁכָּאן שׁוֹכֶנֶת תַּרְבּוּת צָרְפַת, בַּיַּשְׁבָן שֶׁלְּךָ.

כָּל תַּרְבּוּת צָרְפַת שָׁכְנָה בְּיַשְׁבָנְךָ

וְלִטַּפְתִּי שׁוּב וָשׁוּב אֶת תַּרְבּוּת צָרְפַת

עַד שֶׁהִצְלַחְתִּי לְהַפְסִיק לַחְשׂב עַל הַמִּלְחָמָה.

אָז נִשַׁקְתִּי אֶת כְּתֵפְךָ וְהִצְלַחְתִּי לְהֵרָדֵם.