חמישי 15 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נפוץ יותר, מתוחכם יותר, עמיד יותר. חיידק הזיבה
    7 ימים • 07.11.2017
    מין מסוכן
    מדובר באחד הנושאים המטרידים ביותר בתחום הבריאות בשנים האחרונות: בשקט–בשקט, בלי ששמנו לב, מחלות המין חוזרות — ובגדול. שילוב של אדישות ובורות, יחד עם אפליקציות ההיכרויות שהפכו את המין לזמין מתמיד, החזירו למגרש מחלות ותיקות ומסוכנות כמו עגבת וזיבה, וגם שיעור נשאי האיידס גבוה מבעבר. רק שבישראל מתעקשים לבדוק מתחת לפנס ולהתייחס בעיקר לאוכלוסיות בסיכון, ופחות דואגים לישראלי הממוצע, זה שנדבק בסקס מזדמן ולא מוגן - ואפילו אין לו מושג שזה קרה
    שרית רוזנבלום | איור: אופיר בגון

    לפני חמש שנים התעדכן לוח חיסוני השגרה בבתי הספר בישראל בחבר חדש: חיסון נגד נגיף הפפילומה (HPV), המועבר ביחסי מין וגורם ליבלות באיברי המין ובחלק קטן מהמקרים עלול לגרום מאוחר יותר לסרטן. החיסון, שהיה מיועד תחילה לתלמידות כיתה ח' ומאוחר יותר הורחב השימוש בו גם לבנים באותו גיל, הפך במהרה למסורב ביותר מבין החיסונים הניתנים בגילי בית הספר בישראל: רק כמחצית מבני הנוער בגילים הרלוונטיים קיבלו אותו בשנת הלימודים החולפת, בשל התנגדות הוריהם.

     

    מה שההורים לא יודעים כנראה הוא כמה נרחב היקף ההדבקה בנגיף בגילים יותר מבוגרים. לפי נתוני משרד הבריאות, מדי שנה מתגלים בישראל כ־18 אלף מקרים של נגעים בעקבות הידבקות בפפילומה, בנשים ובגברים. מתוך הנשים, כ־10,000, רובן צעירות, יזדקקו לטיפולים פולשניים בתאים בלתי תקינים שנפגעו מהנגיף. כ־5,000 יפתחו תאים טרום־סרטניים וכ־180 יחלו בעתיד בסרטן צוואר הרחם, מתוכן ימותו 80, מדי שנה. מאות מקרים נוספים של סרטן באיברי המין בנשים ובגברים מיוחסים לנגיף.

     

    "פפילומה היא מחלת המין השכיחה ואולי המאתגרת ביותר לטיפול כיום", אומרת פרופ' גליה רהב, מנהלת היחידה למחלות זיהומיות בבית החולים שיבא. "בחלק מהמקרים מדובר בנגעים קטנים ופשוטים, אבל במקרים הקשים נוצרים נגעים איומים שלפעמים נדרש ניתוח גדול להסרתם, והרבה פעמים זה חוזר. לפעמים אני מצלמת נגעים כאלה, כדי להראות לסטודנטים שלי כמה זה יכול להיות גרוע. ממש כאב לב לראות את זה".

     

    ולא מדובר רק בפפילומה. נתונים מרחבי העולם מעידים שמחלות המין, שלפני מאות בודדות היו אחת מסיבות המוות השכיחות ביותר, חוזרות — ובגדול. על פי נתוני משרד הבריאות שנחשפים כאן לראשונה, ב־2016 נרשמו בישראל 2,063 מקרים של כלמידיה, זיבה ועגבת, עלייה של 30 אחוז לעומת השנה הקודמת ופי ארבעה ממספרי התחלואה לפני עשור, ב־2006.

     

    רוב מקרי התחלואה בשלוש המחלות נרשמו באזור תל־אביב, שבה מפעיל משרד הבריאות מרפאה לבדיקות אנונימיות למחלות מין, והמספרים גבוהים גם בחיפה, שגם בה מופעלת מרפאה כזו. לפי המידע שנאסף, החולים בעגבת ובזיבה הם בעיקר גברים, ובכלמידיה מספר החולים גבוה בקרב בני שני המינים.

     

    מנתונים שפירסמו נציגי המשרד בכתב עת רפואי באפריל השנה, עולה כי שיעור מקרי הכלמידיה, מחלה נפוצה שעלולה לגרום לעקרות, זינק מ־2.9 מקרים ל־100 אלף איש ב־2006, ל־11.3 ב־2014. עלייה דומה חלה בשיעור מקרי העגבת מאז 2012. עיקר התחלואה נרשמה בבני 25 עד 34.

     

    גם סקרים נקודתיים שבדקו את שכיחותן של מחלות מין בישראל מצביעים על מגמת התפשטות מדאיגה. מחקר שערכו במחוז חיפה חוקרים מבית החולים רמב"ם, מהטכניון וממשרד הבריאות, ופורסם בכתב עת רפואי בתחילת השנה, גילה זינוק דרמטי בשיעורי החולים בכלמידיה, מחמישה מקרים לכל 100 אלף איש ב־2001, לשיא של כמעט 20 ב־2015, כלומר פי ארבעה. גם כאן, מרבית החולים היו בני 25 עד 34, ושיעורי הנדבקים באוכלוסייה היהודית היו גבוהים פי תשעה מאשר באוכלוסייה הערבית.

     

    מחקר נוסף שנערך באזור חיפה, ושפורסם לפני ארבעה חודשים, מגלה שגם שיעורי התחלואה בזיבה נמצאים בעלייה הדרגתית מ־2005, וגם כאן היו שיעורי ההדבקה באוכלוסייה היהודית, השמרנית פחות, גבוהים פי 2.5 מאשר באוכלוסייה הערבית.

     

    הנתונים הקשים, מסכימים כל המומחים, הם רק קצה הקרחון ואינם משקפים את התחלואה האמיתית ברחבי הארץ. ישראל ממוקמת עדיין לכאורה במקום נמוך יחסית בשיעור מחלות המין בהשוואה למדינות אחרות במערב, אולם הנתונים שעליהם מתבססת התפיסה הזו — כך מודים גם אנשי משרד הבריאות האמונים על התחום — חלקיים ביותר ואינם משקפים את התמונה המלאה. הסיבה: למרות שזיהוי מחלת מין מחויב בדיווח למשרד הבריאות, חלק גדול מהנדבקים הולכים לרופאים שמאבחנים על סמך בדיקה קלינית ואינם טורחים לדווח.

     

    "אין שום ידע מהימן לגבי מספרי החולים האמיתיים בישראל ועל המאפיינים שלהם: אם מדובר בגברים, בנשים ובאילו גילים וכמה זיהומים כאלה באמת מתרחשים מדי שנה", אומר בכיר באחת מקופות החולים. "משרד הבריאות עוקב אחר אוכלוסיות בסיכון, אבל אינו מרכז נתונים ארציים מהימנים על הדבקה במחלות מין. אם מספר החולים שאנחנו רואים במרפאות כל כך גבוה, סביר להניח שהמספרים האמיתיים גבוהים פי כמה. אלה מזמן כבר לא מחלות של קבוצת סיכון כזו או אחרת. נדבקים בהן אנשים מכל שכבות האוכלוסייה".

     

    עגבת חוזרת

     

    בארה"ב, לעומת זאת, מקפידים לבדוק את הנתונים באוכלוסייה הכללית, והמסקנות מלחיצות: לפני חודש דיווח המרכז האמריקאי לבקרת מחלות כי בכל זמן נתון ישנם 110 מיליון מקרים של זיהומים המועברים ביחסי מין. על פי הדוח, הזיהום השכיח ביותר נגרם כתוצאה מנגיף הפפילומה, ומקרי הכלמידיה עלו בחמישה אחוזים בין 2015 ל־2016. בין השאר, נטען כי כמעט עשרה אחוזים מהנערות בגילי 15 עד 19 נדבקו בכלמידיה, וכן שמונה אחוזים מהנשים הצעירות, בגילאי 20־24. באותן שנים עלו גם שיעורי התחלואה בזיבה ב־22 אחוז בקרב גברים וב־14 אחוז בקרב נשים. שיעורי התחלואה בעגבת, המחלה הקשה ביותר, הם הגבוהים ביותר שנרשמו בארה"ב מאז 1993.

     

    הנושא עלה לכותרות בארה"ב לאחרונה בעקבות השערורייה המביכה שנקשרה בשמו של הקומיקאי האמריקאי ג'ים קארי, כשהתברר שהאקסית שלו, קתריונה ווייט, שהתאבדה לפני כשנתיים, האשימה אותו בכך שהדביק אותה במחלות מין. מבחינת הכוכב, שעד לפני התפוצצות הפרשה עוד נחשב לחביב הציבור באמריקה, הבלגן החל לפני כשנה, אז תבע אותו הגרוש של ווייט בסך 115 מיליון ליש"ט וטען כי "ג'ים צריך להתוודות על היחסים שלו עם קתריונה ומה שהוא עשה לה". במכתבים ובתכתובות סמס שהציג הגרוש בבית המשפט, טענה ווייט כי נדבקה מקארי בכלמידיה ובהרפס. לדברי הגרוש, כשווייט גילתה סימנים ראשונים להידבקות, היא שיתפה את קארי, אז בן זוגה. בתגובה הוא סימס לה: "אני מקווה שאת בסדר, מותק. זה יכול להיות ממישהו לפניי", ועל פי הטענות, ניתק את יחסיו עימה.

     

    קארי הוא לא הסלב היחיד שחיי המין שלו והשלכותיהם הבריאותיות זכו להתעניינות עולמית. גם הזמר זוכה הגראמי אשר הואשם על ידי כמה נשים וגבר שהדביק אותם בהרפס ביודעין. אחת הנשים אף הגישה נגדו תביעה בסך 20 מיליון דולר, שבה טענה כי הזמר אמר לה שהוא לא חולה, חרף "הפרשה ירקרקה" מאיבר המין שלו. על פי השמועות, הזמר הצליח להיפטר מתביעה דומה ב־2012, לאחר ששילם לתובעת יותר ממיליון דולר.

     

    עניין של זמן

     

    מחלות מין, כשמן, מועברות במגע מיני. האורגניזמים שמעבירים אותן — חיידקים, נגיפים וטפילים שונים — עלולים לעבור בדם, בזרע או בהפרשות ובנוזלי גוף אחרים, כמו גם בעירוי דם נגוע ובמהלך היריון ולידה. המחלות השכיחות ביותר הן כלמידיה, זיבה, טריכומוניאזיס, פפילומה, הרפס, עגבת והפטיטיס. בחלק מהמקרים לא יופיע כל תסמין לאחר ההדבקה והאדם שנדבק עלול שלא לדעת שהוא נושא את המחלה במשך תקופה ארוכה.

     

    "אנחנו רואים המון מחלות מין", מספרת פרופ' רהב. "הן מופיעות בכל הגילים ובכל המגזרים, אצל אנשים נורמטיביים לחלוטין. אין מי שמוגן מפניהן. היה לי מטופל, קשיש בן 81, שנדבק במחלת כזו. ואישה אחרת, ילדה טובה ירושלים בלי שום גורמי סיכון, נדבקה ב־HIV. הרבה פעמים, כשאני רואה את הפנים העגומות של מטופל שמגלה שנדבק במחלת מין, אני אומרת לו, 'אל תדאג, אתה אחד משלושה'".

     

    המחלה המסוכנת ביותר היא ללא כל ספק העגבת (סיפיליס), הנגרמת על ידי חיידק שכנראה הגיע לאירופה לראשונה עם קולומבוס ואנשיו, בשלהי המאה ה־15, והתפשט במהירות. בתקופת מלחמת העולם השנייה נדבקו יותר מחצי מיליון אמריקאים בשנה במחלה, שהחלה כפצע קטן ולא כואב באיברי המין, וגרמה בהמשך לכיבים, לבעיות פסיכיאטריות לעיוורון ואף למוות. עם תחילת השימוש בפניצילין, צנח מספר החולים ל־6,000 בשנה, אולם בשנים האחרונות המספרים שבים ועולים בכל העולם וגם בישראל. אמנם המחלה נחשבת היום לאלימה פחות משהייתה בעבר, אולם זיהום שאינו מטופל עלול לגרום לסיבוכים קשים, חלקם בלתי הפיכים וכולם מופיעים שנים אחרי מועד ההדבקה.

     

    לפני שנתיים דיווחו רופאים משיבא בכתב העת "הרפואה" על סדרת חולים ישראלים בעגבת, שאובחנו בשלב מאוחר. הם המליצו לערוך בדיקות סקר לגילוי המחלה והזהירו כי "היעדר טיפול עלול להביא את המטופל לשלבים המאוחרים שלה, שבהם הטיפול אינו יעיל דיו והנזק קשה ובלתי הפיך".

     

    "בעגבת קל מאוד לטפל אם מזהים אותה בזמן, אבל אצל נשים הרות שנושאות את החיידק, הוא עלול לגרום למומים קשים בעובר", אומרת פרופ' רהב. "שכיחות המחלה עלתה מאוד ויש לה הסתמנויות שונות ומשונות — לפעמים היא מופיעה כמחלת כבד, בחלק מהמקרים היא גורמת לפריחות לא רגילות".

     

    גם נגיף ההרפס הנפוץ, העובר בין השאר ביחסי מין, עלול לגרום נזק בלתי הפיך לתינוקות. "מה שבעייתי בהרפס הוא שברגע שהנגיף נכנס לגוף הוא לא יוצא ממנו", אומרת פרופ' רהב. "הרפס באיברי המין נוטה לחזור וגורם ללופ של פחד מיחסי מין וחשש מהדבקה. אישה הרה שידוע שהיא נשאית הרפס צריכה להיות במעקב והרפס פעיל מחייב ניתוח קיסרי, כדי לא להדביק את היילוד בזמן הלידה".

     

    שתי מחלות נוספות, כלמידיה וזיבה, עלולות להוביל לסיבוכים ולעקרות. גם הן, כהרבה מחלות מין אחרות, ניתנות לריפוי בצורה טובה ולרוב פשוטה, אם מגלים אותן בזמן. הבעיה: במחצית מהמקרים לפחות אין תסמינים מובהקים והחולים עלולים לשאת את גורם המחלה במשך שנים ולהדביק אחרים בלא יודעין. ההשלכות של זיהום סמוי, ארוך טווח, עלולות להיות קשות.

     

    "כלמידיה אנחנו רואים המון", אומר ד"ר לב פבלובסקי, מנהל המרפאות במחלקת עור בבית החולים בילינסון, המטפלת גם במחלות מין. "זו מחלה שמתפשטת בקלות, ולא תמיד קל לזהות אותה. אם חולה לא עשה בדיקת שתן מסוימת, הוא לא יידע שנדבק. זו מחלה פשוטה, לכאורה, אבל יש לה סיבוכים. הרבה פעמים חושבים בטעות שמדובר בדלקת בדרכי השתן, בעיקר אצל נשים. אם לא עושים את האבחנה זה יכול להסתבך לדלקת באגן, ובסופו של דבר לגרום לפגיעה בפוריות".

     

    "עייפות איידס"

     

    מה גורם לתחייה המפתיעה והמדאיגה הזו? בשנים האחרונות נהוג להטיל חלק משמעותי מהאחריות על אפליקציות ההיכרויות — טינדר, גריינדר ודומותיהן — שמאפשרות מפגשים מהירים המבוססים על קרבת מקום. מומחי קרן האיידס בארה"ב הזהירו כבר לפני שנתיים כי האפליקציות הפופולריות מגבירות את הסיכון להדבקה במחלות מין, משום שהן הופכות את המין לזמין "כמו הזמנת פיצה".

     

    "במובנים רבים, אפליקציות מבוססות מקום לסלולרי הן המרחצאות הדיגיטליים לדור המילניום, שם המפגש המיני הבא, כמו גם מחלות המין, נמצאים במרחק נגיעה", אמרה וויטני אנגרן־קורדובה, ממנהלות הקרן. "אך בעוד שהמפגשים האלה עשויים להיות חפוזים ואפילו אנונימיים, למחלות מין עלולות להיות השפעות ארוכות טווח על בריאות הנדבקים".

     

    מחקר אמריקאי שפורסם לפני שנה גילה כי 60 אחוז מנשאי נגיף ה־HIV ההומואים והביסקסואלים דיווחו שהם פוגשים שותפים למיטה ברשת. כמחצית מהנשאלים מאמינים שנדבקו בעצמם משותף שהכירו אונליין. בעקבות הממצאים קראו מומחים בחו"ל לחייב אתרי היכרויות ואפליקציות להציג אזהרה לגבי מחלות מין.

     

    סיבה נוספת ועיקרית קשורה לכך שהפחד מהדבקה ב־HIV פחת משמעותית בעשור האחרון, בשל הטיפולים התרופתיים היעילים נגד המחלה. מה שנתפס בשנות ה־80 וה־90 כגזר דין מוות, נחשב היום למחלה כרונית וניתנת לניהול, שתוחלת החיים של נשאיה כמעט זהה לזו של האוכלוסייה הכללית. אם מוסיפים לכך את התרופות שניתנות כטיפול מניעתי לפני חשיפה פוטנציאלית לנגיף ומפחיתות דרמטית את הסיכוי להידבקות, התוצאה ברורה: ירידה חדה בשימוש בקונדומים. כך, על הדרך, אנשים כבר לא מוגנים משאר מחלות המין.

     

    ב־2013 פירסם המרכז לבקרת מחלות בארה"ב דוח מיוחד, שעל פיו השימוש בבייר־באקינג, יחסי מין אנאליים לא מוגנים בין גברים, עלה ב־20 אחוז בין 2005 ל־2011. נתונים דומים התפרסמו גם באנגליה.

     

    במקביל, סקרים שנערכו בשנים האחרונות בארץ גילו כי שליש עד מחצית מהנשאלים הצעירים, סטרייטים והומואים, נוטים לוותר על השימוש בקונדום בעת מפגשים עם פרטנרים חדשים.

     

    העלייה בהידבקות, אומר סער מעוז, סמנכ"ל הוועד למלחמה באיידס ורכז המניעה של הקהילה הגאה, נובעת מההתפתחות העצומה בטיפול באיידס וגם משחיקה במסרי האזהרה מפני הנגיף, תופעה המתוארת בעולם המערבי כ"עייפות איידס" (AIDS fatigue). "בעולם וגם בקהילה התעייפו משימוש בקונדומים", הוא אומר בכנות. לדבריו, בוועד למלחמה באיידס זיהו את העלייה בהדבקה ומציעים כעת גם בדיקות אנונימיות לעגבת בכל מרכזי הבדיקות שלהם. "גברים שמקיימים יחסי מין עם גברים מודעים יותר להיותם בסיכון ולכן גם נבדקים ומאובחנים יותר בהשוואה לשאר האוכלוסייה", מבהיר מעוז. "מצד שני, אי־אפשר להתעלם מהעובדה שאכן יש בתוך הקהילה עלייה בהדבקה, וצריך בהחלט להתייחס לזה".

     

    לפי נתוני המרכז לבקרת מחלות בארה"ב, 83 אחוז ממקרי העגבת שנתגלו ב־2014 היו של גברים המקיימים יחסי מין עם גברים. במחצית הראשונה של 2017 נרשמה בקרב הומואים באזור תל־אביב התפרצות של הפטיטיס A, מחלת כבד נגיפית שעלולה לגרור סיבוכים לא פשוטים. לא מדובר במחלת מין מובהקת, אלא במחלה שמועברת בדרך כלל באמצעות מזון, אולם נוטה להתפרץ בנסיבות מיניות ובמיוחד במין אנאלי, בשל העובדה שהיא מידבקת דרך הצואה.

     

    לא מדובר כמובן בעניין פנים־קהילתי. הומואים נחשבים לקבוצת סיכון להידבקות ולהדבקה במחלות מין, אך צריך גם לזכור שמקרי תחלואה מתגלים דווקא בקבוצה הזו, משום שרבים מחבריה מקפידים לעבור בדיקות תקופתיות לגילוי המחלות האלה. הבעיה היא האוכלוסייה הכללית, שאינה נחשבת "בסיכון", שאינה מודעת ואינה ממופה.

     

    "אחד הדברים שאני נתקל בהם הרבה אצל צעירים שמגיעים אליי עם מחלות מין הוא בורות אדירה", אומר ד"ר פבלובסקי. "יש המון מקרים של זיבה, שנגרמת על ידי חיידק שיכול להתקיים בנוחות בגרון, אבל הדעה הרווחת אצל חלק מהאנשים היא שמין אוראלי לא יכול לגרום להדבקה. הם אומרים לי: אבל אני מקיים מין מוגן. אני שואל: גם מין אוראלי? והתשובה היא בדרך כלל לא. יש דוגמאות יותר קיצוניות. בחורה צעירה ענתה לי: אני מוגנת כי אני משתמשת בגלולות.

     

    "אין ספק שלמערכת החינוך יש תפקיד חשוב בתחום הזה. לא לכל ההורים יש את הידע הנדרש כדי להעביר לילדיהם מסרים על מין בטוח. חשוב לדבר על מין לא רק באספקט של תפיסת המיניות, אלא גם בהקשר של מניעת מחלות. זה חשוב לנו כפרטים וכחברה".

     

    מעוז, מצידו, קורא לרופאים להתחיל לדבר עם מטופליהם על יחסי מין, ולמטופלים לדבר על כך בינם לבין עצמם. "להרבה אנשים יש בעיה לדבר עם הרופא על יחסי מין, אבל בפגישות שקיימתי בחודשים האחרונים עם רופאי משפחה, גיליתי שהמבוכה הדדית לגמרי", הוא אומר. "החברה שלנו היא לכאורה נאורה ופתוחה, אבל בדברים שנוגעים למין השמרנות עדיין אדירה. יחסי מין הם חלק מהחוויה הבסיסית האנושית במשך מיליוני שנים ואיכשהו עדיין לא מצאנו את הדרך להרגיש נוח לדבר עליהם. כדי להיזהר ממחלות צריך להסתכל לדבר הזה בעיניים. אפשר שהשיחה הזו תהיה מכבדת, סקסית, אחראית, כי היא בעיקר שיחה שדואגת אחד לשני. זה לא פחות אינטימי לדאוג לפרטנר שלך, מלהגיע לעניין עצמו".

     

    זהירות: זנים עמידים

     

    תופעה מדאיגה שקשורה לעלייה בשכיחות מחלות המין היא הפיכת רבים מהחיידקים המחוללים אותן לעמידים. ביולי השנה הזהיר ארגון הבריאות העולמי כי מחלת הזיבה, למשל, הופכת עמידה מאוד לאנטיביוטיקה ובחלק מהמקרים לא ניתן עוד לטפל בה ביעילות בתרופות הקיימות. הארגון ניתח נתונים מ־77 ארצות ומצא דיווחים על חיידקי זיבה עמידים בכל העולם. "זה חיידק מתוחכם מאוד", אמרה ד"ר תאודורה ווי מהארגון. "זיבה הפכה למחלה מאוד נפוצה. כל יום נדבקים בה מיליון אנשים ברחבי העולם", אומרת פרופ' רהב, "הבעיה העיקרית היום היא הזנים שפיתחו עמידות. נכון שהמחלה לא הורגת בדרך כלל, אבל היא עלולה להיות סוערת מאוד, לפגוע בכבד ובפרקים ולגרום כמובן לעקרות".

     

    אבל למרות המספרים הגואים של זיהומי המין בישראל, לא נעשה מספיק כדי למנוע את התפשטות התופעה. משרד הבריאות מפעיל שתי מרפאות לאבחון וטיפול במחלות מין, בתל־אביב ובחיפה, המשרתות בעיקר אוכלוסיות המוגדרות בסיכון: נשים וגברים בזנות, מכורות ומכורים לסמים, גברים המקיימים יחסי מין עם גברים, מי שמקיימים יחסי מין עם שותפים מרובים או הרואים עצמם בסיכון גבוה להידבקות. המרפאות נותנות מענה גם לאנשים שנדבקו במחלות מין ואינם יכולים לפנות למסגרות הקיימות בשל היעדר ביטוח רפואי או מסיבות אחרות. שירותי המרפאות ברובם חינמיים וניתנים באופן אנונימי, והן מציעות, פרט לביקור רופא, גם בדיקות לגילוי מחלות מין, טיפול תרופתי ועוד. כמו כן מפעיל המשרד שתי מרפאות ניידות שמגיעות שלוש פעמים בשבוע, בערב ובלילה, למרכזי הזנות ולמרכזים של נוער בסיכון על מנת להציע בדיקות למחלות מין, טיפול תרופתי וקונדומים בחינם.

     

    "דווקא בקרב האוכלוסייה בזנות המודעות גבוהה יותר", אומרת נגה שילוח, אחראית המרפאה הניידת באזור חיפה. "הרבה פעמים נראה שיעור גבוה יותר של תחלואה אצל נערות בסיכון, שישכבו עם גבר תמורת מקום לישון בו. להן אנחנו מבצעים את כל סט הבדיקות למחלות מין גם אם אין תסמינים, כי חלקן לא יודעות בכלל שהן חולות. אם התוצאה חיובית, הטיפול ניתן בחינם ואנחנו נגיע אליהן כדי לתת אותו".

     

    רק באוכלוסייה הכללית, זו שנדבקת ביחסי מין מזדמנים ואינה נמנית עם קבוצות הסיכון, אין באמת מי שיטפל. האחריות, אומרת פרופ' רהב, היא על כל אחד ואחת מאיתנו. "צריך לחקור היטב עם מי נכנסים למיטה, לא להתבייש לשאול מה העבר שלו ואם הוא סובל ממחלות מין, ולא להחליף פרטנר כל שני וחמישי. לפעמים בילוי סוער של לילה אחד עלול להיגמר במחלה שאי־אפשר להיפטר ממנה כל החיים".

     

    ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "המשרד עוקב אחר השינויים באופי התחלואה ומתאים את המסרים בהתאם לתמורות בדיווחים. בשנת 2017 התמקדו המסרים לקהילה הגאה במניעת תחלואה בצהבת נגיפית מסוג A, וכבכל שנה, גם במניעת חשיפה לאיידס. מרפאות המין של משרד הבריאות פועלות על מנת להגיע לקהלים הנמצאים בסיכון גבוה, לרבות נשים וגברים בזנות, גברים המקיימים יחסי מין עם גברים, אנשים שיש להם שותפים מיניים מרובים ומשתמשים בסמים בהזרקה. אנו ממליצים לקהלים אלה על בדיקות תקופתיות לגילוי HIV ולמחלות אחרות המועברות במין. קונדום הינו אמצעי מניעה יעיל ויש להשתמש בו בכל מגע מיני מזדמן". •

     

     

    מה גורם לדור הטינדר, שנולד בשיא מגיפת האיידס, לוותר על קונדום? גיל קורוטקי מודה: חוסר אחריות

    "תל־אביב היא לא ניו־יורק", הסבירה לי פעם חברה בשיחה על יחסי מין מזדמנים. "גם אם תפגשי בחור זר בטינדר, סביר להניח שהוא היה עם בן דוד שלך בטירונות או שגיסתו ישבה איתך באיזה קורס באוניברסיטה. כולם מכירים את כולם, לא באמת צריך לפחד ממחלות מין".

    האבסורד של הדור שלנו ברור: אנחנו, שנולדנו כשהאיידס השתולל, שקיבלנו שיעורי חינוך מיני כבר בכיתות הנמוכות, שיודעים שאמצעי מניעה לא נועדו רק למניעת היריון — אנחנו אלה שהכי לא מקפידים על מין בטוח.

    אנחנו מנסים להצניע את זה, נכון. זה לא דבר שאנחנו מתגאים בו. אנחנו מודים בזה בשקט, חצי בבושה, בסקרים אנונימיים או בפני חברים קרובים. כי אנחנו הרי מכירים את כל הסיכונים ויודעים כל מה שצריך לדעת (גוגל גילה לנו). אבל עמוק בפנים אנחנו פשוט מאמינים שאין שום דבר שזריקה קטנה בטוסיק לא יכולה לפתור.

    זה לא עניין של הסברה. הדור שיכול לקיים יחסי מין בהחלקת אצבע פשוטה ימינה על המסך הוא לא טיפש. אנחנו פשוט חסרי אחריות.

    לא מאמינים? תעשו ניסוי קטן: תפסו את הרווק או הרווקה הצעירים הקרובים אליכם ותשאלו אותם אם יש להם קונדום בארנק או בתיק. רובם יענו בחיוב. עכשיו תשאלו מתי בפעם האחרונה יצא להם להשתמש בו. הם מקמטים את המצח ומנסים להיזכר, נכון? סביר להניח שתאריך התפוגה שלו כבר עבר מזמן.

    "הקונדום כשל", סיכמה חברה אחרת. "הוא הרי לא באמת מוצלח. זה פשוט פחות כיף".

    וזה נכון. הקונדום תמיד מרגיש כמו אבטיפוס לא מוצלח במיוחד. גרסה מלאת באגים של מה שהיה יכול להיות המצאה מדהימה, אבל הריח, המגע וההתעסקות המגושמת גורמים לליבידו שלך לברוח בבהלה מחדר המיטות ברגע שהעטיפה נקרעת.

    אל תגלגלו עיניים, אנחנו יודעים שאנחנו לא בסדר. גם אנחנו מצקצקים לעצמנו ונשבעים שבפעם הבאה נעצור ונשים. באמת. גם אם זה יהרוס את הרגע. אבל אז אנחנו מרגיעים את עצמנו במחשבות על הקוקטייל, על זה שכבר מזמן לא מתים מעגבת ושבינינו, הרי תל־אביב היא לא ניו־יורק, אז באמת, אין מצב שלבחור הזה שהיה עם שלומי בתיכון יש כלמידיה.

     

    sarit_r@netvision.net.il

     


    פרסום ראשון: 07.11.17 , 23:44