yed300250
הכי מטוקבקות
    אילן ספירא
    7 ימים • 07.11.2017
    החיים: מדריך הישרדות
    אִם לילדים בסיכון שהוצאו מבתיהם עוד יש פתרונות במסגרת המדינה, ברגע שהם מגיעים לגיל 18 - רבים מהם נופלים בין הכיסאות. ארבעה צעירים שגדלו במסגרות חוץ מסבירים איך פוש קטן נוסף (כן, דווקא כשהם כבר נחשבים מבוגרים), יכול לשנות חיים שלמים
    שרי מקובר בליקוב

    ד' היה ילד מוזנח אבל שורד. מצולק אבל עם אש בוערת בעיניים. בלי ילדות אבל עם הווה ותוכניות. בפנימיית "אהבה" לקידום ילדים ונוער בסיכון השיג משפחה ותמיכה, חברים ותעודת בגרות. ואז הוא התגייס ליחידה מובחרת, סיים את השירות בהצטיינות ולמחרת, עם חופשת השחרור, שם קץ לחייו. על מיטתו הניח מכתב. "במשך תשע שנים פנימיית 'אהבה' הייתה הבית שלי", כתב בו. "אחר כך, כחייל בודד בצבא, בית החייל הפך לבית שלי. היום כשאני משתחרר, אין לי לאן לחזור".

     

    הכאב על מות בוגר הפנימייה, ובעיקר תחושת ההחמצה, היו המניע לפרויקט "18+" של עמותת "אהבה", תחנת מעבר לצעירים שיוצאים אל העולם עם כנפיים שבורות שמישהו עבד קשה כדי לחבר אותן מחדש, אבל הדבק עוד לא התייבש. מדובר בארבעה בתים חמים ליוצאי מסגרות השמה חוץ־ביתיות מגיל 18 ועד 23, המציעים יד מכוונת ותוכניות הסתגלות. הצעירים רוכשים בהם כלים לניהול משק בית וחשבון בנק ולומדים עמידה בלוחות זמנים, ציות לסמכות, אחריות ועבודה בצוות. "התוכנית הוקמה מתוך צורך קריטי של צעירים חסרי עורף משפחתי, שסיימו פנימיות או אומנה ועדיין לא היו מוכנים לחזור ולהשתלב בקהילה וגרוע מזה, הקהילה לא הייתה מוכנה לקבל אותם", אומרת רונית פורת, עובדת סוציאלית המלווה את הפרויקט. "צריך להבין שגם אם נער בוגר יוצא אל החיים אחרי שהשקיעו בו מכל הבחינות — אם אין לו לאן לחזור, הוא יבחר בסביבה הרסנית ויצלול שם".

     

    13 שנה חלפו מאז מותו הטרגי של ד', וכיום מיזם "18+" של עמותת "אהבה" מהווה תחנת מעבר גם לבוגרי מסגרות חוץ־ביתיות אחרות. מהבתים האלה הם יוצאים לשירות צבאי או לשירות לאומי, ללימודים או לעבודה, ואליהם הם חוזרים בערבים ובסופי שבוע. בעזרת הצוות המקצועי הם מאווררים את הרגשות, משחררים לחצים, רוכשים ניסיון וביטחון ומשתלבים בקהילה בהדרגה. אלא שלמרות העובדה שמדובר בתוכנית המשך למסגרות שכולן בחסות המדינה, ועל אף שאין חולק על נחיצותה, הפרויקט ממומן רק חלקית על ידי עמותת "ילדים בסיכוי" ומהווה חלק מפרויקט "גשר לעצמאות". שאר המימון מגיע מתרומות.

     

    החדרים צבעוניים, השטיחים רכים ובאוויר נישא ריח קפה וחביתה של בית. על המיטות כריות ובובות פרווה. במקום שבו משפחה נורמטיבית היא סוג של געגוע, נוצרת התלכדות חברתית מחממת לב. יש מי שמקשיב ומחבק ומי שמכוון את מוטת הכנפיים. וכשהצעירים האלה עפים אל העולם הגדול, מישהו שאכפת לו מסתכל עליהם מהחלון ומנופף. והרי כל מה שילד צריך זה לפחות מבוגר אחד שינופף מהחלון.

     

     

     

    חן אלמלם, 20

     

    חן אלמלם, 20
    חן אלמלם, 20

    בוגרת שירות לאומי במשאבי אנוש במשטרה, עובדת בביטוח. מגיל חמש במשפחת אומנה. מגיל עשר במסגרת פנימייתית

     

     

    הייתה לי ילדות קשה. הזיכרונות שלי מהבית מעורפלים ואולי עדיף ככה. שמעתי מילים קשות. ראיתי דברים קשים. הרגשתי לבד. בגיל חמש נשלחתי למשפחת אומנה, שממנה דווקא יש לי זיכרונות טובים. היו שם עוד ילד וכלב וארוחות שישי. נתנו לנו המון צעצועים וממתקים. הייתי קטנה. קל לקנות ילדה קטנה בממתקים.

     

     

    "בגיל תשע, ההורים של משפחת האומנה נפרדו וחזרתי הביתה. חיפשו לי מקום חדש. בדיוק באותו שבוע הייתה מסיבת פרידה לילד מבית הספר שעבר לפנימייה. באתי למנהלת ואמרתי שגם אני רוצה לעבור. חשבתי שלא יקשיבו לי, שייקח זמן. להפתעתי, אמרו לי לארוז ולחכות מחוץ לבית.

     

    "ביום הראשון בפנימייה עמדתי שלוש שעות בשער ובכיתי. לא הכרתי אף אחד ופחדתי מאוד. הגעתי עם מזוודה אחת כי לא היו לי הרבה חפצים. אפילו פיג'מה קיבלתי מהבנות שהיו איתי בחדר. הן היו נחמדות, אבל אני לא הייתי קלה. היה לי קשה. היו חששות, געגועים, פחדים. עד גיל 13 הרטבתי במיטה.

     

    "משנה לשנה התרגלתי. הבנתי שתשומת הלב היא לא רק אליי, יש עוד ילדים בקבוצה. יצרתי איתם קשרים. זה הכרחי בשביל לשרוד, אי־אפשר להסתדר לבד. צריך תמיכה, עזרה, אהבה, תשומת לב. יחס. בתמורה דרשו ממני לעמוד בחוקים, בזמנים, לא לדבר בטלפון בשעות לא מקובלות, לא להתאפר או לצאת החוצה בלילה.

     

    "היינו קבוצה גדולה של ילדות במשפחתון עם זוג מדריכים. לפעמים הם התחלפו, לפעמים עזבו, אני תמיד נשארתי, ולכל מדריך היו חוקים משלו. אבל אם הבית הייתה מחבקת ומנשקת אותי, וגם העובדת הסוציאלית. היום אני יודעת שהם הצילו אותי.

     

     

     

    "הפנימייה זה משהו שמושך אותך למעלה. הקשר עם החברות, השיחות עם הצוות ובמיוחד הידיעה שאם קשה לך, לא מוותרים לך ולא מוותרים עלייך. השקיעו בי בלי סוף: חוגים, טיפולים, מפגשים. עשו איתי עבודת קודש, כמו שאומרים, למרות שהייתי קשה. המדריכים אמרו: כל הכבוד לך, עברת כברת דרך, אנחנו מאמינים בך. זה גרם לי להאמין בעצמי.

     

    "בגיל 18 הכל הסתיים. הייתי לבד, רק אני והעולם. סידרו לי שירות לאומי במשטרה. זה נשמע רציני ואחראי, אבל הייתי מבוהלת. לא ידעתי מאיפה להתחיל, מאיפה לצאת, לאן לחזור. למי יהיה אכפת ממני. לא משנה כמה משקיעים בך, אם אתה לא מוכן, הכל יכול ללכת לאיבוד. ולא כל אחד מוכן לחיים בגיל 18. אני, למשל, צריכה גב ותמיכה גם אחרי היסודי והתיכון. רק עוד קצת, עד שארגיש שאני מסוגלת לעמוד על הרגליים לבד.

     

    "בפנימייה הציעו לי מסגרת אחרת: העבירו אותי לבית חם, דירות המשך למי שאין לו איפה להיות. נתנו לי חדר בדירה עם עוד חמש בנות ומאז אני כאן, כבר שנתיים. אני משלמת שכירות סמלית, עושה קניות וצריך לשמור על הניקיון והסדר. מותר לריב אבל אסור ללכת מכות ואסור לשתות. אנחנו מנקות ומבשלות, יוצאות לבנק, לקופת חולים, לבתים של חברים. לומדות לחיות בעולם של המבוגרים. אנחנו מקבלות כלים. דוחפים אותנו קדימה. אני יכולה לריב עם הצוות, להתעצבן אפילו, אבל בסופו של דבר אני יודעת שהם רוצים בטובתי. הם הגב שלי. אכפת להם ממני. אפשר לדבר איתם, להתייעץ, לשתף ולפעמים גם לבכות.

     

    "המטרה שלי היא לעבוד שנה, לחסוך ואז לצאת מפה ולהתחיל את החיים. להרוויח. להסתדר. למצוא בן זוג. זה לא פשוט. כשאני מכירה מישהו, בשלב מסוים הוא שואל, את גרה עם ההורים, אפשר להכיר אותם? אז אני אומרת שאני גרה בדירה עם שותפות".

     

    שלומי צרפתי, 29

     

    שלומי צרפתי , 29. "בבית החם הרגשתי שייך"
    שלומי צרפתי , 29. "בבית החם הרגשתי שייך"

    בוגר שירות צבאי במקא"ם (נערי רפול), עובד בסופר. מגיל שמונה במסגרת פנימייתית

     

     

    נולדתי למשפחה גדולה, הרבה ילדים, המון רעש ושמחה. לא רציתי לעזוב את הבית, אבל הייתי מוכרח. הייתי בן שמונה כשנשלחתי לפנימייה. אני זוכר ששאלתי את אבא שלי מה זה, והוא אמר, מקום נחמד שאוכלים וישנים ולומדים בו. חשבתי שהוא מתכוון לקייטנה.

     

    "כשהגעתי לפנימייה הרגשתי בנוח. באמת האמנתי שזה משהו קצר וכיפי כמו קייטנה. כל השנים שהייתי פה לא הזלתי דמעה. רק חיכיתי שיחזירו אותי הביתה. אמרו לי, אם תרצה לעזוב, ייתנו לך לחזור הביתה. אבל כשביקשתי לחזור אמרו לי, אנחנו שוקלים. ושקלו ושקלו ושקלו עד גיל 18.

     

    "קיבלתי בפנימייה חינוך, ערכים, אמת. למדתי להיות נקי, מסודר, אכפתי. הייתי במשפחתון עם אב ואם בית ועוד 11 ילדים. ארבעה בכל חדר. המדריכה עשתה קניות, כביסות, בישולים. אנחנו למדנו לארגן את השולחן, לעשות תורנויות ניקיון, שיעורי בית, חוגים, פגישות עם העובדת הסוציאלית. אחר כך יצאנו לשחק בחוץ, לטייל במרכז השכונה, לעשות סיבוב ולחזור. היו ילדים שההורים שלהם באו לבקר, זרקו להם 50, 100 שקל לקנות ממתקים בקיוסק. אני קיבלתי דמי כיס מהפנימייה.

     

    "עד גיל 18 הייתה לי פנטזיה מאוד גדולה לחזור הביתה. זה ניהל לי את החיים ולפעמים השפיע עליי לרעה. בשלב מסוים הבנתי שזה לא יקרה, אז התגייסתי לצבא. קיבלו אותי לחיילי מקא"ם, אבל לא אהבתי להיות שם. היה קשה, היו שם חבר'ה בעייתיים. לא כל כך הבנתי איך אני קשור לשם. הייתי רב, מתווכח, צועק. אבל הצוות בפנימייה ליווה אותי ועזר לי לפתור את הבעיות ולסיים את השירות הצבאי בשלום.

     

    "בסוף השירות הצבאי קיבלתי תנ"ך ומענק, אמרו יפה שלום ושלחו אותי הביתה. ניסיתי לחזור הביתה, אבל לא התאים ולא ידעתי לאן ללכת. אז חזרתי לפנימייה. אני זוכר שהרגשתי ייאוש. לא רציתי לחיות. לא הייתה סיבה.

     

    "ביום שהציעו לי לעבור לבית חם, עברתי לשם, לפני שיתחרטו. קיבלתי הדרכה ועזרה איך לנהל בית עם שותפים, עזרו לי למצוא עבודה ולחלק את המשכורת כדי שתספיק לכל החודש. היו שם מסגרת תומכת ויחס, וידעתי שגם אם אני נכשל בהתחלה — הצוות שם כדי להחזיר אותי למסלול. למדתי להסתדר. היו לי חברים ומקום להניח את הראש. הייתי שייך.

     

    "נשארתי בפרויקט עד גיל 23. ניצלתי את כל הזמן שהיה אפשר לקבל, ממש עד היום האחרון, אבל כשעזבתי, הייתי מוכן. כבר היו לי חשבון בנק וכרטיס קופת חולים וניסיון בכל הדברים שעוזרים לך להסתדר בחיים. גרתי בדירה עם שותפים ועבדתי כפועל ייצור. לאחרונה גילו לי בעיות בגב אז אני עובד בעבודות מזדמנות.

     

    "אני עומד על הרגליים. אוהב לשיר. לפני שלושה חודשים הוצאתי סינגל בכורה על אהבה נכזבת. קוראים לו 'כמה עוד אפשר', ויש לי כבר עשרות אלפי צפיות ביוטיוב. בקרוב אוציא שיר חדש. אני מרגיש שאני רגע לפני הפריצה הגדולה ושלמרות הכל, החיים יפים".

     

    דניאל עזרן, 18

    מנהל מטבח במסעדה, עומד להתגייס לחיל הים. מגיל חמישה חודשים במשפחת אומנה, מגיל שש במסגרת פנימייתית

     

    אני דייר טרי בבית החם, רק כמה חודשים. לכן קוראים לי 'פג'. זה מצחיק, כי אולי אני צעיר, אבל הספקתי הרבה. בתור תינוק נשלחתי למשפחת אומנה ואחר כך לפנימייה. המשפחה שלי היא גם הגננת שהייתה לי בגיל שלוש. היא באה לבקר, מתעניינת.

     

    "עברתי הרבה מסגרות בחיים. אני מסתגל מהר: יום ראשון קשה וזהו. לפנימיית 'אהבה' הגעתי בגיל 14. נפלתי על משפחה נדירה. אני לומד ומביא ציונים טובים ועובד ומרוויח. אני חרוץ ואין לי שום בעיות. אני לא אוהב לריב ועושה מה שאומרים לי. בתיכון קמתי כל יום בשש, ואחרי הלימודים המשכתי לעבוד כמנהל מטבח במסעדה. סיימתי תיכון עם תעודת בגרות ותעודת מקצוע כמעבד שבבי.

     

    "אני עומד להתגייס ליחידה קרבית בחיל הים. אני רוצה לעשות שירות משמעותי ולשלב גם עבודה ואני מקווה שיאשרו לי לעשות את שני הדברים במקביל, כמו בזמן הלימודים. גם אם לא היה לי את הבית החם הייתי מסתדר. תמיד אני מסתדר בסוף. אני אף פעם לא אהיה ברחוב. אבל כשיש לך לאן לחזור ואנשים שאתה מכיר מחכים לך ומתעניינים מה קורה ואיך הולך בעבודה ואיך אתה מרגיש — זה עושה את ההבדל. אני רק בן 18 ולמרות שאני עובד ומצליח בעבודה, אני לא חושב שבחור בן 18 צריך ללכת החוצה בלי עזרה. זה צעיר מדי. זה מרגיש לבד. ואני באמת מרגיש קצת ילד. אמרתי לך, קוראים לי 'פג'.

     

    "בבית החם יש לי תמיכה, יש מישהו שבודק מה עובר עליי, יש לי חברים. אני אמנם לא אוהב לדבר יותר מדי וגם אין לי זמן, אבל גם להיות חלק מחבורה בלי לדבר הרבה זה נותן כוח. יודעת מה, גם כששותקים ביחד זה נותן כוח.

     

    "יש לי לאן לחזור בחופשות, בחגים. יש גם עזרה ואנשים שאכפת להם. ועדיין, אני למדתי דבר אחד בחיים: לא משנה כמה יעזרו לך, בסופו של דבר תסמוך רק על עצמך".

     

    רבקה מנסה, 22

     

    רבקה מנסה, 22. "העבר שלי כבר לא מכתיב לי את העתיד"
    רבקה מנסה, 22. "העבר שלי כבר לא מכתיב לי את העתיד"

    בוגרת שירות לאומי בביטוח הלאומי. מגיל עשר במרכז חירום, מגיל 12 במסגרת פנימייתית

     

    ההורים שלי נפרדו כשהייתי קטנה מאוד. אמא גידלה אותי ואת אחי הקטן, וכשהייתי בת עשר היא נפטרה בפתאומיות. דודים לקחו אותי לבית שלהם אבל מהר מאוד העבירו אותי משם למרכז חירום. לא זוכרת למה, לא רוצה לזכור. לפני שהגעתי למרכז החירום הייתי מאוד סגורה, אבל שם התחלתי להתפתח, הרגשתי בנוח. היו לי חברות וגם העובדים היו נעימים. התביישתי פחות, פחדתי פחות. אבל אי־אפשר להישאר במרכז חירום כל החיים, אז בגיל 12 העבירו אותי לפנימייה.

     

    "לקח לי כמה שבועות להתרגל, כי היו שם דברים שאף פעם לא ראיתי לפני כן. חוגים, בילויים, לונה פארק, בריכה, קבלת שבת. לפני כן לא הייתי בים אף פעם. אם ואב הבית היו עדינים איתי. הכרתי הרבה חברות, עשינו שיעורים ביחד ובלילה לא הלכתי לישון לבד. היינו מדברות וצוחקות מתחת לשמיכה עד שנרדמתי.

     

    "געגועים? היו קצת בהתחלה. אהבתי את אמא שלי והיה לי קשה בלעדיה, אבל ככה זה בחיים. אז פתחתי את הלב למשפחה החדשה בפנימייה. הקשבתי. עשיתי מה שביקשו ממני. לא התווכחתי. זו שיטה טובה. המדריכים דאגו לי וכשכולם נסעו הביתה לחופשות, הם הזמינו אותי לארוחות עם המשפחות שלהם. זה עזר לי להרגיש יותר שייכת. המדריכים אמרו עליי שאני ילדה מוארת, 'מתגמלת'. אני שמחה שזה מה שחשבו עליי. בסך הכל רציתי להכיר תודה.

     

    "אני כבדת שמיעה מגיל צעיר. בגיל 17 המצב שלי הידרדר עד לחירשות מוחלטת. לא הסכימו לגייס אותי והתנדבתי לשירות לאומי. לא הסתובבתי בסביבה של חירשים, אפילו לא למדתי את שפת הסימנים, רק לימדתי את עצמי קריאת שפתיים וככה יכולתי לתקשר. המדריכים לקחו אותי לרופאים מומחים ואחרי הרבה בדיקות השתילו לי באוזן איבר שמיעה מלאכותי. זה היה ניתוח מסובך וכואב, אבל כשהורידו את התחבושות אחרי חודש, פתאום שמעתי את עצמי מדברת. ואת הרופאה. אפילו את הציפורים. זה היה מדהים!

     

    "עברתי לבית חם מיד אחרי התיכון. בגיל 18 אף צעיר לא עוזב את הבית שלו באמת, וילדי פנימייה יכולים ללכת לאיבוד בחוץ. הכנפיים שלנו לא מספיק חזקות, ואז יש נפילה. השנים הראשונות אחרי התיכון הן הכי קשות, צריך עורף חזק כדי להמשיך בחיים, והבית החם הציע לי עוגן. למדתי בו להכיר את עצמי כעצמאית, מה קשה לי, מה קל לי. בזכותו אני כל הזמן בתנועה. אני מרגישה שהעבר שלי לא מכתיב לי את העתיד.

     

    "החלום שלי הוא לרכוש השכלה גבוהה. אני אוהבת ללמוד, אבל בגלל בעיית השמיעה אני עדיין צריכה תיווך עם החומר ושיעורים פרטניים. אבל אני אצליח. אולי זה ייקח קצת זמן, אולי זה יהיה קשה, אבל בסוף זה יגיע. בינתיים אני כאן. עם החברים והצוות המלווה. זה גב. אם לא היה לי גב, הייתי הולכת לאיבוד".

     

    מחזקים את העורף

    כחמישית מהצעירים בגילאי 18־25 בישראל נמצאים בסיכון.

     

    מה המדינה עושה בשבילם?

     

    מתוך כמיליון צעירים בגילאי 18־25 החיים בישראל, כ־200 אלף מוגדרים במצבי סיכון. על פי הערכות, כ־25 אלף ילדים ונערים עד גיל 18 חיים במסגרות חוץ־ביתיות, וכשהם מגיעים לבגרות, רבים מהם מוצאים עצמם בלי עורף משפחתי או מסגרת תומכת שתלווה אותם לאחר סיום התיכון, במהלך השירות הצבאי או הלאומי ובשנים שלאחר מכן.

    כתוצאה ממצוקתם יזם שר העבודה והרווחה חיים כץ את תוכנית "יתד" להעצמת צעירים וצעירות בסיכון בגילאי 18־25, שהחלה לפעול לפני כשנה ומעניקה מענה בארבעה תחומים מרכזיים: פיתוח מסוגלות עצמית, השכלה, תעסוקה, תנאי מחייה נאותים ומענה לצרכים קיומיים. בין השאר מציעה התוכנית סיוע ומימון השלמת השכלה תיכונית, תמיכה בחיילים במצבי סיכון, פתרונות דיור, סיוע ביורוקרטי, השמה תעסוקתית ועוד. עד כה נעזרו בה 11 אלף צעירים בסיכון, ולאחרונה הוחלט להרחיבה בהשקעה של כ־100 מיליון שקל, כדי להעניק לעוד 15 אלף צעירים וצעירות בסיכון אופק ותמיכה.

    השבוע עלתה לדיון בוועדת השרים לחקיקה הצעת חוק "סיוע לצעירים חסרי עורף משפחתי", ביוזמת חברת הכנסת קארין אלהרר ובחתימת חברי הכנסת מכל הסיעות.

    ההצעה מבקשת לחייב את המדינה לקבל אחריות על הצעירים האלה - אחריות שתכלול במסגרתה סל פרטני מותאם אישית לכל צעיר בסיכון ותציע מענה מקיף, תמיכה וסיוע בדיור, תעסוקה והשכלה. הצעת החוק עלתה להצבעה ונפסלה בשל התנגדות חלק משרי הממשלה.

     

     


    פרסום ראשון: 07.11.17 , 23:52
    yed660100