"הביאו לעיירות הפיתוח אנשים שיהיו פועלים שחורים. אסור היה להרים את הראש"
גם בגיל 60, יעקב כהן לא שוכח מאיפה בא ואיך הרימו גבה כשהילד שעלה ממרוקו למגדל העמק החל לשחק במחזות של שייקספיר וחנוך לוין. "היו תקופות שלא קיבלתי שום תפקיד ולא הבנתי למה. אני לא יודע אם זה בגלל המוצא שלי, אבל החלטתי לא לתת לרעשי הרקע להטריד אותי". עם סרט חדש שחייב אותו ללמוד ללכת על פיגומים ("רעדו לי הברכיים") ושתי הצגות בהבימה, יעקב כהן לא פוחד להזדקן
יעקב כהן אוחז בכוס המים ומברך לפני שהוא לוגם ממנה. "אפשר גם?" אני שואל. "בשמחה, תברך, אחי, ואני אגיד לך — 'שהכל נהיה בדברו'", הוא אומר וחובש לראשי את כובע המצחייה שלו. "אתה לא יודע מה הדבר הזה שעשית?" הוא שואל אחר כך בפנים קורנות. "אתה לא דתי, ובכל זאת אתה מברך בניקיון. זה מראה איזו נשמה גדולה אתה".
בגיל 59 יש ליעקב כהן הרבה סיבות טובות לברך. הצעיר שהגיע לעיר הגדולה ממגדל העמק, מלא תשוקה לשחק, הוא היום אחד השחקנים האהובים והמוערכים בארץ. בבית הקפה שבו אנחנו יושבים, אנשים מחייכים אליו, והוא מחזיר להם בחיוך הילד שלו. "לא מעניין אותי בן כמה אני, אני עדיין הילד ההוא שעלה בגיל שש ממרוקו למגדל העמק", הוא אומר.
הקריירה של כהן פורחת. הערב ייצא לאקרנים סרט הביכורים היפהפה של מתן מאיר, "פיגומים", בו הוא משחק את אחד התפקידים הראשיים. בתיאטרון הבימה אפשר לראות אותו בשלאגר "הצמה של אבא", שכתב אמנון לוי, ובתחילת השנה הבאה ישחק את התפקיד הראשי ב"דוד וניה" של צ'כוב.
היום הוא גם אמור להתחיל בצילומי סרט חדש, "הבלתי רשמיים", שמביים אלירן מלכה, ומתאר את הקמת ש"ס, כשלצידו ישחקו שולי רנד ויואב לוי. "הם היו אנשים פשוטים, עמך לגמרי, שהחליטו להקים מפלגה, וברגע שהם הקימו אותה, זרקו אותם, בעטו בהם", הוא מספר. "אתה רואה את המפלגה הזאת עכשיו ואומר לעצמך, כולם נאסרו, מעלו, עזבו, ליכלכו. משהו לא בריא קורא שם".
אתה מרגיש חיבור לש"ס?
"כן, הצבעתי להם שלוש פעמים. היום כבר לא בטוח שאצביע להם. הרב עובדיה כבר איננו, עכשיו זאת סתם עוד מפלגה. פעם היא הניפה דגל חברתי, היום כלום. אבי גבאי נראה לי איש מעניין, מרתק, למרות שאני לא יודע עליו הרבה. נראה מה יש לו להגיד. ימים יגידו".
ש"ס אולי מדשדשת, אבל עדיין שולפים כאן את השד העדתי מהבקבוק כמעט בכל הזדמנות.
"פתאום כל אחד מוציא אותו ומנפנף בו, אבל לא כל מי שמנפנף בו, אני מאמין לו. יש עוד פערים בין אשכנזים ומזרחים, ותמיד יהיו. תסתכל על האנשים בפריפריה — אף אחד לא רואה אותם ממטר, וזה לא קשור לעדה כלשהי. מירי רגב צדקה. היו שם שנים של הזנחה גדולה, והגיע הזמן לטפל בזה כדי שהצעירים לא יעזבו את המקום".
אתה אוהב את הסגנון של מירי רגב?
"נכון שלפעמים היא מתלהמת ומדברת יותר מדי, אבל כולם מתלהמים. אני חושב שהיא מתלהמת כי היא ניסתה לעשות משהו, ומיד קמו עליה. היא מרימה את הקול כדי שישמעו אותה, זה כמו בין ילדים קטנים. אני חושב שהיא יכולה לעשות את השינוי הזה, בשקט, רק שייתנו לה".
יש הרבה אנשים בתחום התרבות שלא מרוצים מהקול שהיא משמיעה.
"היא צדקה כשהחליטה לשנות דברים. הכוונות שלה באמת טובות. שנים הייתה בפריפריה הזנחה גדולה והגיע הזמן לטפל ולשנות את המציאות. גם לפריפריה מגיע ליהנות מתרבות טובה הרבה יותר משהאנשים שם זכו לה. שנים לא זז שם כלום, כמו מי שלולית שעומדים הרבה זמן במקום והופכים להיות מעופשים ומייצרים חיידקים. יש שם אולמות יפהפיים ואנחנו מופיעים בהם — אבל לא יותר מהצגה אחת כל פעם. הבעיה היא שהאנשים שאחראים על התרבות בפריפריה הם לא האנשים המתאימים. כל מיני מנהלי מתנסים ואולמות שלא אמורים להיות בתפקיד, קובעים הכל. הכל שם זה פוליטיקה ומלחמות אישיות".
אתה הולך לשחק עכשיו ב"דוד וניה" של צ'כוב. רגב לא משתגעת על צ'כוב.
"היא תבוא והיא תראה. אני אושיב אותה בשורה ראשונה, והיא תגיד שזה אחלה".
יש אנשים שחוששים ממלחמת אחים.
"אני לא מאמין שתהיה כאן מלחמת אחים, אבל משהו הלך לנו לאיבוד במדינה הזאת, כנראה בגלל שהיא קמה יותר מדי מהר. יש שלבים בגידול של תינוק; בהתחלה הוא על הבטן, אחר כך הוא זוחל, ואז מתחיל ללכת. אנחנו דילגנו על השלבים האלה. עברנו מזחילה והליכה לריצת אמוק, ובאמצע נוצרו חורים שלא טיפלו בהם".
"אנשים התנהגו כמו חיות"
הפריפריה אינה זרה לכהן. הוא בא משם. מגדל־העמק, תשעה אחים, אבא נהג, אמא עקרת בית. אחת מאחיותיו עדיין גרה ביישוב. "יש בי געגועים לשם", הוא אומר. "הייתה לי ילדות יפה, כיפית. כל המהות שלי היא משם. גם היום מגדל העמק הוא מקום קטן. אז היו בו בעיקר מרוקאים ורומנים, כל השכונה שלי הייתה רומנים. אנחנו היינו המרוקאים היחידים בבלוק. לא הרגשתי שם מי יודע מה קיפוח, כולם היו דומים. אבא שלי היה נהג, שהביא סחורות למפעלים — איש עדין נפש, לא מתלהם — ואמא שלי הייתה עקרת בית לתפארת, שגידלה תשעה ילדים. הייתה לי אמא מופלאה, חכמה, שקולה. לא שמעתי אותה צועקת אפילו פעם אחת".
למה יש הרגשה שהפריפריה תקועה מאז ועד היום?
"הדרום היה פעם הרבה יותר מוזנח מהצפון. אני מעריץ את ראש עיריית באר־שבע, רוביק דנילוביץ'. הוא ענק הנפוליאון הקטן הזה. הופך את העיר לפנינה. פעם היא נראתה כמו סלאמס והיום ובעתיד היא תיראה בירת הנגב לכל דבר. הוא איש נפלא. איש של עשייה".
אז כולם — בלי שום קשר לשיוך הפוליטי — התעלמו מהפריפריה?
"חוסר ההתייחסות לפריפריה חצה מפלגות וממשלות. ליכוד, מערך — אף אחד לא ראה אותם. הביאו אנשים לשם כדי שיהיו פועלים שחורים. אסור היה לתת להם להרים את הראש יותר מדי, אחרת הם לא יהיו פועלים שחורים. לא פלא שהם הרגישו מקופחים: איך יכול להיות שמקומות אחרים פורחים, ולא הם?"
גם הדרך של כהן לצמרת התיאטרון הישראלי לא הייתה קלה. כשאילן רונן הציע לו לשחק את שיילוק ב"הסוחר מוונציה" של שייקספיר, היו לא מעטים שהרימו גבה וציקצקו. "היו תקופות שלא קיבלתי שום תפקיד ולא הבנתי למה. אני לא יודע אם זה בגלל המוצא שלי. לא רוצה לחשוב שהם חשבו מה למזרחי הזה ולשייקספיר. אבל החלטתי לא לתת לרעשי הרקע להטריד אותי. ידעתי שאם לא אאמין בעצמי אשאר בבית ואטפס על הקירות. אחד האנשים שהאמינו בי לשמחתי, ואני חייב לו המון, היה חנוך לוין, שנתן לי לשחק ב'יאקיש ופופצ'ה' ואחר כך ב'נכנע ומנצח' וב'מתלבט'. הוא לא היה רק מחזאי גדול, אלא גם איש מקסים".
מה אתה חושב על קמפיין "metoo" שצובר תאוצה בשבועות האחרונים?
"אני לא יודע על זה הכל. אין לי אינטרנט, פייסבוק, או מייל, רק ווטסאפ. אין לי גם מחשב. אני יודע על זה רק מהעיתונים והטלוויזיה. הסיפורים צצים כמו פטריות אחרי הגשם, וכל סיפור מפתיע אותי. אני לא מכיר את האנשים האלה. על כל אחד שאני קורא, אני אומר וואו. זה בא בבומים. הגיע הזמן שאנשים קצת יזהרו, לא יחשבו שהכל מותר להם. עכשיו גברים חוששים לחזר אחרי נשים, אבל זה יילך ויתאזן ואנשים יבינו מה אסור ומה מותר, יפחדו להטריד וילמדו לכבד בני אדם".
אתה חושב שזה עניין של נורמות?
"זמנים השתנו. זה מה שהיה לפני שלושים וארבעים שנה. אנשים התנהגו כמו חיות, כל אחד חשב שמותר לו בגלל שהוא באיזה תפקיד בכיר", הוא אומר, וקשה שלא לחוש באי־הנוחות שלו, כשהוא נדרש לדבר על הנושא. "זה לא טבע האדם, זאת גם לא הייתה הנורמה — אני לא הייתי מעז לעשות דבר כזה בחיים. היום זה נגמר, אסור".
"מזיקנה לא צריך לדאוג"
"פיגומים" החזיר את כהן לקולנוע אחרי לא מעט שנים שלא היה שם. זהו סיפורו של אשר (אשר לקס) בן ה־17, הילד הכי מופרע ביסודי, בחטיבה ועכשיו גם בתיכון. כל יום אחרי בית הספר, אשר הולך לעבוד עם אביו קשה היום (יעקב כהן), בעסק המשפחתי לפיגומים. כשמורה חדש לספרות (עמי סמולרצ'יק, זוכה פרס אופיר האחרון לשחקן המשנה) מלמד את הכיתה לקראת הבגרות, אשר מרגיש שמישהו רואה אותו קצת אחרת, אבל טרגדיה בלתי צפויה טורפת את הקלפים.
ב"פיגומים" כהן משחק את האבא, שנוהג בבנו ביד קשה. "האבא הזה כל כך שונה ממני", הוא אומר. "אני אבא רך. הילדים — איתמר ואביתר — מתעתעים בי, משחקים בי. לוקח לי זמן עד שאני נוזף בהם. אני אומר 'לא', ותוך כדי שאני אומר את ה'לא', אני כבר נשבר ואומר 'כן'. אבל אין מה להחזיק אותם קצר, הם ילדים נפלאים. איתמר, בן 19, לומד עכשיו בישיבה ועוד שנה יהיה בצבא. יש להם מסלול כמו בנח"ל. אביתר כבר בי"ב".
מישהו מהם יבחר כמוך במשחק או בקריירת צילום, כמו של אשתך טירנית?
"לא נראה לי. אביתר מאוד מצחיק, אבל בינתיים אף אחד מהם לא בכיוון".
ממשחקו של אשר לקס, פועל פיגומים בחיי היומיום, כהן מלא התפעלות. "יש לו ידיים של פועל פיגומים, אחי", הוא מתלהב. "ראית איך הוא מטפס על פיגומים? השם ישמור. הייתי צריך לטפס על פיגומים, ואתה יודע באיזה פחד הלכתי? הברכיים רעדו לי. הוא ילד מקסים, תמים, צנוע ומוכשר, שמת להקשיב למה שאתה אומר. נתתי לו רק הערות קטנות. גם מתן, הבמאי, מוכשר. אם הוא לא היה מבסוט מהטייק, הוא היה יכול לקחת אותו עשרים או שלושים פעם".
העובדה שהוא צועד בבטחה לקראת שנתו ה־60, לא מפחידה את כהן. "מזיקנה לא צריך לדאוג", הוא קובע. "אני רואה בזיקנה דבר מבורך. דבר יפה. אנשים צריכים להבין שאף אחד לא יחיה לנצח. כשהם יבינו את זה, הם יירגעו".
הימים שבהם כהן חיפש הכרה בכישרונו, כבר רחוקים ממנו. "תמיד רציתי להגשים את עצמי, לבטא את הכישרון שקיבלתי כמתנה מבורא עולם", הוא אומר. "אבל מיותר להתמרמר. אני בחרתי לעשות, לא להתבכיין. הכל עשיתי לבד, בעשר אצבעות".
ומה יהיה אחרי "הדוד וניה", אותו יביים אילן רונן? "מבחינתי, כל תפקיד שאני עושה הוא הגשמת חלום", הוא אומר. "כשהציעו לי את 'הדוד וניה' חשבתי שזה חלום. חתיכת תפקיד. אבל באמת, העיקר הבריאות. זה מה שחשוב".