עוזבים את ת"א, עוברים לערבה
החיים אמנם עוצרים לכבוד טכנאי מכונות הכביסה שמגיע רק פעם בכמה חודשים, אבל יש מרחבים עצומים, שקט וחיי קהילה • הערבה מתרחבת ומציעה דונם ב–100 אלף שקל, ממש לא רק לחקלאים • על עורכי הדין, הרופאים והמהנדסים שהעבירו את חייהם למדבר
קשה לדמיין את אודי שגב בן ה־60 מתרוצץ בין מסדרונות בתי המשפט כעורך דין תל־אביבי עם חליפה שחורה מעומלנת ועניבה. היום, בחולצה ומכנסיים קצרים וחצי מגולח, הוא מוכר יותר כשריף של היישוב צוקים. מהווילה שלו קשה להאמין שאנחנו עדיין בישראל. על ראש צוק, על פי קניון, עם בריכה בחצר ובלי גדר.
הנדל"ן מהווה מקור משיכה יוצא דופן בערבה. לאחר עשרות שנים שקלטה רק חקלאים, פותחת הערבה את שעריה לבעלי המקצועות החופשיים. חלמתם על מדבר, אווירה קסומה וחיים קהילתיים בהטבת מס של 12%? מחכים לכם כאן מגרשים של חצי דונם ב־100 אלף שקל, דונם ב־250 אלף שקל ו־2 דונם בחצי מיליון שקל, עם אפשרות להקים 5־10 צימרים עליהם – אבל ללא שום סיוע ממשלתי. וילה מפוארת אחרי בנייה תגיע לכמיליון ורבע שקל בממוצע, כמו דירת 2 חדרים בפתח־תקווה. תנופת הבנייה צפויה להוביל לצמיחה דרמטית - מ־4,000 תושבים ל־15,000 תושבים בתוך עשור.
בימים אלו מתבצעות עבודות להרחבת מאות בתים פרטיים בשבעת יישובי הערבה הצפוניים. בכל אחת מההרחבות הושקעו 25־30 מיליון שקל של עבודות עפר ופיתוח.
סיפור המעבר של שגב מתל־אביב אל הערבה מאפיין מאות מתיישבים חדשים באזור. אשתו מרי, 47, היא רופאה העובדת ביוספטל באילת. במהלך טיול ג'יפים על דרך הבשמים לפני כשלוש שנים, הם התאהבו בערבה ממבט ראשון. "היה לי משרד עורכי דין מצליח לנדל"ן, ואני שנתיים בלי עניבות ורק מחייך מאז. הילדים, תאומים בני 13, מרגישים כאן חלק מהטבע, התמזגו בשנייה", מספר שגב, המשמש מזכיר היישוב צוקים.
גיתית ואריק ויינשטיין, 46, הגיעו מרמת־גן עם 4 ילדים והקימו כאן יקב בוטיק בעל מוניטין. "בעונת השתילה הילדים משכימים בחמש בבוקר ויוצאים לעזור בשדות לפני הלימודים, מה שלא היינו חולמים לבקש מהם בעיר. זה חלק קיומי ואין ויכוחים", אומר אריק.
אבל אין טוב בלי רע, במיוחד למי שרגיל לעיר הגדולה. "אין מספיק מורים", מספרת גיתית. "שני מורים טסים מתל־אביב כדי ללמד פעמיים בשבוע. משלמים הרבה יחסית כי המועצה לא מקבלת מספיק סיוע ממשלתי, אבל לפחות פעילות הנוער היא לא סביב קניות, וכשהם לוקחים את הקטנוע אנחנו ישנים בשקט, כי הם בטבע ולא בכביש".
גם חיה ואבי קיסוס, 32, עברו לאחרונה לערבה עם שלושת בניהם. אחרי שגרו בשכירות בספיר כשנתיים, הם רכשו שטח בהרחבות החדשות. כיום, לצד עריכת דין, אבי מלמד תלמידי תיכון בפרויקט משפט עברי וחיה, שעסקה בחינוך במקביל לדוקטורט, משמשת כרכזת אקדמית במרכז ההשתלמויות בערבה. "גילינו בערבה כוחות שאין במקומות אחרים. יש כאן אנשים שטוב לנו איתם וחיי קהילה מדהימים. במקביל, מי שמחפש את השקט וההתבודדות גם את זה יכול למצוא כאן".
טכנאי? פעם בחודשיים
"אם אני צריכה רופא שיניים אז אני נאלצת לנסוע שעה, אבל זה שווה את החיים בערבה, איפה עוד אפשר לראות את כל הכוכבים שבשמיים? מי שמחפש קניון ליד הבית לא ימצא את עצמו כאן אך מי שרוצה ערכים, חיי קהילה, שקט, נופים אחרים, לעשות טוב בעולם או לחיות בטבע - זה המקום", אומרת חיה.
רינה פרץ טל, 51, נשואה לבן עין־יהב ואם לארבעה, כבר 22 שנה פה. היא מלווה אותנו למשפחות שנקלטו לאחרונה בסביבה, אבל לפתע באמצע משפט היא מזנקת: "סליחה, סליחה, אני חייבת לרוץ", היא מתנצלת. אחר כך מתבררת התעלומה. טכנאי מכונות כביסה הגיע לסיבוב בתים בערבה, וזה קורה אחת לחודשיים־שלושה ואסור להחמיצו.
מה שבעיר נחשב לברור מאליו, נדיר פה. למשל, הוט לא נמצאת ויש רק יס, ובזק לא מוכנה להגיע לקריאת תקלות - כך שתחרות ממש אין פה על שוק התקשורת. אם צריך פינוי דחוף לבית חולים, זה כשעה וחצי לכל כיוון — תבחרו אילת או באר־שבע. בספיר יש מרפאה עם שני רופאים, אבל בימי רביעי היא ריקה כי שניהם מועסקים במקום אחר. בריאות נפש או טיפת חלב לא תמיד זמינים, ואפילו אין ניידת ממוגרפיה, כי יש פחות נשים בערבה מהתקן.
יש מרכול גדול, אבל המחירים גבוהים כי כוח הקנייה קטן וההובלה והשינוע יקרים. יש גם מעדנייה תאילנדית, עם מוצרים משם, עקב ריבוי בני המקום - כ־3,000 תאילנדים שגרים ועובדים בערבה. אוטובוסים? פעם בשעה. מצד שני, יש שדה תעופה קטן שיוצאות ממנו טיסות לתל־אביב פעמיים בשבוע בבוקר ובלילה, ולא מעט מנצלים זאת למפגשי עסקים במרכז, או לקניות בקניונים. "אבל לפעמים בונים על טיסה והיא מתבטלת בשל תנאי מזג אוויר", אומר ויינשטיין.
המהפך בערבה נוגע גם למשבר בחקלאות. בערבה היו כ־20 אלף דונם פלפלים, ואילו אשתקד הגידול השתרע על פני 11,800 דונם. "משבר הפלפלים" הביא את החקלאים הוותיקים לידי התפכחות והבנה: יישובי הערבה חייבים לקלוט בעלי מקצועות שאינם עוסקים בחקלאות.
מרדכי ורונית, 65 מפארן, נמצאים בהתלבטות כזו. הבת, הייטקיסטית בת 31, שיכנעה את בעלה העירוני לחזור לערבה מרחובות ולעסוק בחקלאות עם הוריה. "וכמה שזה כואב וקורע מבפנים, אנחנו מתנגדים כי טוב לה במרכז והיא מרוויחה יפה. נכון שאנו בעד שהם יבואו עם הנכדים, אבל אנחנו יודעים כמה קשה לחיות פה בלי סיוע מהמדינה. ממש מגיעים לפת לחם לפעמים, כי התיירות והתעסוקה עונתיים. אז נלחמים בה שלא תגיע".
הצעירים שמגיעים בשנתיים האחרונות להיקלט כחקלאים בעקבות הוריהם, מתמקדים בגידול הרווחי ביותר כיום שאינו דורש משאבים גדולים — מטע תמרים. אבל גם מזה כמעט בלתי אפשרי להתפרנס. אורן וענבר קורין, 35 והורים לשלושה, מעידים שלמרות המטע שברשותם ושתי משכורות נוספות (אורן מנהל תפעול וענבר אחות) - הם מצליחים לחיות באופן סביר בלבד. "אבל למרות הקשיים, אם היית מציע לנו לחזור למרכז — בשום אופן. אני רואה את הילדות משחקות כאן ואת האושר על פניהן ואני מבין שאין תחליף", אומר אורן.
"אין פיתויים כמו בעיר"
המעבר, כפי שמגדירות המשפחות איתן נפגשנו, הוא "קפיצה למים עמוקים". כדי להקל על כך במקצת החליט לאחרונה שר השיכון והבינוי יואב גלנט להקצות קראווילות להשכרה עד לבניית הבית. המנכ"ל שלו, איש הנגב חגי רזניק, אומר שיובאו 120 מבנים לארבע מועצות בערבה למטרת עיבוי היישובים עד קליטת קבע. "זו מהפכה בסדר גודל של מושגי הערבה", סיכם.
איתי ורויטל טקומי, 43 והורים לשתי בנות, גרים בשכירות של 2,800 שקל לחודש, עד לסיום בניית הבית בעידן. בחצר יש שני ביתנים, "המשרדים שלנו". היא אשת תוכנה והוא מעצב תעשייתי. "גרנו בתל־אביב והחלטנו שבוחרים או בסיבוב סביב העולם או בהשתקעות בערבה. בחרנו באפשרות הקלה יותר, השנייה. יש פה חזרה לישראל שלפני 40 שנה. יש פה שפיות והדדיות. אז נכון, כשמגיע טכנאי מכונות הכביסה עוצרים את החיים, אבל אנחנו מרוצים ומאושרים", הוא אומר.
איתי מספר שהחיים בערבה לאו דווקא זולים יותר. "ירדנו לכאן עם גרוטאה וקנינו אוטו חדש של גדולים כי אין ברירה ולסמוך על טיסות אי־אפשר, כי מתבטלות הרבה פעמים. הדלק יקר, למרות שבפקקים אולי שילמנו יותר, הסופר יותר יקר, אבל הפיתויים שבעיר לא קיימים. יש הרבה זמן משפחה ושנינו עם הילדים, אוכלים כל יום ארוחת צהריים משפחתית. להזדקן פה? לא יודעים. כרגע אנחנו פה".
יואב (34) ונויה (32) ברנס, הורים לשניים, הגיעו מגבעתיים. הוא גדל בערבה והיא בעומר. "חיפשתי אורח חיים רגוע, מרחבים לילדים, פחות שעות בפקקים. לא הכל משוואה של כסף. כשסיפרנו לחברים במרכז שאנו עוברים לערבה, ראו אותנו כשואבי מים ורוכבי גמלים, אבל היו גם שאמרו שמקנאים", מספר יואב.
יונתן ודורית נריסנה, 36 והורים לשלושה, גם מתאקלמים. הוא גדל בחצבה והיא בזיקים. הוא היום מנהל מרכז המבקרים והיא מנהלת בית־ספר שדה. "כשנפגשנו אמרתי לה שנזרום לגבי מקום המגורים, אבל היה לי ברור מראש שאני משקר ואמשוך אותה לכאן כי אני רוצה שהילדים יגדלו כמוני, והיום אין חרטות".
בין המצטרפים לעין־יהב עם פתיחת ההרחבות בערבה, נמצאים סמדר (53) ובני (59) שפירא שעד עתה חיו בשכירות בערבה דרומית, ועכשיו החליטו להקים בית. "הערבה זה המקום הכי קסום שיש, לא ברור לי איך אנשים חיים בקו שמעבר לבאר־שבע. יש כאן משהו כל כך מיוחד, ראשוני, תחושת ניתוק, מרחבים עצומים ושקט", אומרת סמדר.
גם קרן ואיתי קופלר, 39, הגיעו ממרכז הארץ למושב עידן יחד עם שני ילדיהם כי חיפשו סגנון חיים שונה. קרן רופאת ילדים ואיתי מהנדס בניין, "ומאוד רצה להפוך לחקלאי" מעידה קרן. לפני שנה הם שכרו דירה בעידן וכיום נמצאים בתהליך קליטה, בדרך להיות בעלי נחלה עם 60 דונם קרקע חקלאית. "כשחיינו במרכז הבנו שאם אנחנו נשארים בארץ זה רק בגולן או בערבה. רצינו לגור במקום אחר עם חינוך ראוי, עם קהילה ופעילות תרבות קהילתית, שנרגיש שייכים. הערבה היא מה שחיפשנו".
היו גם הגשמות חלום מוטרפות כמו זה של אורן תופוט־תגל (46) שקיבל לפני עשור קרקע בחינם לשם הקמת חלומו — "ארץ ערבה", אירוח בוטיק בהשקעה של מיליונים. "אנו מזמינים משפחות חדשות להרחבות", הוא אומר, "חסרים מספקי שירותים, אמנים, בעלי מקצועות חופשיים. אבל צריך משוגע כמוני, עם חיידק. ממש לרצות, כי הקשיים גדולים כל כך, בלתי נתפסים, הישרדותיים ממש".
בצוקים משקיעים כעת 9 מיליון שקל לטיפוח כפר האמנים שנבנה שם, וגם התעשייה מתחילה להתעורר לאיטה. כבר עכשיו, טרם החל שלב האכלוס, הוקמו מפעלים חדשים באזור — בהם מפעל הביוטכנולוגיה "אמורפיקל", מפעל חלקי התעופה "גלבוע תעשיות" וגם מפעל לייצור תוספי תזונה טבעיים. תוך שנה מעריכים שהמפעלים יעסיקו כ־300 עובדים חדשים בתחומי תעסוקה שונים באזור.
בימים אלו גם מתבצעות עבודות להקמת קאנטרי קלאב חדש ומתקדם בספיר בעלות של 30 מיליון שקל שתרמה קרן JNF מארה"ב, וזאת בנוסף להרחבות המתבצעות בבתי הספר, בניית קמפוס חדש, והקמת מרכז חירום והצלה.
ראש המועצה האזורית ערבה תיכונה אייל בלום אומר: "בנינו תוכנית שתוביל להתרחבות אדירה בערבה בתוך עשור, תוכנית שמבחינת אחוזי ההתרחבות לא הייתה כמותה בישראל. ההרחבות כבר מתבצעות בכלל יישובי הערבה".
לפנייה לכתב/ת 
