"אנחנו חיים בפחד גדול. כולם כאן עם נשק, גם הנשים. יש אפילו זקן בן 90 שמסתובב עם רובה"

"בסאם היה בן זכר יחיד להוריו, בגלל זה הם התנגדו שיילחם בעמדות סביב חאדר. הם רצו לשמור עליו קרוב אליהם, בתוך הכפר, שלא יקרה לו משהו רע. אבל בסאם אמר שהוא חייב להילחם למען תושבי הכפר ורק על גופתו הרוצחים ייכנסו לחאדר. ביום שישי האחרון בסאם נפל בהגנה על המולדת ועל הכבוד של משפחתו ואנשי הכפר. חברו סיפר שהוא היה לוחם אמיץ. אנחנו מאמינים בגורל ומבחינתנו הוא שאהיד. נמשיך את דרכו בכל מחיר. אם אצטרך אלחם גם אני למען הכפר, גם אנחנו הנשים כאן אוחזות בנשק".

(עדותה של תושבת הכפר חאדר, על קרוב משפחתה, בסאם אבו־דקה, שנהרג לפני שבוע במתקפת אנשי ג'בהת אל־נוסרה על הכפר. הוא הותיר אחריו אישה ותינוק בן שמונה חודשים)

מהרכס של עין וורדה, הר ורדה בשמו המעוברת, נראה הכפר הדרוזי חאדר ביום שני האחרון, שקט ורגוע. ורדה מתנשא מעל בתי הכפר בוקעאתא, ומפסגתו נפתח הנוף אל מעבר לגבול. מצפון לנו נראה הכפר מג'דל שאמס שבמורדות החרמון, פסגת ההר ועליה מוצבי צה"ל. מתחתם, בקצה השלוחה המזרחית של החרמון, יושב חאדר. בינו לבין בתי מג'דל שאמס מפרידים גדר הגבול וכמה מאות מטרים בלבד.

לוחמים דרוזים בחאדר. "ההישרדות היא השגרה שלנו"

הגורל נחתך כאן במרחקים קצרים מאוד. בצד הישראלי מתקיימת שגרה שפויה של נורמליות ומהעבר השני הנראה בבירור ללא צורך במשקפת, החיים גיהינום. מציאות של מלחמה, כאוס והרג כמעט יומיומי הנמשכים כבר יותר משש שנים וחצי.

מתקפת המורדים בשישי שעבר על חאדר החלה בחמש ורבע בבוקר. זהו כפר דרוזי שבו חיים כ־10 אלף איש, הנשלט עדיין על ידי הממשלה הסורית בדמשק. מעין מוצב חודר של השלטון האסדי בצפון רמת הגולן, המוקף כמעט כולו בכוחות המורדים. רק מסדרון צר מאפשר כניסה ויציאה ממנו אל אזור דמשק. הציר הזה נתון למתקפות מורדים והתנועה עליו כבר גבתה את חייהם של לא מעט חיילים מצבא אסד ותושבי חאדר.

רעש ההפגזה שספג הכפר נשמע היטב בכפרים הדרוזיים בצד הישראלי. זהו לא רעש חדש עבורם, אבל הפעם העוצמה נשמעה שונה. כמאתיים לוחמי ג'בהת אל־נוסרה הסתערו על הכפר משני כיוונים. את היעדים, עמדות ההגנה של הכפר, הם ריככו במרגמות. עם אור ראשון עלו תושבים מבוקעאתא לוורדה והתרשמו שחאדר נתון בסכנה אמיתית. דרוזים מהגליל והכרמל קיבלו דיווחים שהכפר עלול ליפול ומיהרו להגיע לצפון הרמה, לגדר הגבול. רכב מלא חומר נפץ נהוג בידי מתאבד התפוצץ בכניסה לחאדר ותמרות העשן רק הגבירו את החרדה לחיי אחיהם הדרוזים שמעבר לגדר. כוח עזר של לוחמים דרוזים יצא מהר הדרוזים שבדרום סוריה לעבר הכפר המותקף, אולם לא ברור היה אם יגיעו בזמן לעזרת הנצורים.

בינתיים על גדר הגבול נאספו יותר מאלפיים בני אדם. הצעירים החלו לנענע את הגדר. אחרים הביאו ציוד מכני ועקרו את צירי אחד השערים. כ־20 איש החלו לרוץ על דרך המערכת התחומה בין שתי גדרות, קוראים לאחרים להצטרף אליהם להגנה על חאדר. כוח צה"ל החזיר אותם לשטח הישראלי וסגר את הפרצה. במקביל, בכירים בעדה הדרוזית בישראל הפעילו לחץ על הצבא ועל המערכת הפוליטית. הלחץ עזר ובצהריים יצאה הודעה של דובר צה"ל כי הצבא ימנע את כיבושו של חאדר. אחר הצהריים נהדפה מתקפת המורדים, ללא עזרת צה"ל, וההגנה על הכפר גבתה את חייהם של 16 מתושביו.

תא"ל חסון. משפחה בחאדר

חסונים משני הצדדים

"ההישרדות היא השגרה שלנו מאז החלה המלחמה. 750 מבני הכפר מגינים עליו במשמרות בחמש נקודות סביבו. בכל נקודה יש 30 אנשים שמתחלפים לאורך כל היממה. חשמל יש לנו רק כמה שעות ביום, אבל ידענו גם תקופות של כמה שבועות בלי חשמל. בגלל המלחמה, המחירים עלו באלפי אחוזים ואנשים כאן בקושי מתפרנסים. למטעים ולשדות מסוכן לצאת בגלל הצלפים. היו מקרים שמתו לנו אנשים רק בגלל שיצאו לקטוף פרי. כבר שנים אנחנו חיים בגיהינום, עומדים על המשמר 24 שעות, כל הזמן בכוננות. אוגרים מזון, חיים על לבנה, זעתר, שמן זית ופיתות. דרוזים לא צריכים יותר מזה. הם תקפו אותנו במאות ביום שישי ויכולנו להם. הרגנו 80 מורדים עד שהנסנו את השאר".

(עדותו של תושב חאדר בשנות ה־40 לחייו, אב לארבעה, קרוב משפחתו של ח"כ אכרם חסון מ"כולנו")

חסון חסון, ראשון החסונים, יצא עם משפחתו לפני 360 שנה מהכפר אל ת'עלה שבהר הדרוזים בסוריה אל הכרמל. בעוברם בגולן נותר אחד הבנים בכפר חאדר. בן אחר החליט להישאר בבוקעאתא, מרחק כשני קילומטר מחאדר. מהגולן המשיך האב עם שלושת בניו הנותרים לשפרעם, ממנה תיכנן להגיע לכרמל. אחד הבנים הודיע לו כי החליט להישאר שם ולדליית אל־כרמל הגיע חסון חסון רק עם שניים מבניו.

כיום המשפחה מונה למעלה מ־6,000 נפשות. בדליית אל־כרמל חיים כ־2,000 חסונים, בשפרעם כ־200, בבוקעאתא פחות מ־100, כ־300 בהר הדרוזים בסוריה. הריכוז הגבוה ביותר של חסונים, 4,000 בערך, נמצא בחאדר, שם הם נחשבים למשפחה הגדולה בכפר.

שישה תושבי חאדר מבני משפחת חסון נהרגו בקרבות יום שישי האחרון, והתווספו ל־28 ההרוגים מקרב המשפחה מאז תחילת הלחימה. סגן רואד חסון מהנדסה קרבית, המפקד עכשיו על מוצב החרמון שמשקיף על הכפר, הוא קרוב משפחתם שמתגורר בשפרעם. גם ח"כ אכרם חסון מ"כולנו", בן דליית אל־כרמל, קרוב משפחה. "שלושה מבני המשפחה בארץ נהרגו במלחמות ישראל", אומר ח"כ חסון, "חמישה קיבלו את עיטור הגבורה על תמיכתם בעם היהודי ותרומתם להקמת המדינה. 22 משרתים כיום כקצינים בקבע. גם בני משפחת חסון מהכפר חאדר משרתים את מדינתם. רבים מהם לוחמים וקצינים בצבא סוריה".

ואתם שומרים על קשר רציף?

"בוודאי. אלו אחים שלנו, משפחה. ב־73' אחי הבכור ג'אד שהיה בצה"ל לחם ברמת הגולן מול חיילים דרוזים מהצבא הסורי. מועין חלבי מהכפר שלנו נהרג בניסיון לכבוש בחזרה את החרמון. אנחנו הדרוזים, כל אחד מגן על המדינה שבה הוא חי ועדיין אנחנו אחים, דואגים זה לזה".

פארס חסון מחאדר הגיע לכפר בוקעאתא באמצע שנות ה־60. נכדו, סמיח חסון, 47, מספר "אז היו הולכים בין הכפרים ברגל או על סוסים, המעבר היה פשוט מאוד, יומיומי. הגדר הפרידה אותנו פיזית, אבל לא בלב, אנחנו בקשר יומיומי עם המשפחה. כמעט לכל משפחה בחאדר יש קרובי משפחה בגולן, בגליל ובכרמל. חסון חסון, שהיה המזכיר הצבאי של שני נשיאים הוא מהמשפחה. הכפר הזה הוא בלב של הדרוזים בארץ. ואנחנו אנשים שמאמינים בגלגול נשמות, הקרבה שלנו היא לא רק משפחתית, היא רוחנית. יש מצב שאני אמות עכשיו כאן בבוקעתא ואוולד מחדש שם בחאדר".

תא"ל חסון חסון, בן המשפחה, היה המזכיר הצבאי של הנשיאים ריבלין ופרס עד 2016, וכיום נמצא בחופשת פרישה. בעדה הדרוזית מספרים שבמהלך ביקור שערך ריבלין במוסקבה, היה זה תא"ל חסון ששטח בפני נשיא רוסיה פוטין את מצוקת הדרוזים בסוריה כולה ובפרט בכפר חאדר, שם בני משפחתו עדיין מתגוררים. "כל מקבלי ההחלטות במדינה מעורבים בעניין כדי לספק מטריית הגנה לדרוזים בחאדר ובסוריה בכלל", אומר חסון, "גם באירועים קודמים, לפני יום שישי האחרון, ישראל העבירה מסר ברור שצה"ל לא יתערב בלחימה בסוריה, אבל ישראל מחויבת לעדה הדרוזית ואם יהיה צורך תתערב לטובתה".

"הכלבים של נוסרה"

"הבית שלנו התמלא בשברי זכוכיות כי אנחנו ממש קרובים לקרבות. קווי הטלפון מנותקים מדי פעם ואז אין לנו תקשורת. הכפר סגור ומסוגר, אי־אפשר לצאת ממנו ומי שיוצא מסכן את חייו, כי פשוט יורים עליו. המשפחה מתפרנסת ממעט חקלאות ומגידול כבשים וכל הפרנסה היא רק בתוך הכפר. הסכנה גדולה, בתי הספר פועלים לסירוגין, כי כשיש סכנה ויריות אף אחד לא יוצא מהבית. המים הפסיקו להגיע בצינורות ואנחנו שואבים מהמעיין. יש פחד גדול, הגברים שלנו שומרים יום ולילה מסביב לכפר עם נשק. לכל הגברים יש נשק ויש אפילו אחד, זקן בן 90, שמסתובב עם רובה. נערים ונערות אוחזים אצלנו בנשק. לנשים גם יש נשק, אבל הן נשארות לשמור בתוך הבתים. אמא שלי יצאה לדמשק ללוות את אחי בן ה־35 שמטופל שם אחרי שנפצע מפגז שפגע בבית שלנו. גם בן דוד שלי נהרג בקרבות, ובן דוד אחר נפצע. עד היום יש לנו 16 קרובי משפחה שנהרגו ו־30 פצועים. אנחנו יודעים עד כמה הדרוזים בישראל נלחמים בשבילנו ומודים לכל מי שעוזר לנו שם. לא נעזוב את הבתים שלנו ונגן על עצמנו בכל מחיר. לא ניתן לאף אחד להשתלט עלינו. כאן אנחנו חיים, ואם נצטרך, כאן גם נמות".

(עדותה של תושבת חאדר, שאחותה נישאה לפני כעשר שנים לתושב מסעדה)

134 אנשים איבד הכפר חאדר מאז החלו הקרבות בגולן הסורי. רמז ספדי ממג'דל שאמס חצה בשנת 1978 את הגבול ועבר לחיות בחאדר, לאחר שהיה מבוקש לחקירה על ידי כוחות הביטחון הישראלים. הוא הקים משפחה והתפרנס מגידול תפוחים. לפני כחודשיים נתפס במטע שלו על יד חוליית מורדים ונלקח על ידם למזרעת בית ג'אן, כפר בצפון־מזרח הרמה הסורית, הנשלט על ידי ג'בהת אל־נוסרה. "הם הוציאו אותו להורג", אומר סמיח חסון, "ערפו את ראשו ושמו אותו על שולחן. את הסרטון של ההוצאה להורג הם שלחו לבני משפחתו בחאדר".

לסולטאן אל־שער, 63, תושב מסעדה, יש שני אחים וחמש אחיות החיים בהר הדרוזים בסוריה. הם עברו לשם עם הוריהם במהלך מלחמת ששת הימים, הותירו אותו כאן עם הסבתא. "חשבו שתוך כמה ימים הבלגן ייגמר והם יוכלו לשוב לכפר ולשגרה. מאז הם שם ואני פה". לדבריו, אחד מאחיו נחטף על ידי אנשי אל־נוסרה לפני שש שנים ומאז המשפחה לא שמעה ממנו. "הוא היה נהג משאית של תוצרת חקלאית. היה נוסע מג'בל דרוז (הר הדרוזים) עם פירות לדרעא שבדרום הגולן וחוזר משם עם ירקות. חטפו אותו הכלבים של נוסרה בדרעא ואין לנו מושג מה איתו. סליחה, אני עושה עוול לכלב. הכלב זו חיה נאמנה, הם טרוריסטים רצחניים. בישראל אנשים לא יודעים מה עובר העם הסורי, מה עוברים הדרוזים בחאדר. זה סבל לא נורמלי, טירוף שלא נגמר. בן דוד שלי מג'בל דרוז הצטרף בשישי האחרון לכוח שיצא לעזור לאנשי חאדר כי היה פחד אמיתי שהוא ייפול ושיעשו לינץ' באנשים בכפר. הוא הגיע לשם בצהריים, הצטרף לקרב וקיבל כדור בראש. אתמול הייתה הלוויה שלו. הם שם נלחמים על החיים שלהם וזה קרוב מאוד אלינו. אם הייתם יודעים שאחים שלכם, חפים מפשע, עומדים לפני המוות לא הייתם משתגעים?"

חמד טאפש מהכפר בית ג'אן בגליל מוסיף ואומר, "יש לנו מחויבות להגן על אחינו ולא נחסוך בדם. כולנו היינו לוחמים בצה"ל, ולא ניתן לגדר להפריד בינינו לביניהם. אנחנו הגנו על המדינה, עכשיו שהמדינה תגן על האחים שלנו".

ביום ראשון נערכו הלוויות ההרוגים בחאדר. קרובי המשפחה בישראל אומרים שלטקס הקבורה הגיעו אלפים רבים, נציגי ממשלה מדמשק, דרוזים מסוריה ולבנון. ח"כ חסון אומר שהדרוזים בארץ עורכים מגבית חודשית לטובת תושבי חאדר ואת הכסף הם מעבירים דרך בנקים בירדן. יש לו זיכרון מהכפר חאדר שאותו לא ישכח לעולם: "בתום מלחמת יום כיפור ישראל שלטה בחאדר כמה חודשים, עד הסכם הפרדת הכוחות שנחתם במאי 74'. סגן המושל הצבאי מטעם צה"ל בחאדר היה סגן־אלוף מדליית אל־כרמל, מג'ד חסון. עבורנו זו הייתה בשורה משמחת, הזדמנות סוף־סוף לראות את המשפחה. הייתי אז בן 13 ואני זוכר שיצאנו בשיירה מהכפר מלווים במשאית מלאה במזון ונסענו לחאדר. איזו התרגשות הייתה שם. אני זוכר כפר בלי כבישים סלולים, בתים מטיט, כפר מסורתי פשוט עם אנשים מדהימים. קיימנו תפילה גדולה והם שחטו לכבודנו כבשים. כעבור שבועיים סידרנו להם אישורים והם באו אלינו לביקור גומלין של שלושה ימים. קרוב משפחה שקודם דיברנו איתו, היה גם הוא, ילד קטן, ומאז אנחנו שומרים על קשר. הוא חלק מהדם שלי, איך אני יכול להפנות לו את הגב?"