בעולם הוא ידוע כ"מיידוף הלבנוני", אבל לפני עשר שנים עוד קראו לו סלאח עז א־דין: איש עסקים עשיר ומקורב מאוד לחיזבאללה. כמה מקורב? הוצאת ספרי הלימוד בבתי הספר של הארגון הייתה בבעלותו. שם ההוצאה: "האדי נסראללה", על שם בנו של מזכ"ל הארגון שנהרג בקרב עם חיילי צה"ל. לא אחד שחיזבאללה יחשוד בו.
בשנת 2007 טס עז א־דין לנסיכויות המפרץ הפרסי לחפש השקעות. הכסף הגדול לשיקום דרום לבנון החל לזרום מאיראן אחרי מלחמת לבנון השנייה, וחבריו הבכירים מחיזבאללה חיפשו מקום טוב שיצמח בו. עד היום לא ידוע מי היה איש הקשר שהבטיח לעז א־דין אפשרות להשקעות מבטיחות, אבל ברור שהוא עשה עליו רושם רב. הוא השקיע מיליוני דולרים פרטיים והחל להרוויח הרבה ובמהירות. הוא הקים חברת השקעות וגייס עוד ועוד משקיעים שנהנו מהכסף – אלפי תומכי הארגון בדרום לבנון, מפקדים בכירים בחיזבאללה ואפילו המזכ"ל בעצמו, שהשקיע מאות מיליוני דולרים במיזם.
יום אחד זה נגמר. צ'ק של מפקד בכיר בחיזבאללה חזר. עז א־דין חשב שמדובר בטעות, התקשר לבנק ושם אמרו לו שהחשבון ריק. גם כל שאר הבנקים הודיעו לו שהכספים שלו רוקנו. הוא התקשר לחברה בדובאי ולא ענו לו. עז א־דין גילה ששותפיו במפרץ הפרסי נעלמו ואיתם כמיליארד דולר, רובו מכספי חיזבאללה. עכשיו לך תסביר את זה לנסראללה.
החקירות הקשות של הארגון השיעי לא עזרו - אבו מיידוף לא ידע להגיד איפה הכסף. "אבל בתל־אביב לא התפלאו על מה שקרה, חיזבאללה היו על הכוונת של מאיר דגן", אומרת עו"ד ניצנה דרשן־לייטנר, מחברת הספר Harpoon: inside the covert war against terrorism's money masters, שיצא השבוע לאור בארצות־הברית. עם יציאתו לאור, עולה המסך גם על יחידת "צִלְצָל" ("הרפון" בתרגום לאנגלית), הגוף המודיעיני הישראלי שהיה אחראי למלחמה בכספי הטרור, בעיקר של הפלסטינים וחיזבאללה. "בעולם הערבי חשדו שמדובר בישראלים, אבל אי־אפשר היה להוכיח", היא אומרת על פרשת מיידוף הלבנוני. "עד היום לא יודעים, אבל לפי פרסומים זרים שהאשימו את ישראל קיימת סבירות שזו פעילות של יחידת 'צלצל'".
דרשן־לייטנר עצמה (שכתבה את הספר יחד עם הסופר סמואל מ. כץ) יודעת על מה היא מדברת. לא רק שראיינה עבור הספר אנשי מודיעין בכירים מאותו גוף מודיעיני מסתורי, כולל מי שניהל אותו שנים – ראש המוסד לשעבר מאיר דגן – היא גם קשורה בו הרבה מעבר לכתיבה.
פגישה עם קג"ב
יום אחד, בשנת 2002, צילצל הטלפון במשרדה. מהעבר השני בקע קול של גבר: "שלום, ניצנה?" "הוא אמר מה שמו, סיפר שהוא מהמועצה לביטחון לאומי ושהם רוצים להיפגש, לדבר", משחזרת דרשן־לייטנר. "הייתי המומה. קבענו איפה ומתי ואז הוא אמר 'אל תגידי לאף אחד על הפגישה, אל תרשמי אותה ביומן, אל תרשמי את שמי ואת פרטי המקום".
דרשן־לייטנר היא עורכת דין ואמא לשישה ילדים שגרה במודיעין, אבל היא אף פעם לא הייתה חלק מקהילת המודיעין, אפילו לא עשתה צבא אלא שירות לאומי. "כמה ימים לאחר מכן הגעתי לבניין בתל־אביב עם סידורי אבטחה כבדים. משרדים רגילים, מסדרון, נראה כמו משהו ממשלתי. כנראה שזה היה בניין של המוסד, אבל לא ידעתי את זה. הובילו אותי לחדר, והבן אדם שדיבר איתי בטלפון הציג את עצמו. הוא היה ממוצא רוסי, אחר כך כיניתי אותו 'קג"ב'. הוא הציג בפניי עוד שני אנשים שביקשו לדעת: 'ספרי לנו בדיוק מה אתם עושים'".
דרשן־לייטנר סיפרה לו על "שורת הדין" שבראשו היא עומדת - ארגון זכויות אדם יהודי שפועל משפטית בשם נפגעים כנגד ישויות טרור וגופים המממנים טרור. הארגון שוכר שירותים של משרדי עורכי דין, תובע בארצות־הברית, קנדה או אירופה גופים שיש להם נכסים או כסף באותן מדינות ושתרמו ישירות או בעקיפין לפעולות טרור. אידיאולוגיה של מלחמה בטרור עם סקסיות של בתי משפט, לא של ג'יימס בונד. עד אז "שורת הדין" כבר תבעה את איראן ואת חמאס והצליחה לגרום לבתי משפט אמריקאיים להטיל עליהם עיקול כספים.
"סיפרתי להם הכל. איך עושים את זה, מה הדברים שצריכים לקחת בחשבון, נגד מי אפשר לפעול, באיזה ערכאות, באיזה מדינות, מי הקורבנות, מי השחקנים, כמה כסף אפשר לקבל בפסקי הדין הללו, איך אפשר לעקל את הכספים. אחרי שסיימתי לדבר היה שקט. אחד מהם הרים את הראש, הסתכל עליי ואמר בזלזול, 'אז מה כבר תעשי, תפגעי בעובר ושב של חיזבאללה? תורידי להם את דירוג האשראי?'
"הסברתי שהרעיון מושתת על ארגון בארצות־הברית, שמטפל בסיוע לעוני במדינות הדרום. ארגון זכויות אדם, שפעל נגד הארגונים הניאו־נאציים בארצות־הברית וסייע למשפחות שנפגעו מפעולות גלוחי הראשים, בעיקר משפחות שחורות. הוא היה מגיש תביעות נגדם, מוכיח אחריות שלהם לפעולות, מקבל פסק דין והולך ומעקל להם חשבונות, שכר דירה, רכוש. פוגע בהם כלכלית, ממוטט אותם. הסברתי את זה אבל הם לא ממש התרשמו.
"סיימנו את השיחה וכל אחד הלך לדרכו. מיד אחרי כן היה לי פסק דין שקיבלנו בארצות־הברית נגד חמאס. במקביל מדינת ישראל לקחה בשטחים כספים מבנקים פלסטיניים ואנחנו ביקשנו מבית המשפט לחלט את הכספים הללו, לממש את פסק הדין נגד חמאס. כאן שוב הצטלבו דרכינו. קיבלתי עוד טלפון מהקג"ב ההוא, לבוא להיפגש, הפעם בבית קפה. באתי וביקשו סקירה של הפעולה המשפטית הזו - איך הצלחנו לעקל כספים ששייכים לחמאס. הפעם כבר לא זילזלו בדברים. כנראה שהם כבר הבינו שלעניין הזה יש רגליים ובסיס איתן ואפשר להצליח בעזרתו. עובדה שהם חזרו עם מחשבות איך ליישם את המערך הזה על עניינים קונקרטיים שנגעו להם.
"בעקבות הפגישה הזו התקיימו עוד ועוד פגישות בכל מיני נושאים. בפגישה עצמה הועלו רעיונות: האם ניתן לפעול משפטית נגד גוף זה או אחר? האם אפשר להגיש עוד תביעות נגד הרשות הפלסטינית? האם אפשר להגיש תביעה נגד חשבון בנק של חברת הנפט הלאומית של איראן שנמצא ברומא? תביעה נגד הבנק הסיני? תביעה נגד בנק קנדה־לבנון? וככה אנחנו מתחילים לחקור את הנושא ולראות אם יש אפשרות לעשות את זה. ואני עדיין לא בדיוק יודעת מי האנשים הללו. חשבתי שאלה בוגרי מוסד ושב"כ. לא ידעתי שהם חלק מיחידה מיוחדת שמסכלת מימון טרור".
מיליונים בתוך מזוודה
כדי להבין איך התחילה המלחמה הישראלית בכספי מימון הטרור צריך לחזור לשנות ה־90, אז נתפסו מספר בלדרי כספים ערבים שהגיעו מחו"ל לנתב"ג עם כסף עבור המאבק הפלסטיני. זו הייתה הפעם הראשונה שמערכת הביטחון הבינה שמיליוני דולרים מוברחים לחמאס והג'יהאד האיסלאמי והם אלו שמניעים את הפיגוע הבא. בהמשך איראן נכנסה לתמונה, אימצה את חמאס והכניסה את פיגועי ההתאבדות לארסנל הפלסטיני. איראן הפכה לספונסר כלכלי: כספים עברו בחופשיות ללבנון ומשם לידי חמאס בעזה ובגדה המערבית באמצעות המערכת הבנקאית. כל הכסף הזה היה לגיטימי ואף אחד לא עצר אותו.
"שנת 95', אוטובוסים מתפוצצים, ומאיר דגן, שהיה אז יועץ הרמטכ"ל לענייני טרור ובהמשך ראש המועצה לביטחון לאומי, מבין שיש נתיב כספים פתוח שמעצים את להבות הטרור", מספרת דרשן־לייטנר. "הוא פנה לראש הממשלה רבין ואז הוקם 'צלצל', גוף שמורכב מנציגים של קהילת המודיעין: נציג שב"כ, נציג מוסד, נציג אמ"ן, סוכנים - לא אנשי כספים – ונציגים מהרבה זרועות של גופים שלא כולם מודיעיניים אבל משיקים לעניין: רשות המיסים, משרד האוצר, משטרת ישראל, מתאם פעולות הממשלה בשטחים, המכס - מי שעוסק בכסף. בהתחלה 'צלצל' הייתה שייכת למל"ל, אבל באותה תקופה אנשים נרצחו ברחובות ואף אחד בזרועות המודיעין לא חשב שהדרך להילחם בטרור זה להשקיע מאמצים בהרס התשתית הכלכלית של הארגונים הללו, ולכן במשך שנים לא התייחסו אל המיזם ברצינות".
אבל אז פרצה האינתיפאדה השנייה, ושרון מינה את דגן לראש המוסד. המינוי לא מנע מדגן להמשיך להיות מעורב בבייבי הכלכלי שלו. "שרון היה ידוע בשנאתו לערפאת, והיו מסמכים שהוכיחו שערפאת לוקח כספים ממדינות תורמות ומנתב לפיגועי טרור. אחת הפעולות הראשונות של 'צלצל' הייתה לנתק את ערפאת מהכספים הללו".
בספר מתוארת עקיצה מתוחכמת לדוגמה: "פנו למוחמד ראשיד, איש הכספים של ערפאת, והזמינו אותו למדינה בדרום־אמריקה, שם קיבלו את שיתוף הפעולה של אותה מדינה ובנו חברת השקעות עם משרדים מפוארים ומזכירות צעירות ויפות. הוא התרשם מאוד והשקיע. גם שם התשואה הייתה מאוד גבוהה והוא שיכנע את ערפאת להשקיע עוד ועוד כספים. התשואה עלתה כפי שהוא ציפה, וכמובן שהובטחו לו אחוזי עמלות שמנות לכיסו מההשקעה הזו. ראשיד וערפאת בטחו בשותפים הללו והתיאבון שלהם הלך וגדל. בסופו של דבר יום אחד ראשיד התקשר לחברה והמזכירות לא ענו. המשרדים ננטשו בזריזות ואיתם הכספים של ערפאת, למעלה ממאה מיליון דולר".
אבל לא רק עקיצות ומניפולציות, גם המאבק המשפטי של ארגון "שורת הדין" המשיך להסתייע ב"צלצל" בכל הנוגע למסמכים, חומרים בנקאיים ויעדים שאפשר להתעמת איתם משפטית. "הייתה התעניינות, היו פגישות, הם למדו מה אפשר לעשות, איפה אפשר לתבוע, ואילו דברים יכולים לעזור לי בבתי משפט. אחר כך צריך למצוא דרך להכשיר את הדברים, להפוך אותם לחומר קביל משפטית. הפכנו לכלי משפטי שעבד איתם והם איתנו, שיתפנו פעולה".
איפה שיתפתם פעולה למשל?
"ב־2005 איסמעיל הנייה, שהיה אז ראש ממשלת החמאס בעזה, גייס כספים לחמאס באיראן, 40 מיליון דולר. אי־אפשר היה להעביר את הכספים הללו דרך מערכת הבנקאות, כי אין כזו בעזה, אז הוא שם את הכל במזוודות, לקח טיסה מטהרן לסודן – שזה המסלול של המבריחים של כל דבר עד היום – ומסודן העלה את הכסף על משאית ונסע בה דרך מצרים. הגבול במעבר רפיח היה אז בשליטת צה"ל, ולהנייה היה מותר להיכנס ולצאת – הוא ראש ממשלה, נסיעות דיפלומטיות. הוא היה בטוח שלא תהיה לו בעיה להיכנס.
"היחידה ידעה על הכסף. מאיר דגן אמר, 'חברים, יש לו 40 מיליון דולר והוא רוצה להיכנס לעזה, איך עוצרים אותו?' עלו כל מיני רעיונות, כמו להתחפש לשודדים בדואים ולשדוד אותו בדרך, אבל הם נשללו. כשהוא היה בפאתי עזה, הזהירו את צה"ל לא לתת לו להיכנס. הנייה אמר שהוא ראש ממשלה, שיש לו חסינות דיפלומטית וכך גם למזוודות, אבל היה מידע שיש שם כסף. הוא עמד בגבול כמה שעות ונוצר משבר. מי שבא לעזור לו הייתה הליגה הערבית, שאמרה שהיא תפתח חשבון בנק על שמה בקהיר, הוא יפקיד את הכספים בחשבון הבנק שלה וכעבור יום־יומיים ימצאו דרך להעביר לו את הכסף. למחרת בבוקר הוא הפקיד את הכסף בחשבון בנק שהם פתחו – לא לפני שלקח חמישה מיליון דולר לכיסו – ואיתם הוא נכנס לעזה".
אז גם את נכנסת לתמונה?
"כן. קיבלנו שיחת טלפון מהיחידה שהסבירה את המצב ושאלו אותי אם יש בידינו דרך לעצור את הכספים מלהגיע לידיו של הנייה. לנו היה פסק דין אמריקאי נגד חמאס בסך של למעלה ממאה מיליון דולר על פיגוע, התובעים הם שני יתומים שההורים שלהם נהרגו על ידי חוליית חמאס באזור בית־שמש ב־96'. לליגה הערבית יש משרד בוושינגטון, ולכן לבית המשפט שם יש סמכות לדון בתביעה, אז מיד הגשנו בקשה למימוש פסק הדין. הכספים אמנם נמצאים במצרים, אין לנו אפשרות ללכת לקחת אותם, אבל בית משפט יכול לעקל לליגה הערבית כספים בכל מקום. הטענה של התביעה הייתה שהכסף שנמצא בחשבון הליגה הערבית שייך לחמאס, ולנו יש פסק דין נגד חמאס – אז שיעבירו את הכספים האלה אלינו. הליגה הערבית הגישה בקשה לדחייה על הסף בטענה שהכספים שייכים למדינות התורמות ולא לחמאס, והראיה היא שהם לא עברו לעזה. אנחנו בתגובה מסרנו תצהיר של גורם רשמי שפירט את כל הסיפור".
איך את מציגה את זה לשופט?
"אני אומרת שזה תצהיר של נציג המועצה לביטחון לאומי של ישראל".
והשופט מקבל את זה?
"אין חקירות על תצהירים, השופט צריך להכריע על סמך המסמכים שלפניו. אם הוא משתכנע שהם מהימנים ויש בהם משקל, הוא מכריע. השופט קיבל את התצהיר והליגה הערבית הודיעה להנייה שהם לא מעבירים לו את הכסף".
למה מדינת ישראל צריכה בעצם את הארגון שלך ולא תובעת בעצמה?
"למדינה יש שיקולים משתנים - יחסי חוץ שהיא צריכה להביא בחשבון, אמנות בינלאומיות שהיא חתומה עליהן, שיקולים פוליטיים שמשתנים מעת לעת - לכן היא לא רוצה להיכנס לזה. יותר נוח למדינה להפנות את זה לגורמים פרטיים כמונו. יום אחד הרשות הפלסטינית היא אויב ולמחרת היא פרטנר למשא ומתן, וברגע שאתה נכנס להליך משפטי, אי־אפשר לסגת".
ראיות בדרכים מיוחדות
במקביל לפעילות נגד כספי הטרור הפלסטיני, הספר על "צלצל" מתאר גם את המלחמה בחזית הצפונית של ישראל – המאבק בכספי חיזבאללה, שהחל קצת לפני מלחמת לבנון השנייה.
"נציגי 'צלצל' נפגשו עם העמיתים האמריקאים שלהם במטרה להפעיל לחץ על בנק קנדה־לבנון ועל בנקים אחרים בלבנון להפסיק את כל השירותים שהם נותנים לחיזבאללה", מספרת דרשן־לייטנר, "אבל האמריקאים לא הסכימו משום שחששו לקריסה של המערכת הבנקאית הלבנונית. ההזדמנות הישראלית הגיעה עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה. דגן ביקש רשות מראש הממשלה אולמרט לפגוע בבנקים".
איך הוא רצה לפגוע בהם?
"הוא רצה להפגיז אותם. הוא אמר לאולמרט, 'אני לא יכול לעקל להם את הכספים, אז בוא נפגיז את הבנקים. אני אגיד לך איזה סניפים'. צה"ל התנגד, אמר שהוא מטורף, 'לבזבז תחמושת על בנקים?' אבל דגן התעקש ואולמרט הסכים, ומטוסי קרב הפגיזו סניפי בנקים בשכונות תחת שליטת חיזבאללה. עשו להם 'הקש בדלת' - פינו את הבנקים ואז הפגיזו.
"זה הביא למכה בחיזבאללה. הכספים שלהם נפגעו קשות וגם האינפורמציה של הבנקים. אחרי המלחמה דגן שב וניסה לשכנע את האמריקאים להפסיק קשרים עם בנק קנדה־לבנון, הם סירבו, ואז הוא שאל אותנו אם יש אפשרות לתבוע בנק לבנוני".
ומה עשיתם?
"בלי לדעת איזה בנק זה, אמרתי שבאופן עקרוני אם לבנק הזה יש סניפים בארצות־הברית או פעילות בארצות־הברית, יש סמכות שיפוט בארצות־הברית, יש נפגעים בעלי אזרחות אמריקאית ויש ראיות – אז אפשר להגיש תביעה. זו תמיד התשובה, בכל מקום.
"עשינו מחקר וראינו שאין לבנק קנדה־לבנון סניפים בארצות־הברית, אז היינו צריכים לדעת מי הבנק האמריקאי שעובד איתו שם. הטענה הייתה שאיראן מעבירה כספים לחיזבאללה באמצעות הבנק הזה והם עוברים בדולרים. ב'צלצל' גילו לנו שזה בנק 'אמריקן אקספרס'. עם הראיות - העברות, סכומים שהופקדו, באיזה מטבע, איזה חשבונות - היה קושי. הראיות שיש בידי היחידה לא ממש טובות לבית משפט. היה צורך למצוא דרך להנגיש אותן לבית המשפט שתהיינה קבילות".
איך התגברתם על זה?
"כשהבנקים האמריקאי והלבנוני הגישו בקשה לדחייה על הסף, בין היתר בטענה שאין ראיות, אז בא אחד מאנשי היחידה ונתן תצהיר בבית המשפט האמריקאי. הוא פירט את כל ההעברות, התאריכים והסכומים, ואמר שהדברים האלה ידועים לו מידיעתנו האישית. התביעה הזו גרמה בסופו של דבר לארצות־הברית להוציא את בנק קנדה־לבנון מחוץ לחוק, להטיל עליו סנקציות, להעמיד אותו לדין פלילי, לקנוס אותו ב־114 מיליון דולר, לנתק את כל הקשרים שלו עם הבנקים האמריקאיים ובסופו של דבר להביא לסגירתו המוחלטת.
"התביעה נגד 'אמריקן אקספרס' שימשה דוגמה לבנקים שעושים עסקים עם בנקים במדינות מייצרות טרור. זה גורם להם להפסיק לעבוד עם גורמי טרור או עמותות צדקה שמזוהות איתם. הם לא צריכים את הסיכון של תביעות על מאות מיליוני דולרים מקורבנות טרור וגם לא את יחסי הציבור הגרועים. הם גם מפסיקים פעילות עם מקומות כמו עזה או דרום לבנון. כבר אין שם מערכת בנקאות בינלאומית, כי ברור שלא ניתן לשמור שם בבנק כסף שלא יגיע לגורמי טרור".
זה נחמד שהחוקר הפרטי שאת מפעילה עבור המשפט הוא ארגון ביון מתקדם, לא?
"זה מוזר. אם יש דבר שצריך להשיג והם היחידים שיכולים להשיג את זה, אז כן, זאת הדרך שאנחנו הולכים בה".
הספר של דרשן־לייטנר וכץ יצא השבוע בניו־יורק בהוצאת Hachette, אחת מהוצאות הספרים הגדולות בארצות־הברית, עם המלצה כתובה של ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו וראש ה־CIA לשעבר ג'יימס ווסלי ובליווי ראיונות בפוקס ניוז, בתוכניות רדיו ובמסע הרצאות אמריקאי. הוא יתורגם וייצא בהמשך גם בארץ.
אנשי "צלצל" יאהבו את הספר?
"בטח. ראיינו את נציגי היחידה, את מאיר דגן ז"ל וכמובן מומחים לנושאים הללו. הם סיפרו דברים בידיעה שמה שלא צריך להיות מסופר לא יתפרסם. הספר מאוד חיובי, מספר על המאמצים וההקרבה שהם עשו ועל התוצאות – הרבה מהפעולות שלהם הביאו לרגיעה. במבצע 'צוק איתן', כשאנשי חמאס זעקו לתשלומים ומשכורות, ומשפחות התלוננו לראשי החמאס שאין כסף בבית והאבות בחזית - חמאס עשה מאמץ עילאי והצליח להחדיר לרצועה איש כספים עם 13 מיליון דולר כדי לשלם משכורות לאנשיו. בוצע מעקב אחרי האיש הזה, וכשהוא היה במכונית יחד עם המזוודות, פגעו בו בטיל. כל הדולרים התעופפו ונשרפו והוא איתם. אנשי היחידה טענו, שזה אחד הדברים שתרמו לסיום המלחמה".
הגוף חוצה הארגונים פעל בדרך שהתווה מאיר דגן, ועם הזמן הוריד הילוך במתכונתו המקורית, אבל הפעילות לעצירת כספי טרור נמשכת. "הספר הוא עד 2015, אז היחידה כבר לא עשתה אותם מבצעים שעשתה תחת דגן. אני בקשר איתם, הם ממשיכים לפעול, אבל כרגע מבחינתי אין דברים בקנה.
"המלחמה הכלכלית בטרור זה כלי עצום שהומצא על ידי מאיר דגן, ולימים אומץ על ידי אומות העולם - האמריקאים ואחר כך מדינות מערביות אחרות. יש לו השפעה גדולה על ארגוני הטרור והכספים שמגיעים אליהם".
דרשן־לייטנר התרשמה בפרויקט הזה לא רק מדגן המקצוען, אלא גם האדם. "סם ואני נפגשנו איתו בביתו בתל־אביב, שנה לפני מותו, והצגנו לו את מתווה הספר. ביקשנו את ברכתו והוא התלהב מאוד. הוא ביקש שכמה דברים שעשינו לא יפורסמו ונענינו. דיברנו גם על נושאים אחרים - ענייני היום, המצב של מדינת ישראל, מה אפשר לעשות. בכל הדברים שנוגעים בפעילות הוא היה זהיר מאוד, ובדברים האחרים היה שופע – בידע, בהבנה, בתובנות שהיו לו להציע, בביקורות על תופעות ומהלכים. היה לו פרץ רב של תוכניות מבצעיות לעתיד.
"מצאנו אדם חם, לבבי, לא חוסך שבטו אבל גם בונה קדימה. למרות שכבר היה חולה מאוד, כששאלנו לשלומו ענה 'הכל דבש'. ראו שהוא למדן גדול ובעל ידע עצום. כאיש מוסד אתה חושב שהוא איזה קילר ופתאום אתה רואה אדם ספרותי, תרבותי, יודע היסטוריה, מנתח סוגיות. מפתיע".
