הסופר האירי קולם טובין הוא כבר מזמן אחד הכותבים המדוברים בעולם. אחרי שהרומן המצליח שלו "ברוקלין", עובד לשובר קופות הוליוודי שהיה מועמד לשלושה פרסי אוסקר, בהם לסרט הטוב ביותר — טובין כבר יכול להרשות לעצמו להסתובב בעולם ולחיות בנוחות כלכלית ששמורה לסופרים מהשורה הראשונה.

לפני כשנה הוא הגיע לישראל לסיור בשטחים בהזמנתם של הסופרים איילת ולדמן ומייקל שייבון וארגון "שוברים שתיקה". הביקור הזה הותיר עליו רושם עמוק. טובין, שהיה חלק ממשלחת של 26 סופרים מרחבי העולם, מכיר מקרוב קונפליקטים מדממים. הוא ביקר בישראל ב־1992, בלילה שבו נבחר יצחק רבין לראש הממשלה, וסיקר לאורך השנים את הסכסוך בין הפלגים בצפון אירלנד.

טובין לא מסתיר את העובדה שמה שראה בשטחים לא ממש מוצא חן בעיניו. הוא לא מבין איך במדינה שיש בה עיר כמו תל־אביב עם סטארט־אפים, מועדונים, בתי הקפה ואווירת החופש, קיים גם "ניגוד כמו השטחים הכבושים. אני מודע היטב להיסטוריה הארוכה בין שני העמים", הוא אומר. "אבל זה היכה בי באמת יום אחד בבוקר כשראיתי איך חיילים מתמודדים עם סיטואציה פשוטה מאוד שבה נער, רועה צאן, חצה גדר לשדה אחר כדי לחלץ את הצאן שלו. בעצם חצייתו הוא עבר על החוק. ביררתי וגיליתי שבשטחים מיישמים את החוק העותמאני הישן, ואני תהיתי ביני לבין עצמי איזה חוק רואה הצאן הזה הפר, בשביל זה הוקמה מדינת ישראל?"

אבל אתה מבין מדוע זה צריך להיות ככה, נכון?

"אני בטוח שחייבת להיות דרך אחרת לעשות דברים. שיטת בתי המשפט הצבאיים לא נראית לי הפיתרון הנכון. יש שאלות גדולות שצריכות להישאל, והצעירים בישראל צריכים למצוא את התשובות עליהן באוניברסיטאות, הם צריכים לשבת בכיתות. במקום זה, לתת רובים בידיים שלהם כדי שיגנו על מתנחלים מפני רועי צאן זה לא נראה לי נכון. אנשים יכולים להגיד כל מיני דברים, אבל אני צפיתי במחזה הזה בשבת בבוקר וזה הדהים אותי. זה לא משנה כמה זמן הייתי שם, אותה שבת הבהירה לי את המצב".

מה דעתך על הביקורת על שוברים שתיקה?

"אני חושב שארגון כמו שוברים שתיקה חשוב בכל חברה, ושהישראלים צריכים לעמוד לצד הארגון. לעמוד לצד החופש, לא להסכים לפגוע בזכות לביקורת. שוברים שתיקה הם חלק מהדמוקרטיה וחשוב לאפשר להם להתבטא ולחשוף את הדברים. מדובר בחיילים שהיו שם ושעושים זאת אולי בגלל שעברו טראומה, או שהם גילו משהו שנסתר מעיניהם עד שהגיעו לצבא. זה לא נראה לכם הגיוני? זה אלמנט חשוב בכל חברה".

הביקורת היא על כך שהם משחירים את פניה של ישראל בעולם.

"זה שטויות. הספר שכתבתי על אירלנד פורסם בלונדון ובספרד ובאמריקה והיה ברור שזה דיון שחייב להגיע לכל מקום בעולם. הביקורת על האוניברסליות של שוברים שתיקה היא לא נכונה. הפנייה של שוברים שתיקה החוצה היא חיונית, גם עבור הדמוקרטיה הישראלית".

אין עזיבה מוחלטת של בית

אין ספק שאחד מרגעי השיא בקריירה של טובין, היה המועמדות לאוסקר של הסרט "ברוקלין", המבוסס על ספרו עטור השבחים. אבל הוא גם לא מסתיר את המבוכה על כך שנאלץ לשבת בשורות האחרונות של האולם במהלך הטקס. "באוסקר יש שתי דלתות", הוא מספר. "באחת יש שטיח ובשנייה אין בכלל שטיח. אני הסופר של הספר אז צעדתי בשביל שאין בו שטיח וישבתי בסוף. אני רק הסופר, זה לא אומר להם כלום. הסרט באמת שינה את התמונה, והספר הזה זכה להצלחה גדולה מאוד בעקבותיו. אבל צריך להיות זהיר, לא לכתוב ספרים כדי שיהפכו להיות סרטים. אני לא עובד מתוך לחץ כזה".

גינית בעבר את תרבות הטלוויזיה. מהי הספרות עבורך?

"אני מניח שמשהו הופך לדרמה וזה חודר למערכת העצבים שלך. אז זה לא כמו לקרוא עיתון או לקבל מידע, כי אתה מקבל משהו יותר מהמשפטים כל הזמן — מלודיה, מוזיקה. זו חוויה מאוד עשירה. אתה יכול למצוא משהו שהוא באמת מעורר את העצבים, רוחני, בדרך לא שגרתית. קריאה זו דרך עשירה מאוד להתנהל בעזרתה בעולם. חוויית הקריאה עצמה עשירה ומעשירה בידע אבל גם מהנה מאוד".

לאחרונה יצא בעברית ספרו "המשפחה הריקה" (מאנגלית: חני גלעד; הוצאת בבל), קובץ סיפורים קצרים העוסק פחות או יותר באותן התמות של טובין מספריו הקודמים — גלות ושיבה. "נושא עזיבת אנשים את ביתם לבית טוב יותר היה תמיד דרמטי וטוב לספרות, עוד במאה ה־19", הוא אומר. "זה נושא דרמטי בעיקר מכיוון שהוא לא פתיר. הוא בא בחלומות. ולכן זה משהו שהספרות יכולה לטפל בו טוב יותר מאשר טיפול מסוג הסוציולוגיה או ההיסטוריה".

למרות עזיבתם את הבית, הגיבורים שלך תמיד נמשכים אל המולדת.

"כל הרעיון של בית, של שייכות הגוף המתחלק בין המקום שאתה נמצא בו עכשיו לבין זה שאתה מרגיש שייך אליו. זה משהו ששמתי לב אליו בברצלונה בשכונת הפקיסטנים. אתה לא באמת יכול לעזוב מקום ולהעלימו לגמרי. הוא תמיד יישאר שם כמו מטען גנטי".

ועם זאת, נדמה שאתה מבין טוב יותר את הפליטים שבורחים למקום טוב יותר.

"כי אין דרך אחרת. כשאתה נמצא בגרמניה ובאנגליה אפשר לראות את זה — ההורים מגיעים כדי שלילדים שלהם יהיה עתיד טוב יותר. הם ידעו מה הם עושים שהם באו לשם. מדינות שלא נתנו לילדים את הזדמנות להיות רופאים או משוררים או כל דבר שהם ירצו להיות. וההזדמנות הזאת היא לב העניין. אבל המתח בין ההזדמנות שקיימת במקום החדש לבין הייאוש במקום שממנו הם באו. זה נושא גדול לספרות".

הרבה פעמים הבית שעזבו הופך להיות בעייתי עבור הילדים שלא הכירו אותו בכלל. מעין גאווה לאומנית מסוכנת.

"כן, אבל יש גם את הצד הטוב, של הערבוב. ואז יש לך מישהו פקיסטני ואנגלי. מעין שילוב של קריקט וכדורגל, ואתה מקבל כותבים דוגמת סלמן רושדי, או זיידי סמית, או מוניקה האלי. הם לא ממש שונים מהארץ שבה נולדו, הם רק מביאים את הקול הזה החוצה. ואני חושב שזה יקרה בגרמניה בעתיד, שיהיה דור מלא בגתה ושילר ומצד שני הם ישירו את השירים של המשפחות שלהם. זה יקרה בכל מקום בעולם, לא רק באירופה. אף אחד לא צריך להתלונן על זה".