ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: רפי דלויה
    24 שעות • 11.11.2017
    אדוני השופט
    חיים כהן מספר על ההבדלים בין החיים הזוהרים של השפים כפי שהם מצטיירים באינסטגרם לחיים האמיתיים במטבח — תובעניים, קשים ולחוצים שגובים לא פעם מחיר כבד כמו במקרה של רפי כהן. אבל למרות הכל הוא לא היה בוחר במקצוע אחר בשום מחיר. עכשיו הוא חוגג יום הולדת 6 למסעדת "יפו תל־אביב" ומדבר בפתיחות על המשפחה, השופטים במאסטר שף וההצעות לפתוח מסעדות בחו"ל
    סמדר שיר | צילום: רפי דלויה

    רב שבת והשף חיים כהן יושב בגינה בווילה שלו בסביון, מוקף בשלושה מבני משפחתו — כלבה ננסית העונה לשם בוטן והחתולים בובי ואריה. מדי בוקר, לפני שהוא יוצא לעבודה, כהן מבשל צהריים לשלושת ילדיו אבל מארוחות שישי יש לו פטור כיוון שכל המשפחה יוצאת לאחת משתי המסעדות שלו. זקן טרי מעטר את לחיו. "איציק, הספר של 'מאסטר שף', לחץ עליי 'תגדל זקן, זה יהיה לך יפה' ונכנעתי. מאז גיליתי שעם ישראל נחלק לשניים. יש כאלה שאוהבים את הזקן ויש כאלה שמפצירים בי להוריד אותו. אשתי, למזלי, בעדו, אז נתקעתי איתו. הבעיה שהוא דורש תחזוקה קבועה, לא העליתי בדעתי שגברים משקיעים בזקנים שלהם כמו שנשים משקיעות בשיער, יש קרמים־שממים ומלא תכשירים. לי אין קרמים וגם אין לי זמן, אבל פעם בשבועיים אני חייב להתייצב אצל איציק במספרה". כהן מקרין נינוחות בחיים האמיתיים, ממש כמו על המסך, אפילו כשהוא מתופף על כרסו הקטנה. "כל עונה של 'מאסטר שף' זה תוספת של ארבעה קילו, ובבטן הזו יש שבע עונות", הוא מחייך.

     

    בקצה הסלון של משפחת כהן עומדת מערכת תופים שבה מתופפת אשתו, סיגל. הבעל מסתפק בתיפוף בכפות ידיו על הבטן. "60 טעימות ביום צילומים אחד, 20 מתמודדים ושלוש משימות — זה גיהנום", הוא מתלונן.

     

    אתם אוכלים הכל, לא טועמים ויורקים כמו הדיבור שרץ על מה שקורה מאחורי הקלעים.

     

    "זה לא נכון שאנחנו טועמים ויורקים. הכל נכנס לקיבה. וזה לא נכון שאנחנו טועמים מהאוכל כשהוא כבר קר. כשהמתמודדים מסיימים לבשל מוציאים אלינו את המנות, אנחנו טועמים את האוכל חם, בזמן הזה מנקים את האולפן ואז מצלמים אותנו כשאנחנו טועמים בפעם השנייה".

     

    "אייל שני מחפש קסם. את יכולה להביא לו חרא, אבל אם הוא ירגיש שבחרא יש איזשהו כישלון מפואר הוא יחבק את הבנאדם. הוא יעביר גם מנה לא טובה אם יש בה קסם". צילום: פיני סילוק
    "אייל שני מחפש קסם. את יכולה להביא לו חרא, אבל אם הוא ירגיש שבחרא יש איזשהו כישלון מפואר הוא יחבק את הבנאדם. הוא יעביר גם מנה לא טובה אם יש בה קסם". צילום: פיני סילוק

     

     

    העונה החדשה של מאסטר שף בקשת (ערוץ 12) שונה מהקודמות לה. ולא רק בגלל ישראל אהרוני שהחליף את יונתן רושפלד בצוות השופטים, אלא בעיקר בגלל הפיצול של ערוץ 2 והתחרות העזה מול המירוץ למיליון שמשודרת במקביל ברשת (ערוץ 13). הימים שבהם הרייטינג נסק לשלושים פלוס אחוזי רייטינג כבר לא ישובו. אבל מאסטר שף מתמודדת יפה ומגרדת את ה־20 אחוז, נתון מרשים בבית המטבחיים של הטלוויזיה הישראלית. "החודש הקרוב הוא ניסוי כלים, כל אחד רוצה להפציץ, אנחנו מדינה קטנה שעושה הכל בגדול. ימים יגידו מה יקרה עם הפיצול, אולי מישהו ימצמץ ראשון, אולי יהיה מיזוג. בינתיים זה עולה לכולם מלא כסף. לי חשוב שאנחנו עושים תוכנית טובה שיש בה תוכן אמיתי. עובדה שמפיקים מאוסטרליה, שבה המציאו את הפורמט של 'מאסטר שף', באו אלינו כדי לנסות לפענח את סוד הרייטינג שלא קיים בארצות אחרות".

     

    אתה מדבר על תוכן אמיתי, אתם לא מדגישים מדי את הסיפורים האישיים של המתמודדים, על חשבון האוכל עצמו?

     

    "אין אדם בלי סיפור, והאוכל תמיד מספר את הסיפור של האדם, אבל אנחנו שופטים את האוכל והיו אנשים עם סיפורי חיים מעניינים שהלכו הביתה. ככל שיורד גיל המתמודדים, כמו בעונה הנוכחית, יש פחות זכרונות ופחות סיפורים. פעם התארחתי בתוכנית של יורם יובל שעקץ אותי ואמר לי 'אתם עושים עניין גדול מאוכל'. עניתי לו 'תראה כמה לחץ רגשי אתה מפעיל על בנאדם כדי שייפתח אליך, אם תתחיל לדבר איתו על הקציצות של אמא שלו תגלה שהוא נפתח מיד'. אין לי מושג אם הוא יישם את העצה".

     

    כי אין על אוכל של אמא?

     

    "אנחנו קשורים לאמא ברמ"ח איברינו והאוכל של אמא, גם כשהוא לא טוב, מהווה עבורנו סוג של עוגן רגשי. אנחנו מזהים את הריח שלו, שדבק בקירות. אני זוכר את אמא שלי מדברת עם חברותיה בערב שבת או חג ושואלת 'אולי נעשה משהו אחר? אולי נגוון?' ובסופו של דבר היא הכינה אותו הדבר. חמין מקרוני, שעועית לבנה עם אורז ואפונה, אני מתגעגע לקובה שלה".

     

    עד מתי תמשיך ב'מאסטר שף'?

     

    "אחרי העונה הראשונה ב'קשת' אמרו לי 'תכין עשר שנים'. עכשיו אנחנו סוגרים את העונה השביעית. מחכות לנו, או לכם, עוד שתי עונות ואז התוכנית תעבור ל'רשת' בגלל שינוי הבעלות על הפורמט".

     

    מעיף לקוחות מטרידים

    חיים כהן, 57, הוא אחד השפים האהובים בישראל. חם, פתוח, חביב ונגיש גם במציאות. במאסטר שף, למרות שכהן לא אוהב את ההגדרה, הוא משמש על תקן השופט הטוב. לפחות כך זה היה בעונות הקודמות שבהן היה דרוש מישהו שיאזן את הקשיחות ולעיתים התקופנות של יונתן רושפלד. "אני לא השופט הטוב ואין אצלנו מקל וגזר", אומר כהן. "יש שופטים שחשוב להם איך אתה מכין את האוכל, לי חשוב למה אתה מכין את האוכל. ה'למה' מספר סיפור שאני יכול להזדהות איתו. זה נובע מהאישיות שלי, מהסביבה בה גדלתי. כשמישהו מבשל לחם זה כדי לנפח את התבשיל. לכן יש בתוכנית ארבעה שופטים שכל אחד הולך לפי האמת שלו. אילו היה בה שופט אחד, מבריק ככל שיהיה, התוכנית הייתה משעממת. אייל, לדוגמה, מחפש קסם. את יכולה להביא לו חרא, אבל אם הוא ירגיש שבחרא יש איזשהו כישלון מפואר הוא יחבק את הבנאדם. הוא יעביר גם מנה לא טובה אם יש בה קסם".

     

    למה רושפלד עזב את מאסטר שף? בראיון ל"7 לילות" אייל שני דיבר על התפרצויות זעם שלו על הסט.

    "אלה לא התפרצויות. רושפלד שופט את עצמו לחומרה יותר ממה שהוא שופט אחרים. כשהוא מרגיש שמישהו מרמה הוא כועס עליו, מוציא את האמת שלו ואין לו חומרי סיכה על הלשון. אבל אין אצלו איפה ואיפה. גם לעצמו הוא לא עושה הנחות. רושפלד לא עף מהתוכנית, הוא עזב כי הרגיש שמיצה את עצמו. ניסיתי לשכנע אותו להישאר והוא אמר 'אני לא רוצה להיות בזה'. אני מתגעגע אליו. עשינו ביחד את 'הכי טעים שיש' ונצלם עוד תוכנית ביחד".

     

    לפעמים יש הרגשה שאתם מתנשאים מעל מיכל אנסקי.

    "ההרגשה שלך מוצדקת. אנחנו חברה שוביניסטית והיא אישה מול שלושה גברים. חוץ מזה, היא לא שפית אז אנחנו קצת מגנים על יוקרת השפים. כאילו 'איך היא מעיזה'. אבל התרומה של מיכל כאישה שגדלה עם אמא שהיא חוקרת אוכל וכמי שהמציאה את 'שוק האיכרים' היא סופר חשובה. אילו מיכל לא הייתה איתנו היה צריך להציע את המשבצת הנשית לעיתונאית אוכל, מבקרת אוכל או מסעדנית, לא טבחית, מפני שלאוכל יש הרבה פנים".

    צילום: עדי אורני
    צילום: עדי אורני
     

    אפרופו חברה שוביניסטית. גם במסעדות יש הטרדות מיניות?

    "הטרדות מיניות יש בכל מקום. הן לא רק נחלת הרדיו, הטלוויזיה, התיאטרון או הצבא. דווקא במסעדות יש פחות מפני שהרבה נשים מועסקות בהן בתפקידי ניהול והמודעות שלהן גבוהה. רק במקרה אחד אני אעיף לקוח מהמסעדה. לא כשהוא מקלל אותי, אלא כשהוא מטריד מלצרית".

     

    וכשהטבח מטריד את עובדת המטבח?

    "אין מצב שזה יקרה מפני שבמטבח, כמו בטבע, לכל חוליה יש תפקיד. אם יקרה משהו כזה הוא יצוף מיד. לא יהיו מי שיגידו שבמשך שנים הם לא ראו ולא ידעו".

     

    אתם, השופטים, חברים גם מאחורי הקלעים?

    "אני בן יחיד להוריי, אז למדתי להיות לבד ואין לי קבוצת חברים. כל אחד מהשופטים עסוק בענייניו, אנחנו לא נפגשים בשישי לכדורגל ולא טסים ביחד לסקי, אבל בכל פעם שאפגוש אחד מהשופטים זה יהיה עם חיבוק ולא עם 'יאללה, אתה, כבר חודשיים לא שמעתי ממך'. יחסים מהסוג הזה מעיקים עלי".

     

    זרקו אותנו מכל המדרגות

     

    דווקא עם השופט הטרי, ישראל אהרוני, יש לכהן ידידות ארוכה שהחלה לפני שנים. מחר ומחרתיים כהן יארח את אהרוני במטבח של מסעדת "יפו תל־אביב" לארוחות מיוחדות לרגל יום ההולדת השישי של המסעדה שפתחה את שעריה ב־11.11.11. כהן חוגג את האירוע בגדול, אמש נערכה מסיבה לעובדים וביומיים הקרובים שני המאסטר שפים ישחיזו סכינים, ישלבו כוחות ויתקינו הפתעות.

     

    "בשבילי זו סגירת מעגל", מספר כהן. "לפני 24 שנה, כשאף אחד בישראל עוד לא חלם על תוכניות בישול, אהרוני ואני צילמנו פיילוט לתוכנית אוכל מקסימה, וגם אמא שלי התארחה בה. ב'קשת' אמרו לנו 'השתגעתם? מה עבר לכם בראש?' וזרקו אותנו מכל המדרגות. השאר, כמו שנהוג לומר, היסטוריה. אני עברתי ל'שום, פלפל ושמן זית', אהרוני המשיך בתוכניות אחרות, העונה נפגשנו ב'מאסטר שף' וביום ההולדת השישי של 'יפו — תל אביב' נחזור לבשל ביחד".

     

    אבל שש שנים זה גיל צעיר וזה אפילו לא מספר עגול.

    "נכון. מסעדת 'דיקסי', המסעדה השנייה שלי, תחגוג ב־14 בדצמבר יום הולדת 24 וגם לה נעשה מסיבה, אבל בימים האלה, 6 שנים זה ה־24 של פעם. כשמסעדה מחזיקה מעמד כמה שנים זה נס גדול".

     

    כהן אומר את הדברים ומתקשה להסתיר את הסערה שגועשת בתוכו. מעל ענף המסעדנות בישראל מרחף בימים אלה צל כבד — היטל כבד של מיליוני שקלים על העסקת עובדים זרים ומסתננים ממדינות אפריקה שעושים את כל העבודות השחורות ומחזיקים בחיים את המטבחים בכל רחבי הארץ. "ב־2003, כשהמדינה המציאה את ההיטל על עובדים זרים, היה בו היגיון", הוא פותח. "אפשר היה לטעון שהעובדים הזרים גוזלים מקומות עבודה מישראלים מפני שהאבטלה הייתה אז בגובה של 12% והמס היה 4%. כיום, שיעור האבטלה הוא 4% והמס על העסקת עובדים זרים הוא 20% מהברוטו, רטרואקטיבית. מדובר בדרישת תשלום של מיליונים!"

     

    כמה קיבלת?

    "עוד לא קיבלתי. עד לפני שנה שילמתי, ואני מניח שהסכום שלי לא יהיה במיליונים כמו לאחרים, אבל להגיד לך שזה מרגיע אותי? ממש לא. קודם כל אני מדבר עכשיו בשם כל המסעדנים ולא רק בשמי, המדינה עוד לא החליטה מה היחס שלה לתושבים הזרים והיא משתמשת בנו, המסעדנים, ככלי לגירוש המסתננים. יש ארבעה סקטורים במדינת ישראל שזקוקים לידיים עובדות זרות. לחקלאות מביאים תאילנדים, לבנייה סינים, לסיעוד פיליפיניות ומי יבצע את עבודות הניקיון במסעדות ובבתי מלון אם לא האריתראים? הישראלים לא מוכנים לעבוד בניקיון וערבים ישראלים מעדיפים לעבוד בסלקום בשכר מינימום ולא לשטוף כלים מלוכלכים. הכל פוליטי. אם אתם רוצים לגרש אותם — תגרשו, אבל למה אתם קונסים אותנו בזמן שאין פתרון חלופי? מי שאולי יביא את הפתרון הוא טראמפ, נשיא ארצות הברית".

     

    סליחה, לא הבנתי.

    "תכתבי. זה סקופ. בשבוע שעבר הייתי בירושלים בפגישה עם פקידים בכירים במשרד האוצר ורשות המיסים. נסעתי לשם עם עוד מסעדנים כדי לבקש לדחות את הגבייה עד שנמצה את ההליך המשפטי, ושם נאמר לנו שישראל התחייבה לספק מקומות עבודה ל־50 אלף פלסטינים מהגדה. אם זה מה שיביא לנו שלום — אחלה. אם זה מה שיביא את השקט לגדה — אחלה. אבל מי ערב לי שאחד מהעובדים האלה, למרות שעבר את בדיקות השב"כ, לא יחליט לבצע פיגוע דקירה אצלי במסעדה? הרי המסעדות בשרונה עוד לא התאוששו מהפיגוע, ואין מי שמפצה אותנו על ההפסדים בגלל החיים בצל האימה. אז דווקא אלינו אתם נטפלים? ודווקא עכשיו, כשישראל הפכה מוקד לתיירות קולינרית? בעבר תיירים הגיעו לכאן רק בשביל הכותל וים המלח, כיום הם מגיעים עם שמות של מסעדות וזה מדהים, אז למה המדינהה מתייחסת אלינו כמו אל פושעים?"

     

    פושעים? לא הגזמת?

    "לא. אף אחד בממשלה לא יוצא נגד ההיטל מחשש שזה יתפרש כתמיכה בעובדים הזרים, הם שומרים על התחת ועל הכיסא. למה בחקלאות לא משלמים מס על עובדים זרים ובמסעדות כן? שמישהו יסביר לי. 2017 הייתה שנה איומה למסעדות ו־2018 תהיה שנה מדממת".

     

    אילו יכולת לסובב את הגלגל 30 שנה לאחור, היית פותח מסעדה?

    "לא. בעצם, כן".

     

    תחליט.

    "מסעדנות היא אחד המקצועות האנלוגיים האחרונים על פני האדמה. כשיוצאת לך מנה מדהימה אתה לא יכול להגיד 'קאט, יש לי את זה'. כל יום אתה מדליק את האש ומתפלל שתצליח לשחזר את הנס. יש כל מיני סוגים של אנשים יצירתיים. סופר משקיע שלוש שנים בכתיבת ספר, זמר עובד על דיסק במשך שנה, ואילו הטבח חייב לתת יצירתיות אובססיבית יומיומית. זה לא מקרי שלרוב הטבחים יש בעיות חוסר קשב וריכוז. המטבח ממרכז אותם. טבח מקבל פידבק לטוב ולרע על כל מנה. אבל אילו חזרתי לגיל 25, שבו פתחתי את 'קרן', בטמטומי הרב הייתי עושה הכל מחדש".

     

    עולים בך הרהורי סגירה?

    "לא, אני אלחם עד טיפת הדם האחרונה. כיוון שאני טיפוס אופטימי אני מאמין שנצליח לשנות את רוע הגזירה. אנחנו מעסיק גדול במשק, אנחנו מעסיקים 186 אלף עובדים, אז אולי נקים מפלגה כמו מפלגת הקשישים, המספר שלנו יכול להביא ארבעה מנדטים, אולי נהיה לשון המאזניים. אם הכל פוליטי אז אולי אנחנו צריכים להתאגד לכוח פוליטי כדי להציל את החבר'ה הצעירים מקריסה".

     

    אחת הביקורות הגדולות על המסעדות בארץ היא המחירים המופרזים של המנות.

    "נכון, והמחירים עוד יעלו. בשנים האחרונות הנדל"ן קפץ לשמיים וכוח העבודה התייקר ורק מחיר המנה לא עלה. אנשים מתלוננים על הקפה בשדה התעופה שעולה 18 שקל למרות שמי שטס לחו"ל שלוש פעמים בשנה יכול לעמוד במחיר הזה, אבל אף אחד לא שואל למה שכר הדירה של בית הקפה בטרמינל הוא מאות אלפים בחודש. התנפלו על עומר מילר שגובה 190 שקל על צלחת פירות ואף אחד לא שואל את העירייה כמה עולה הזכיינות בחוף. מיליונים בשנה. אני עצמי משלם 400־500 אלף לחודש שכר דירה, אבל המסעדה היא תמיד הפרצוף שעליו אתה יכול לצעוק. לאחרונה טיילתי עם הילדים בארצות הברית, לכבוד הגיוס של הבכורה, ובשביל לאכול טוב שילמנו כמעט מאה דולר לאדם. זה שטותי לצעוק שבברלין המילקי עולה חצי מחיר. אולי משלמים שם פחות שכר דירה? אצלנו לא בודקים את כל התמונה ומנהלים מסע ציד נגד המסעדנים בעניין המחיר".

     

    אייל שני, אסף גרניט, מאיר אדוני: הרבה שפים ישראלים פותחים מסעדות בחו"ל. מה איתך?

    "אני לא אעזוב את המדינה, אבל קיבלתי שלוש הצעות לפתוח מסעדות — באיביזה, בציריך ובלונדון — ואשמח מאוד כשזה יקרה".

     

    מה עם הטרנד של שפים ישראלים שמעלים תמונות לאינסטגרם. יש הרגשה שהדימוי ולהיות סלב ורוקסטאר, חשוב יותר מהאוכל עצמו.

    "אין אצלי עשן של קרח יבש ושום פירוטכניקה. האוכל שלי ברור וטעים, הוא מבוסס על כנות ופשטות טהורה. רק בחודש האחרון התחלתי להעלות תמונות לאינסטגרם. פתאום בא לי. הנה, תראי", הוא מדפדף, "מנה מופלאה של לשון טלה עם מוח של טלה ושעועית אדומה ותרד. זו מנה ששייכת לעולם הישן והיא הרבה יותר טובה מהרבה מנות של העולם החדש. זה אוכל חם, אמיתי. והנה, זו מנה חלומית של פטריות בחמאה לבנה עם מרווה ופרמזן. זו מנה מונוכרומטית, בצבע אחד. זו האמנות שלי, למרות שאני לא חושב שאפשר להגדיר את הבישול כאמנות מפני שאחרי שש שעות אתה מחרבן אותו".

     

    סביון לא שינתה אותי

    כהן גר כבר שנים בסביון אבל עדיין נתפס כטיפוס עממי. "שואלים אותי", הוא אומר, "למה אני מפרסם מותגים עממיים כמו כלי המטבח של פוקס ולא מרצדס. זו חוכמה לפרסם משהו יוקרתי שמיועד לנישה קטנה? לא. החוכמה היא לקחת מוצר עממי בעל מנעד גדול ולהוכיח שהוא יכול לשרת קהל רחב".

     

    אתה הגדרת את עצמך כעממי.

    "לא, התקשורת הגדירה אותי ככה. לפני 10 שנים, כשעברנו לבית הזה, הכותרת הייתה 'עממיקו מסביון'. בעיניי זו התנשאות. גדלתי בקרית שלום בשכונה מעורבת — אשכנזים, ספרדים, מרוקאים, בולגרים, מה לא — ומעולם לא הרגשתי קיפוח וגזענות עד שבאתי לסביון. לשמחתי זה היה משהו שנשטף מהר. אף אחד לא נתן לי כלום, את כל מה שיש לי השגתי בעשר אצבעות, ואני שמח לקום בבוקר, לראות את הירוק ולשמוע את ציוץ הציפורים. מה שהכי חשוב בעיניי זה שאף אחד מבני המשפחה לא השתנה בעקבות המגורים בסביון. נשארנו אותם אנשים ואני מחנך את הילדים שלי לדרך ארץ, לכבד את השונה, להקשיב ולעזור כמו שחינכו אותי".

     

    כהן חולה על פסטה. "יום אחד אפתח מסעדה שהדי־אן־איי שלה יהיה איטלקי־ישראלי. הילדים כועסים עליי כשאני מבשל פסטת עגבניות כי הסיר נגמר בשנייה. בבוקר אני מעמיד סירים כמו שאמא שלי העמידה לפני שיצאה לעבודת שלה במשק בית. בבית אין אוכל של מסעדות. יש שניצלים, צלי עוף, מרק עוף, אורז, דברים כאלה. סיגל, אשתי, לא מבשלת. היא עורכת דין שעוזרת לי בניהול העסק. זה לא שאסרתי עליה להיכנס למטבח. ככה יצא. אנחנו ביחד כבר 25 שנה".

     

    איך מתחזקים זוגיות במשך רבע מאה?

    "באהבה ובחברות. יש עליות וירידות, כמו אצל כולם, אבל יש חברות ויש אהבה. המשפחה היא הדבר שחשוב לי מכל".

     

    אתה רוצה שילדיך ילכו בדרכך?

    "עד לא מזמן אמרתי 'שכל אחד יהיה מה שיהיה, העיקר שיהיה מאושר'. כיום אני כבר לא בטוח שאני רוצה שהם ייכנסו לתחום הזה. במצבנו הנוכחי, מסעדות זה לא משהו שהייתי משאיר להם כירושה, למרות שהם כבר מחלקים ביניהם מי לוקח מה. בצחוק, כמובן. חלוקת הרכוש שלהם כוללת גם את התחביב שלי, מכוניות עתיקות. יש לי ארבע, שתיים נוסעות ושתיים בשיפוץ, וזה מעל ומעבר. אין לי זמן לתחביבים נוספים, אבל בקרוב אתחיל לגדל יונים. הנה, העץ בגינה מת, אז ביקשתי שלא יכרתו את כולו. השאירו חצי גזע שעליו אבנה שובך, כמו בשכונה של ילדותי".

     

    כמי שחווה על בשרו את הטירוף של העבודה, הוא לוקח ללב את ההתמוטטות של רפי כהן ומכוון אצבע מאשימה גם לעבר התקשורת. "בתוכניות של נשיונל ג'יאוגרפיק, שאני אוהב לצפות בהן, ראיתי איך הטבע פועל. כשבעל חיים מסויים נפצע הטבע מגיעים בעלי חיים אחרים שאוכלים את הגופה. לצערי, התהליך הזה עלול להגיע לבני אדם. רפי כהן פצוע, הוא זקוק לעזרה ויש כאלה שמנצלים את המצב".

     

    איך?

    "לפני כחודש, בחדשות של יום שישי, שידרו הקלטות שבהן רפי מאיים על עובדי הבנק, הראו איך הוא נכנס לסניף, מקלל, מעיף פח. כמובן שאני לא מצדיק את ההתנהגות הזו, אבל לאיש יש בעיה רפואית, זה ידוע, אז למה להפשיט אותו ולהציב אותו בכיכר העיר כדי שכולם יראו אותו בחוליו? אם המטרה היא להראות שאנחנו מדינת חוק, אז למה לא משדרים בטלוויזיה את כל ההקלטות של בנקאים שבשיחות טלפון אישרו הלוואות של מיליארדים שנעלמו?"

     

    אתה עוזר לו?

    "אני לא יכול לעזור לו כי הוא לא רוצה עזרה, אבל ברגע שרפי יגיד 'תעזור לי' אני אעשה הכל למענו. ויותר מזה, לא יהיה מסעדן שלא ירצה לעזור לו מפני שכולנו מבינים מאיפה הפצע שלו בא ולמה הוא השתגע במטבח. בואי נשים בצד את המיסים והעלויות של חומרי הגלם והלחץ של העבודה ונגיד מילה על הביקורת. חלק ממבקרי האוכל הם אנשים מבריקים בכתיבה שהתמכרו לכוח של המקלדת, ובמקום להתרכז במנה הם מדמיינים את שדה הקטל. איך יסתובבו ברחוב וכולם יגידו להם 'הכנסת לו, כל הכבוד'. לא כל הטבחים מסוגלים להכיל את הרוע הזה. להיות טבח זה כמו להיות פצע פתוח, להיות חשוף כל הזמן, כל נגיעה מקפיצה אותך".

     

    "ברגע שרפי יגיד 'תעזור לי', אני אעשה הכל למענו". רפי כהן | צילום: שאול גולן. צילום: שאול גולן
    "ברגע שרפי יגיד 'תעזור לי', אני אעשה הכל למענו". רפי כהן | צילום: שאול גולן. צילום: שאול גולן

    מה החלום שלך?

    "כשהייתי צעיר לא הבנתי איך הוריי מחקו את עצמם כדי להבטיח את אושרי. כיום אני מבין אותם. אני חולם לראות את הילדים שלי מאושרים. לראות אותם מתחתנים, למרות שאני לא יודע איך נקנה להם דירות, לראות נכדים. תגידי את האמת, אני נשמע כמו יאכנע? אם כן אז תמחקי". •

     


    פרסום ראשון: 11.11.17 , 20:25