"אתה לא נותן די קרדיט לנתניהו על הישגיו", נזף בי באחרונה אחד מידידיו הוותיקים. הוא עבר על הרשימה, נושא אחר נושא: השילוב בין תקיפות לזהירות במדיניות הישראלית בסוריה; הידוק הקשרים הכלכליים עם הודו וסין; הרומן החצי־חשאי עם סעודיה; הברית עם המשטרים במצרים ובירדן.

אתה צודק, אמרתי. מגיע לו לא מעט קרדיט על השיפור שחל במעמדה של ישראל בעולם ובאזור בשנים האחרונות. לא מיותר להזכיר גם את מזלו הטוב: הוא מכהן בתקופה שבה מנהיגי שלוש מעצמות־העל – טראמפ בארה"ב, פוטין ברוסיה ושי בסין – סוגדים לאותם ערכים שהוא סוגד להם; טובות הם לא יעשו לנו – עשיית טובות נוגדת את אופיים – אבל להקשיב לו יקשיבו היטב. והוא מכהן בתקופה שבה המשטרים הסוניים באזור מבוהלים מאיראן יותר משהם שונאים אותנו. הבהלה דוחפת אותם אלינו – זמנית.

בכל זאת, אמרתי, משהו לא טוב קורה לו, לחבר שלך. הגיע זמנו לפרוש.

אתה יכול להירגע, השיב. זאת הקדנציה האחרונה שלו.

הוא לא חושב ככה, אמרתי.

הוא לא חושב ככה, אמר, אבל זה מה שיהיה.

את השינוי שחל בנתניהו אין טעם לחפש בתיק 1000, הלא הוא תיק המתנות. הוא לקח מתנות תמיד; גם לא בתיק 3000, הלא הוא תיק כלי השיט. החשודים בתיק הזה הם נושאי כליו, לא הוא. ההחלטות שקיבל שנויות במחלוקת, אבל על פניהן הן נראות לגיטימיות. ייתכן שעצם עיניים כשהיה צריך לפקוח אותן; ייתכן שסתם את אפו כשהיה צריך לפתוח אותו; הראשון שזיהה היה האחרון שידע. אבל עד שלא יוכח ההפך, ידיו לא היו במעל.

את המפתח למהפך צריך לחפש בתקופת כהונתו כשר התקשורת. הרשות לניירות ערך ערכה בחצי השנה האחרונה חקירה מקיפה בהטבות המפליגות שהעניק משרד התקשורת של נתניהו לשאול אלוביץ', הבעלים של "בזק". בפרשה הזאת יוגשו כנראה כתבי אישום נגד מנכ"ל המשרד שלמה פילבר וראשי התאגיד, כולל אלוביץ'. הנושא פחות מהדהד מצוללות גרמניות, פחות סקסי משמפניה ורודה ופחות זועק מעובדת ניקיון מושפלת, אבל בו טמון המפתח להבנת נתניהו של הקדנציה הרביעית.

המניעים של ראשי בזק בפרשה הזאת ברורים: הם רצו למקסם רווחים, בכל מחיר. אבל מה היו המניעים של פילבר, המנכ"ל? פילבר היה מינוי אישי של נתניהו. הוא צמח בפוליטיקה, לא בתשתיות הטכנולוגיות שבהן אמור לעסוק משרד התקשורת. עד לרגע זה לא נודע על מעטפות כסף שבזק העבירה לפילבר, או הבטחות לג'וב מכניס בעתיד. מה היו המניעים שלו?

ההסברים שסיפק לא שיכנעו את החוקרים. נותר הסבר אחד, כמעט מובן מאליו: הוא ביצע את מדיניות השר הממונה עליו. נתניהו רצה שאלוביץ' יעשה לערוצי הטלוויזיה והאינטרנט מה שעשה שלדון אדלסון לעיתונים היומיים. לא צריך תחרות חופשית, לא צריך כישרון. הכסף ינצח.

אדלסון נשען על המיליארדים שמזרימים לו מהמרים במקאו, בסינגפור ובלאס־וגאס. על מה יישען אלוביץ'? על הרגולציה של המדינה. היא תעשיר אותו. אחרי אלוביץ' יבואו טייקונים אחרים, כל אחד וערוץ הטלוויזיה שלו, כל אחד ואתר החדשות שלו. אחד כזה כבר יש לנו – ערוץ 20. יהיו עשרים ערוצי 20.

אדלסון יכול היה להציף את השוק בחינמון שלו, משום שעל עיתונים אין רגולציה. הניסיון לרסן את המהלך באמצעות חוק גרם לנתניהו לפרק ממשלה, ולנהל משא ומתן חשאי שהפך לבסוף לתיק 2000. ההבדל הוא שבתחום הבזק יש חוק ויש רגולציה. הקנוניה בין משרדו של נתניהו לתאגיד של אלוביץ' מובילה בהכרח לפלילים.

נתניהו רכש במשך השנים ניסיון רב בתקשורת. אף על פי כן, הוא לא מבין אותה באמת. הוא לא מבין שבתקשורת חופשית בעל המאה הוא לא תמיד בעל הדעה, גם כאשר הערוץ או העיתון שייך לו; הוא לא מבין שעידן הרשתות החברתיות שינה את כללי המשחק; והדבר המדאיג ביותר: הוא התחיל לחשוב שהוא מעל החוק, מעל המוסר, מעל השכל הישר. הוא התחיל להאמין לרגב, אמסלם וביטן.

פילבר היה רק השליח.