חמישי 23 בנובמבר 2017
ידיעות אחרונות
עו"ד רוני אלוני סדובניק
24 שעות • 14.11.2017
"זכותו של הקורבן להשמיע את קולו"
הן ייצגו נפגעות עבירות מין בתיקים רבים שזכו לכותרות בעיתונים: עורכות דין בכירות מדברות על קמפיין #גםאני.והן מתייחסות גם לתחושה שהוא תוצאה של ייאוש נשים ממערכת המשפט המסורתית
נעם ברקן, אתי אברמוב | צילומים: יובל חן, צביקה טישלר, זהר שחר, אביגיל עוזי

קמפיין "גם אני" כבר מזמן לא מציף רק את ההיקף הבלתי נתפס של תופעת ההטרדות המיניות. הוא גם מאפשר לנשים בהינף מקלדת לנקות את האורוות, לחשוף את שמות הפוגעים לכאורה, להעמיד אותם למשפט ציבורי וגם לתבוע את עונשם: פיטורים מהעבודה, מניעת קידומים, הוקעה חברתית וכו'. כך, למשל, אלכס גלעדי נאלץ לעזוב את תפקידו כנשיא "קשת", גבי גזית יצא לחופשה מהרדיו ללא מועד חזרה, ובהוליווד הקריירות של קווין ספייסי ולואי סי.קיי שייכות להיסטוריה. מנגד, רבים כבר טוענים שהקמפיין הפך לקיצוני מדי ומאפשר "משפטי שדה" בלתי הוגנים ולא אחראיים. אבל על דבר אחד אין מחלוקת: הזירה עברה מבתי המשפט וחדרי החקירות לרשתות החברתיות. מפורסמים רבים כבר "הורשעו" ונענשו במבחן הציבורי, וזאת למרות שלא הוגשה נגדם תלונה וספק אם תוגש.

 

הלכה הקריירה. קווין ספייסי
הלכה הקריירה. קווין ספייסי

 

על העולם החדש הזה שמתהווה מול עינינו משקיפות באהדה אך גם בדאגה עורכות הדין שמייצגות מזה שנים נפגעות ונפגעי עבירות מין בהליכים הפליליים. גל הצונאמי ששוטף את הרשתות החברתיות הוא גם סוג של ביקורת נוקבת על מערכת המשפט. הוא מהווה עדות לייאוש ולחוסר האמון של נשים רבות במוסדות החוק, עד כדי כך שהן מעדיפות להעלות פוסט לפייסבוק מאשר להגיש תלונה במשטרה.

יצא לחופשה. גבי גזית
יצא לחופשה. גבי גזית

 

בכתבה זו ראיינו עורכות דין מובילות בישראל בתחום הפשיעה המינית. במשך שנים הן ייצגו נפגעות עבירות מין בבתי המשפט, היו חלק מהתיקים הכי מתוקשרים בתחום, וגם בכאלה חשובים לא פחות שלא זכו לכותרות. עכשיו הן מדברות על היחס שלהן לקמפיין #גםאני ועונות על השאלה המתבקשת: למה בעצם נשים צריכות לעבור מסכת עינויים בהליך הפלילי כשהן יכולות פשוט להעלות פוסט נגד גבי גזית, אלכס גלעדי, או כל פוגע־לכאורה אחר ולגרום לו לאבד את עולמו ברגע? והן מתייחסות כמובן גם לשאלה האם הפוסטים ברשתות החברתיות לא יכולים לשמש לסגירת חשבונות, ומי ערב לכך שכל מה שנכתב בפייסבוק נגד גברים הוא אמת?

 

השעה את עצמו. אלכס גלעדי
השעה את עצמו. אלכס גלעדי

 

"זה לא פחות ממהפכה תודעתית, דומה לתזוזה של לוחות טקטוניים במהלך רעידת אדמה", אומרת על קמפיין "גם אני" עו"ד רוני אלוני־סדובניק, שייצגה בשנים האחרונות נפגעות תקיפה מינית בכמה מהתיקים המתוקשרים ביותר שהיו בישראל. "במהפכות עולים על בריקדות, ולפעמים יש נפגעי הדף כמו גברים בשנות השבעים והשמונים לחייהם שבזמנם הכללים היו כביכול 'אחרים', או כאלה שהלכו לעולמם. כולם צריכים להתיישר על פי הכללים החדשים. הדור שלנו יכול לטפוח לעצמו על השכם על מה שקורה היום, כי אנחנו מייצרות סטנדרטים חדשים של מאזן כוחות".

 

 

הנפגעות שחושפות שמות של פוגעים לכאורה מסתכנות גם בתביעות דיבה.

 

"לאור האיומים שיגיע גל תביעות דיבה החלטנו להשיק האשטג חדש ששמו #סו מי (תבעו אותי). אנחנו לא מפחדות מתביעות דיבה, ודווקא מי שיגיש תביעת דיבה כדאי לו להיוועץ היטב עם עורך דין, מאחר שעצם הגשת התביעה מאיינת למעשה את טענת ההתיישנות: ברגע שיש תביעת דיבה התיק מגיע לבית משפט, וגם במקרים בהם חלה התיישנות הנפגעת יכולה לעמוד מול השופטים ולהוכיח את המעשים — להוכיח 'אמת דיברתי'".

 

עו"ד טלי איזנברג, שמייצגת נפגעות עבירות מין ואלימות חמורה, מסכימה שאין מה להתרגש מהמתקפות על הקמפיין. "זה ניסיון קצת ארכאי ונואש להשתיק את הקולות האמיצים של הנפגעים שנחשפים, כי באמת קשה להתמודד עם היקף התופעה. הקמפיין למעשה נותן לציבור תחילתה של הבנה לגבי היקף התופעה ורמת החומרה, לגבי המקומות הרבים והמגוונים בהם זה קורה. הציבור מבין את הסטטיסטיקה שכל הזמן מדוברת — שרוב הפגיעות מתבצעות על ידי אדם מוכר".

 

עו"ד טלי איזנברג
עו"ד טלי איזנברג

 

את חושבת שהפנייה לרשתות החברתיות ולתקשורת מעידה על אכזבה ממערכת המשפט?

 

 

"יש פה נשים שמוכנות לחשוף ומצד שני אומרות למערכת המשפט 'מה שיש לך להציע לא מתאים'. מעבר לזה — לפעמים יש רק צורך להפר את השתיקה וזה לגיטימי לעשות את זה מחוץ למערכת המשפט. ישנם מקרים שלא מתאימים לבית המשפט. מותר גם לחברה להגיד שיש מצבים שהם לא פליליים, אבל עדיין לא מוסריים".

 

"אני חושבת בהחלט שיש תחושה של ייאוש", אומרת עו"ד רלי גוטמן, שהייתה התובעת בתיק האונס בשמרת ושימשה פרקליטה בכירה בפרקליטות מחוז חיפה משך 25 שנה, לפני שפנתה לייצג נפגעות תקיפה מינית באופן פרטי. "בשנים האחרונות כמות התיקים שנסגרים היא רבה מאוד. יש לי תחושה שהפרקליטות רוצה ללכת רק על תיקים שבהם יש הרשעה בטוחה. כמעט שאין נכונות להגיש תיקים בהם מדובר במילה מול מילה, גם אם לפי החוק ניתן להרשיע במצבים כאלה".

 

עו"ד רלי גוטמן
עו"ד רלי גוטמן

 

את חושבת שיש מה לשנות במערכת המשפט?

 

"יש לטעמי תבוסתנות בשנים האחרונות. אלה תיקים שצריכים להגיע לפתחו של בית המשפט. גם בתיקים בהם יש מספר מתלוננות נשמעות טענות 'אולי הן עשו יד אחת נגד החשוד'. זאת טענה מגוחכת. מי שלא מוצא את המזור במערכת המשפטית - מבורך שיפנה לפייסבוק ויספר מה קרה לו. זכותו של הקורבן להשמיע את קולו".

 

 

כעורכת דין, את לא חושבת שיש בעייתיות מסוימת בקמפיין כזה?

 

"הקמפיין מבורך, בעיקר לנשים שחלה על העבירה שבוצעה בהן התיישנות והן לא יכולות לפנות למערכת המשפט".

 

עו"ד כרמית קלר חלמיש
עו"ד כרמית קלר חלמיש

 

עו"ד כרמית קלר־חלמיש, היועצת המשפטית של איגוד מרכזי הסיוע, כן מצביעה על מורכבות מסוימת במצב החדש שנוצר, אבל זה לא אומר שהיא חושבת שצריך לעצור את הגל הגדול שמתנפץ עכשיו. "הקמפיין הפך את התקשורת והרשת החברתית למקום בו מבררים את המקרים. יש בזה גם בעייתיות, שלא יישמע שאני נגד — אבל זו תופעה חדשה. על הרבה מאלה ששמם נחשף בתקופה האחרונה ידעו בסביבה הקרובה. זה פורץ את גבולות הגילדות המקצועיות ויוצא החוצה. כל יום יש הטרדות ותקיפות מיניות, החידוש בקמפיין הוא בהצפה של המקרים".

 

פתיינית בת שש

 

 

"שמעתי לא מעט קולות שאומרים שצריך להיזהר כי בתוך הקמפיין הזה לא יהיו גם 'חיסולי חשבונות'", אומרת עו"ד דיקלה טוטיאן־זייד, יו"ר משותפת של מרכז "נגה" בקריה האקדמית אונו, שמעניק בהתנדבות סיוע משפטי למאות נפגעי עבירות בשנה. "אני לא מקלה בזה ראש, אני לא חושבת שזה אף פעם לא יכול לקרות. אבל — וזה אבל גדול — אסור לשכוח שב־98 אחוזים זה לא קורה. הקמפיין הוא הזדמנות מצוינת לדבר על הנושא שוב ושוב גם אם זה 'נמאס', כי יש פה לא מעט אנשים שצריך לחנך. זה נכון לכל הגילאים והדורות".

עו"ד דיקלה טוטיאן זייד
עו"ד דיקלה טוטיאן זייד

 

את חושבת שהפנייה לרשתות החברתיות ולתקשורת היא הבעת ייאוש מהמערכת המשפטית?

 

"מערכת המשפט לא ערוכה להתמודדות מיידית עם פגיעה. התהליך הוא ארוך, והמערכת בעיקר רוצה להוציא את התיקים ממנה החוצה — לפשרה, להסדרי טיעון, להסכמי פשרה בתביעות נזיקיות. בהרבה מקרים הנפגעות לא מרגישות שהמערכת מתגייסת לצידן. נפגעות עבירות מין משלמות מחיר על עצם החשיפה, על עצם הזיהוי שלהן כמי שנפגעו. כנפגעת שנחשפה את צריכה להתמודד עם הסביבה, עם התקשורת, עם הביקורת, עם השאלות החוקרות ועם לא מעט אצבעות מאשימות ששואלות למה זה קרה לך? למה הלכת אליו? למה שתית אלכוהול? באמת חשבת שזה חלק מהטיפול?"

 

עו"ד טוטיאן־זייד מייצגת עשרות נפגעי ונפגעות עבירות מין חמורות מדי שנה. בין היתר ייצגה את הנפגעת בתביעה האזרחית נגד מאבטח הרמטכ"ל ארז אפרתי שהורשע בתיק חמור של תקיפה מינית. "אני לא חושבת שאנחנו במקום שבו באמת יש רצון לעשות ניקוי אורוות אמיתי. זה נעשה כי אין ברירה, כי מישהו פתח את התיבה", היא אומרת. "יש אלפי תלונות בשנה, ורק כמה מאות כתבי אישום מוגשים. אני חושבת שהקמפיין הוא פורקן של אכזבה ומצוקה מאוד גדולה. של ההרגשה שאין מי שמקשיב לי ולא מתוך נקמה ורצון במשפט שדה".

 

 

עם מה נאלצות נפגעות להתמודד כשהן מגיעות למערכת המשפט?

 

"בהליך האזרחי, למשל, שמתקיים פעמים רבות אחרי שכבר יש הרשעה בהליך הפלילי, אנחנו נתקלים בחוסר רצון לשלם פיצוי לנפגעות שמוליד הרבה מאוד אסטרטגיות מכוערות. קרה לא אחת שמה שבסופו של דבר הכריע את העניין היה חוסר היכולת הנפשית לעמוד בהליך. ההליך הוא צל איום ונורא שמלווה את החיים. נפגעות נאלצות להתמודד עם אמירות מכוערות. פעם אחת היה לי תיק של ילדה בת שש שהגיעה למכולת השכונתית, והתוקף קשר לה את העיניים ועשה בה כל מה שהוא רצה. בסוף איים עליה שאם היא תספר הוא ירצח אותה. זה תיק שלעולם לא אשכח. אמר לי אחד מעורכי הדין שייצגו את הגבר שאנס אותה, 'מה היא חושבת, שהיא זכתה בלוטו? היא בסך הכל נאנסה'. ואנחנו מדברות על תיקים שמתקיימים אחרי הרשעה, שהנושא העיקרי הוא הנזק. על דוכן העדים הוא יכול לספר סיפורים שהיא פיתתה אותו. זה תמיד חוזר על עצמו ולא משנה בת כמה הנפגעת. יש מצבים ששולחים חוקרים פרטיים לעקוב אחר נפגעות, אבל בעידן הרשתות החברתיות מספיק שחברים מתייגים אותך בתמונה שבה את מחייכת וכבר זה עולה לדיון, והצד השני טוען שאת מאדירה את הנזק.

 

"לעומת זאת, פעמים רבות בגלל שבית המשפט נחשף בהליך המתיש לכל העדויות ולשלל האינדיקציות של הפגיעה, הגענו לרף גבוה של פיצויים של מאות אלפים וגם מיליוני שקלים. אני בעיקר מטפלת בתיקים של פשיעה חמורה. אלה תביעות שמגיעות לתחשיבי נזק של למעלה ממיליון שקלים".

 

"המערכת לוקה בשוביניזם"

 

 

"מערכת המשפט צריכה לקחת את זה בתור משימה", קובעת עו"ד איזנברג. "אנחנו צריכים לחשוב איך מתאימים את דיני ההתיישנות למציאות, איך מתאימים את אופן החקירה והחקירה הנגדית, את אופן העדות, את הדיונים בבית המשפט — כדי שהוא גם יהיה מקום מספיק מכיל ומאפשר לנפגעים. מקום שמאפשר לדון במקרים האלה גם במסגרת הליך משפטי".

 

למרות שהיא מודעת לחסרונות, עו"ד איזנברג סבורה שההליך הפלילי יכול להיות בעל ערך עצום לנפגעות. "בית המשפט יכול לתת לנפגעות את ההכרה והתוקף בפגיעה שלהן. זו גם אחת הדרכים הכי אפקטיביות להרחיק את מי שפגע בהן מהחברה. זו מערכת שמסוגלת, עם המאמצים והשינויים הנכונים, להקשיב, לתת מענה שיש לו גם ערך טיפולי. עכשיו השאלה היא מה מערכת המשפט עושה עם הכוח האדיר הזה. יש מצבים שנפגעת מגיעה לתחנת משטרה אל חוקרת מקצועית ואמפתית, ויש מצבים שהיא מגיעה ומקבלת מסרים קשים של חוסר אמון, האשמה. במערכת המשפטית התרגלנו משום מה למצב שבו חקירה נגדית היא מהלך שיכול להיות אלים ותוקפני. אני לא חושבת שזה חלק אינהרנטי בהליך. אפשר לנהל חקירה נגדית מכבדת. החקירה הנגדית היא כלי חשוב, וראוי לתת לסניגורים להשתמש בה, אבל לא בתור כלי נשק".

 

"מערכת המשפט לוקה בשוביניזם מובנה", אומרת עו"ד אלוני־סדובניק. "לא מתוך כוונה, אלא מתוך הרגל. גם נשים רבות בתוך מערכת המשפט אימצו לצערנו דפוסי חשיבה פטריארכליים. ניתן לראות בתוך מערכת המשפט הבדל מהותי בין שופטים שעברו הכשרה מתאימה בתחום טראומה מעבירות מין לעומת שופטים שלא עברו הכשרה מתאימה".

 

איפה זה פוגש את הנפגעות?

 

 

"הבעיה המרכזית במערכת המשפט היא שגם כשיש הרשעה פלילית בעבירת מין ברירת המחדל היא שלא נגרם נזק, ומערכת המשפט דורשת מהנפגעת להוכיח מהו בדיוק הנזק. מדובר בהליך בו הפוגע רשאי לקבל את כל התיקים הרפואיים, הגינקולוגיים, הפסיכולוגיים והסוציאליים של קורבנו ולפגוע עוד יותר בפרטיותה. בנוסף, הנפגעת נדרשת להעמיד את עצמה לבדיקה פסיכיאטרית חודרנית, משפילה ופוגעת, אצל מומחים שנשכרו על ידי התוקף כשכל מטרתם היא להציג את הנפגעת כשקרנית. לפחות בעשרים אחוז מהתיקים שייצגתי היה מדובר באונס קבוצתי. במקרים כאלה נאלצת הנפגעת לעמוד על הדוכן ולהיחקר בנפרד במשך שעות על ידי כל אחד מהסניגורים של כל אחד מהחשודים. לכולם יש זכות לחקור אותה. המטרה של הסניגור בהליך פלילי היא אחת בלבד: להטיל דופי באמינות המתלוננת. כשיש מולנו שופט שלמד את המאטריה אנחנו רואים שהוא לא מאפשר לסניגור כזה קו חקירה פוגעני ומעליב. לעומת זאת, רוב השופטים עדיין לא נוקטים התערבות אקטיבית בחקירה של הנפגעת ומאפשרים שדה פעולה נרחב מדי לסניגורים. בתיק אונס קבוצתי אחר, בו שתי קטינות נאנסו על ידי עובדי מועדון שהורשעו, שאל אחד הסניגורים את אחת הנאנסות 'למה לבשת חזייה מנומרת של בוניטה באותו הערב? למה שמת אודם אדום?', והשופטים איפשרו את קו ההגנה הזה".

 

השוטר צעק, השופטת נזפה

 

קצת מפתיע לשמוע כמה מעורכות הדין המובילות במדינה בתחום ההתמחות הזה, נשים שהקדישו את חייהן למאבק המשפטי למען נפגעות ונפגעי אלימות מינית, מודות בצער אבל בפה מלא בכך שהמערכת שבתוכה הן פועלות היא לכל הפחות בעייתית ביותר עבור הנשים שאותן הן מייצגות. "ההליך הפלילי מאוד קשה", אומרת עו"ד גוטמן. "נפגעת מספרת על מעשים שנעשו בה על ידי התוקף ומנגד הן עומדות מול חקירה נגדית על כל פרט בחייה מרגע לידתה. הסניגור מבקש תיקים רפואיים, תיקים של טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים, תיקים אישיים מבית הספר. בתי המשפט בדרך כלל מתירים. כמעט כל שאלה היא לגיטימית. הסניגורים מנסים לעוות דברים מהעבר, להוציא את הנפגעת מניפולטיבית, שקרנית. אם מישהי בפוסט־טראומה, מנסים לשייך את זה למשהו שקרה בעבר הרחוק. מוציאים מן האוב מערכות יחסים קודמות שהיו לנפגעת, מביאים עדים שהיו חברים כדי שיאמרו עליה דברים מרושעים, מציגים תמונות מהפייסבוק בהן היא מחייכת או מצטלמת בבגד ים. שואלים 'למה ביום התלונה היית בשופינג?', והנפגעת תעמוד על דוכן העדים ותספר שהיא הרגישה כל כך רע באותו היום שחברות הוציאו אותה לקניות. היא צריכה לתת דין וחשבון על הכל. זה חוזר כחוט השני בין הנפגעות — כולן מרגישות על דוכן העדים בחקירה הנגדית כאילו הן הנאשמות".

 

עו"ד רותם אלוני דוידוב
עו"ד רותם אלוני דוידוב

 

"הרבה מהנפגעות לא מתנהלות איך שמצפים מהן, אבל זה עדיין לא אומר שהן לא צודקות", אומרת עו"ד רותם אלוני־דוידוב, המתמחה בעבירות תקיפה מינית במשרד אלוני־דוידוב־טאובר. "צריך להכיל את הקושי לדבר או להגיש תלונה. יש מגמת שיפור ביחס למתלוננות, אבל מערכת המשפט נופלת על פרסונות. את יכולה ליפול על שוטר נוראי בתחנה, או על שופטת שלא יודעת מהחיים שלה. יש שוטרים שצועקים על המתלוננת 'למה את לא מספרת לי את זה בצורה מסודרת', או שופטת שאמרה 'למה נכנסת איתו לשירותים'. כל הסטיגמות של פעם".

 

 

חלק מהמתלוננות שעוברות את ההליך הפלילי מתארות גיהינום שלא בהכרח "שווה את זה".

 

"ההליך הפלילי מתסכל וקשה לנפגעות, ורוב התיקים נסגרים. בהליך האזרחי הן מצליחות יותר. ההליך הפלילי מתמקד בעבריין, בעוד שבהליך האזרחי מתמקדים בנפגעת, בנזק שלה. היא מרכז התהליך. בנוסף, נטל ההוכחה נמוך יותר, וגם ההחלטה אם להגיש את התביעה או לא היא של המותקפת. אין מסננת של המשטרה והפרקליטות. אנחנו עוברות על הראיות בתיק, האם נוכל לעמוד בנטל ההוכחה, ובהחלט אפשר לזכות עם עדות טובה וחוות דעת פסיכיאטריות. צריך לקחת בחשבון שהסיכוי שאדם ישב היום בכלא הוא נמוך נורא. 80 אחוז מהתיקים בתחום עבירות המין נסגרים כי הפרקליטות לא סגורה שיש מספיק ראיות והיא לא רוצה להפסיד. אני חושבת שיש מקרים שבהם כן אפשר היה להגיש כתב אישום ולהשיג הרשעה והפרקליטות מפחדת מזיכוי. הנה, במקרה של אלון קסטיאל היו 13 או 14 מתלוננות ונשארו ארבע בכתב האישום. בסאב־טקסט זה אומר: אל תגישו תלונות. זה מייאש".

 

אלון קסטיאל בבית המשפט
אלון קסטיאל בבית המשפט

 

יש עורכות דין המייצגות עברייני מין. אפילו בתחילה הייתה עורכת הדין שייצגה את הארווי ווינשטיין וירדה מזה. מה דעתך?

 

"אני לא הייתי יכולה לייצג עברייני מין. אולי אחרות יכולות. אין לי דעה גורפת עליהן, אבל העמדה שלי היא חד־משמעית לטובת נפגעות עבירות מין. נשים שעברו פגיעה לא ישקרו ולא ימציאו, ולכן אני מאמינה להן. לא אוכל לייצג אדם שמתנגד להן. היו לי הצעות כאלו ודחיתי אותן. בתחום הזה אני לא רואה אדם שיכול לשבת בשני הצדדים. אי אפשר לעבור בין הצדדים".

 

 

הכל התחיל בגללו. הארווי ויינסטיין
הכל התחיל בגללו. הארווי ויינסטיין

 

בינתיים, בין אם זה מוצא חן בעיני מערכת המשפט ובין אם לאו, נראה ששטף העדויות ממשיך לזרום. "בכל יום מתפרסמים עוד ועוד מקרים, ואנחנו רואות שזה נותן לעוד נשים את האומץ לתת כתף, כמו נרי ליבנה שחיזקה את דבריה של אשרת קוטלר, ושתיהן יחד עודדו נשים נוספות", אומרת עו"ד קלר־חלמיש. "אנחנו רואות נשים שעומדות אחת לצד השנייה. זה מאפשר העלאת מודעות וזה מבורך. אם הציבור הרחב מרגיש מוצף — זה חלק מהמאבק. הקווים שלנו מוצפים בפניות חדשות וגם בפונות שנפגעו לפני שנים".

 

האם זה ייאוש?

 

"אני לא חושבת שזה ייאוש. זאת ההזדמנות לדבר על הרחבת סל המענים לנפגעות, לחשוב על פיתוח בתי משפט מיוחדים, על מנגנונים חלופיים כמו צדק מאחה, שיאפשר לנפגעות לבחור מה הדרך המיטבית עבורן. ב־60 אחוז מהמקרים שבהם מוגשת תלונה למשטרה לא מוגש כתב אישום, וכשכן מוגש כתב אישום ההליך הוא ארוך וקשה. ברמת העלאת המודעות אנחנו רואות משהו חדש שלא ראינו פעם. מדי פעם יש גל של חשיפות. עכשיו זה צונאמי".