מקבולה נאסר נבחרה במכרז למשרת מנהלת ההסברה בערבית של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. שר התחבורה הודיע כי יש למצוא כל דרך חוקית כדי להשעותה מיד מהתפקיד. השקפותיה הפוליטיות מקוממות אותו. ברור שאין דרך חוקית שתכשיר את פיטוריה, ולכן אני מניח שימררו את חייה בתקווה שתתפטר. בהכירי אותה מעט, אתנבא כי לא תקל על חיי המתנכלים לה.
נאסר היא עיתונאית ערבייה שנונה, השולטת בעברית כרהוטים שבעיתונאים היהודים. היא בת הזקונים במשפחתו הענקית של פועל מעראבה. פמיניסטית, חילונית, שנראית ומתנסחת כמו סטודנטית “צפונית” במחלקה להיסטוריה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל־אביב. היא מבקרת את החברה הערבית השמרנית והפטריארכלית, אבל את פיפיות לשונה היא מכוונת כלפי המדינה הציונית ומנהיגיה. למשל, מיזם פיתוחה של חיפה התחתית, הקמת מגדלי מסחר ומשרדים ברובע שרוב תושביו הערבים סולקו או ברחו במלחמת השחרור נתפס בעיניה כהמשכה של הנכבה, היא דוגלת בשובם של הפליטים הפלסטינים, וכיו”ב רעיונות מבית המדרש של בל"ד.
בניגוד לרבים המזהים בה ובערבים שכמותה סכנה למדינה היהודית, אני רואה באפשרות לבטא רעיונות המקוממים את רוב הציבור היהודי ניצחון ציוני. דעתי זו ודאי לא תנעם לה, מפני שהיא תתקשה להסכים לכך שלא רק את הישגיה המקצועיים ומעמדה החברתי, אלא גם את התפיסה הדמוקרטית שבבסיס השקפותיה הפוליטיות, היא נחלה מהחברה היהודית שהתגלמה במדינה זו שאינה חביבה עליה. נאסר לא בחרה באזרחותה, אבל בחלקים חשובים מתרבותה ומאורחות חייה היא מעורה לחלוטין בציבור הכללי ומדגימה ישראליות נמרצת וחביבה. למרות הסכסוך המובנה בין האזרח הערבי־ישראלי לבין מדינתו, אני מסופק אם תוכל למצוא מקום אחר שבו תחוש כבביתה.
כיוון שראש דאגותיי הוא העתיד ולא הוויכוחים ההיסטוריים על אשמת הצדדים בסכסוך, איני מחשיב ביותר את כמיהתה של נאסר לשיבת הפליטים הפלסטינים ואת גינוייה לציונות, שגם בעיניי הולכת ומאבדת את טעמה. בפועל משקפת דמותה את חיי השיתוף בין יהודים וערבים בטריטוריה הקטנה שלנו. הסיכוי טמון בחיים בממשותם ולא בתשוקות שאין להן שום סיכוי להתגשם.
אני מניח שגם המתנגדים למינויה של נאסר לא יטענו כי השקפותיה הפוליטיות יכבידו עליה במילוי תפקידה הזוטר למדי, אבל הם חושבים כי אדם שהשקפותיו כהשקפותיה אינו זכאי לשום משרה ציבורית. רוצה לומר, שרק ערבי הסוגד לזכרו של הרצל, חושב כי הצהרת בלפור היא מסמך העושה צדק עם תושבי הארץ הפלסטינים, מצדיק את הפקעת קרקעותיהם ומשוכנע שחוק השבות הוא יופי של חוק, זכאי להתמודד על משרה ציבורית, ותהא זו אפילו פינוי אשפה.
לידיעתו של שר התחבורה: אין אף אזרח ישראלי־ערבי שיעבור מבחן נאמנות הכפוף לאמות המידה האלה. אין אזרח ערבי בעל כושר חשיבה מזערי המסוגל לשכוח כי הציונות המיטה אסון על בני עמו. יש ריאליסטים המדחיקים את האסון, יש החולמים על תקנתו בכוח הדמוגרפיה, יש השואפים לתקנו בכוח הזרוע, יש החותרים למתן זכויות פוליטיות קולקטיביות למיעוט הערבי, ומעטים רוצים להסתפח למדינה פלסטינית. הרוב מעדיף את הזיקה לישראל על כל חלופה המצויה בארצות האיסלאם. הרוב מעדיף להצפין את מרירותו, אבל גם יש מי שמבטאים אותה בקול גדול.
נאסר נמנית עם האחרונים: היא מבטאת את השקפותיה ורגשותיה, מפני שכתיבה היא מקצועה, ועיתונאי דעתן ובעל כבוד עצמי אינו מרשה לפחד להשתיקו.
