בכיתה ד' בערך, כשהייתי רכז בקבוצת הקט־סל של אליצור גוש חיספין, הגעתי בטעות לאחד המשחקים במכנסיים קצרים של אחי, שהיו גדולים על מידותיי. במשחק חששתי שתתחולל איזו תאונה מצערת, והם ייפלו באמצע מהלך וירטואוזי שלי, לקול תרועות הקהל. בצר לי אחזתי את המכנסיים בידי, גם כשהכדור היה אצלי. בשלב מסוים לקח המאמן פסק זמן ולאחר שנתן לנו את ההנחיה שהכי אהב לתת ("כנסו פנימה בצעד וחצי"), פנה אליי ואמר: "ואתה חנוך, למה אתה כל הזמן נוגע במכנסיים, מה זה פה, פיפיאדה??"
לימים, הפך המושג "פיפיאדה" למטבע לשון, והיה נאמר על ידינו על כל מי שגירבץ. אבל באותו משחק העניינים היו קודרים: הבנתי שצריך לטפל במצב, ובהפסקת המחצית יצאתי מהאולם ומצאתי חוט ברזל קצר וממנו הכנתי חגורה מאולתרת. יש מקום להניח כי שוטר מג"ב שהיה רואה אותי היה חושד שאני נושא מטען ממולכד, אבל את המכנסיים זה החזיק. עליתי למגרש, והכדור של הג'אמפ הראשון הגיע אליי. תפסתי אותו ויצאתי מיד למתפרצת. המכנסיים לא נפלו, ואני הבטתי קדימה וראיתי שהשטח פנוי עד הסל. מה שלא הבאתי בחשבון זה שמדובר בסל שלנו. הייתי כנראה קצת מבולבל מסיפור החוט והמכנסיים שהטריד אותי בהפסקה והדחקתי את העובדה שבמחצית החליפו צדדים. הייתי בדרך לקלוע סל עצמי.
למרבה המזל, השומר שלי מהפועל קצרין, ראה שאני רץ לסל והתבלבל גם. הוא רץ אחריי ונצמד אליי בשמירה אדוקה, כך שהסל העצמי התעכב קצת. עמדתי עם הגב לסל וכידררתי, חיכיתי לשחקן נוסף שיגיע לקבל מסירה או להזדמנות לקלוע מעל השומר שהיה גבוה ממני. המאמנים צעקו מהקווים על שנינו שאנחנו משחקים הפוך, אבל אני חשבתי שצועקים לי לקלוע והוא חשב שצועקים לו לשמור. הקהל היה מבולבל. חלק הבין שאנחנו טועים וחלק לא הבין מה הצעקות מסביב. עברו עוד כמה שניות כאוטיות ויאיר מהקבוצה שלי הגיע קרוב אליי ומסרתי לו את הכדור. הוא היה בעמדה נוחה לקלוע סל עצמי. הספסל צעק ונופף לו וראיתי שהוא מתלבט מה לעשות. אבל נחזור ליאיר בהמשך ברשותכם, לטובת חפירה קצרה.
נסו רגע לענות בזריזות על השאלות הבאות: אתם מאושרים או מדוכאים? אתם רעבים או שבעים? אתם מאמינים או כופרים? יאיר לפיד חותר לאחדות או עושה מניפולציה פוליטית? ביבי הוא טוב גמור או רע גמור? אני יכול להמשיך אבל נעצור כאן, כדי לציין שאם הייתה לכם תשובה ברורה לכל השאלות הללו, לא הבנתם משהו בסיסי על טבע האדם. אתם הרי יודעים היטב שאין תשובה חד־משמעית לשאלה האם אתם אנשים טובים או רעים. לפעמים אתם טובים, לפעמים אתם רעים. שהרי אלה החיים: ספקטרום שעל גביו אנחנו נעים ללא הרף. והשאלה הנכונה אינה באיזה קצה אתה, אלא היכן אתה על הספקטרום. אתה לא או מאושר או מדוכא, אלא איפשהו בציר הזה שבין אושר לדיכאון. ואם אינך דתי אדוק או ליאור שליין, אתה גם לא "מאמין" או "כופר", אלא נמצא באיזו נקודה אישית בטווח שבין אמונה מוחלטת לכפירה חד־משמעית.
העניין הוא שהחלוקה ל"נבלים גמורים" ו"צדיקים גמורים", שלא עובדת בשום מקום חוגגת ברשת החברתית. בפייסבוק אנשים אוהבים לתאר את המועמד של מפלגתם כתכלית הטוהר ואת המועמד היריב כמקור הרע. בפייסבוק אנשים נוטים לספר סיפור מדהים על אדם מושלם שעושה דברים נפלאים או לעשות שיימינג למי שהוא תכלית הרוע בעולם. אבל ברוב המקרים תכלית הרוע היא בסך הכל, לדוגמה, איזו נציגה אומללה מהוט שנקלעה לסיטואציה בלתי אפשרית והטוב הגמור הוא אדם שעשה מעשה חביב, אבל בתחומים אחרים יכול להתנהג בחלאתיות מוחלטת. אבל ככה קל לנו יותר. טובים מול רעים. שחור מול לבן.
אתם מבינים? זה כנראה קשה מדי להיות ימני שמתנגד בתוקף לשוברים שתיקה, אבל מודה שמדובר באנשים שמקדישים זמן רב כדי לעשות שינוי, שמבחינתם הוא חשוב. זו עמדה מורכבת מדי לומר שהם טועים ואפילו מזיקים, אבל להודות באותו זמן שאי־אפשר שלא להעריך את הנחישות שלהם ללכת בדרך לא פופולרית למען מה שבעיניהם הוא תיקון עולם.
זה כנראה גם קשה מדי להיות שמאלני ולמרות זאת לראות את הכאב של מפוני עמונה, להקשיב לנימוקים שלהם, או לפחות להעריך את העובדה שהם הולכים בחייהם עם האידיאולוגיה שלהם ומנסים להגשים את מה שבעיניהם הוא ערך לאומי ורוחני. קל יותר לראות בהם נבלים גמורים, קיצוניים הזויים שגם ל"מאסטר שף" זו טעות לתת להם להגיע. אבל האמת מורכבת. אנשים טובים ורעים יש גם בעמונה וגם בשוברים שתיקה, כי אין בשום מקום רע או טוב גמור, כולנו נקודות על הרצף. עד שאנחנו נכנסים לפייסבוק.
חזרה למגרש. אני עומד מול מי ששומר עליי מפני האפשרות שאקלע סל שיוסיף נקודות לקבוצתו. יאיר מגיע מימין. הוא פנוי לגמרי. אני מבולבל כבר מהצעקות שאיני מבין את תוכנן (חשדתי שאני תוקף לסל הלא נכון, אבל העובדה ששחקן יריב שמר עליי הורידה מבחינתי את האפשרות מסדר היום). לבסוף מסרתי ליאיר את הכדור והוא צעק לי שנייה לפני שעשה צעד וחצי: "נראה לי שאנחנו קולעים לסל השני, אבל אמא שלי באה למשחק, אז שלפחות תראה אותי קולע".
עכשיו תראו, אתם יכולים לבוא לילד שמשחק קט־סל ולהפשיט אותו ממשמעות; להסביר לו שזה לא משנה לאף אחד בעולם מה קורה במשחק בין הפועל קצרין לאליצור גוש חיספין. אתם יכולים לעשות זאת גם לשחקן מקצועני אגב. המספרים ושמות הקבוצות והטבלאות - אלה הבלים גמורים. אבל הילד שמשחק קט־סל, כמו גם השחקן המקצועני, מרגישים אחרת. מרגישים משמעות. יש סלים שקלעתי בחצר כילד שאני זוכר עד היום. מי שיטען שמדובר באבק חסר תכלית יצדק, ומי שיגיד שאלה היו רגעים מכוננים, גם יצדק. שניהם גם יטעו אגב. לא בגלל שהכל שקר, אלא משום שאין אמת אחת. יש ספקטרום.
לכאורה, יאיר עשה טעות. אבל האמת הרחבה יותר היא שהוא הרוויח. הוא שימח את אמא שלו. הוא הבין ברגע ההוא את הפרספקטיבה הנכונה מבחינתו: מהן שתי נקודות במשחק לא חשוב בליגת קט־סל נגד הפועל קצרין (שממילא תנצח אותנו ב־41 הפרש), מול חיוך גאה של אמא? שבת שלום.
