ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    רועי בר נתן. "הבנתי שאפשר להגיד לאנשים שאני אוהב אותם, או לעזור להם להגיד לי שהם אוהבים אותי"
    7 ימים • 15.11.2017
    אל עצמי
    בגיל 40, רועי בר נתן, מהקומיקאים האהובים והמצליחים בישראל, מדלג על המשבר המתבקש אבל מרשה לעצמו להוריד את המסכות ולדבר על הכל. איתי סגל שמע ממנו על הרצון למצוא את גבר חלומותיו ולהקים איתו מסגרת משפחתית, הקושי להיפרד מאביו שלקה בדמנציה, החרדות שהביאה "ארץ נהדרת", וגם - חשבון הנפש בעקבות החיקוי של בוז'י הרצוג והכיף בלהיכנס לנעליים של יאיר נתניהו. ראיון רציני עם איש מצחיק
    איתי סגל | צילומים: גבריאל בהרליה

    רועי בר נתן, שנתחיל?

     

    "חייבים?"

     

    לא. אפשר לוותר.

     

    "עזוב. באת כל כך מרחוק".

     

    לא כזה רחוק. עשר דקות במונית.

     

    בר נתן (מימין) ואריק אוחנה בסרט "אל עצמי". ילד פלא
    בר נתן (מימין) ואריק אוחנה בסרט "אל עצמי". ילד פלא

     

    "תישאר בינתיים. נראה איך תתנהג". 

     

    אני חייב להודות שכבר הרבה שנים אני רוצה לראיין אותך. לדעתי עברו עשר שנים מאז הפעם הקודמת. אבל לפני זה, ברשותך, בוא נוציא את הפיל הוורוד מהחדר.

     

    "איתי, קראתי את הראיונות שעשית עם אורנה בנאי ורן דנקר ובת חן סבג ודניאל מורשת. אתה למעשה אוסקר שינדלר של החד־מיניים".

     

    רועי. הפיל.

     

    בתחילת הדרך כמאשה. בפנתיאון הנונסנס
    בתחילת הדרך כמאשה. בפנתיאון הנונסנס

     

    "אתה מתכוון לעניינים שבינו לבינו? אין כאן סיפור גדול, חוץ מהסיפור על בחור שיחיה את חייו עם בחור אחר". 

     

    כן. זה משהו שלא דיברת עליו מעולם.

     

    "דווקא חשבתי שניהלנו את השיחה הזאת בפעם הקודמת, לפני עשור".

     

    לקורא קשה היה להבין אז שאתה בעניין של בנים.

     

    משפחת נתניהו בגרסת "ארץ נהדרת". בר נתן (עומד משמאל): "התפקיד של התוכנית הוא להגיב למציאות ולנסות לנשוך"
    משפחת נתניהו בגרסת "ארץ נהדרת". בר נתן (עומד משמאל): "התפקיד של התוכנית הוא להגיב למציאות ולנסות לנשוך"

     

    "בדיעבד אני מבין שזה היה עמום. הרגשתי אז שאני אומר את הדברים באופן שהכי הייתי מסוגל לו".

     

    קראתי את הראיון ההוא שוב. נשמע כמו כתב חידה.

     

    "כן, אני מבין שזה יצא קצת כמו משהו שחמיצר כתב. כנראה היה לי קשה אז להגיד על עצמי משהו".

     

    למה?

     

    יאיר נתניהו
    יאיר נתניהו

     

    "אולי זה הבית שגדלתי בו. הורים נהדרים באמת עם מאה אחוז כוונות טובות, אבל לא למדנו לדבר על עצמנו. זה חבל, ואני תוצאה של זה. להגיד על עצמי דבר אישי ואינטימי לקח לי הרבה זמן. בעיתון, מול המון אנשים שאני לא מכיר, זה לא דבר טבעי ופשוט לי. אני חושב שהצלחתי למקסם את היכולת להגיד על עצמי את המינימום, ועדיין להרגיש קרבה להרבה אנשים. טוב, אני מרגיש שאני פסיעה מלסגור עם 'מחוברים 9', בוא נתקדם".

     

    אתה רווק?

     

    "כן".

     

    אני מניח שמתחילים איתך.

     

    בוז'י, האיש והחיקוי.  בר נתן: "הגינות מערכתית"
    בוז'י, האיש והחיקוי. בר נתן: "הגינות מערכתית"

     

    "פה ושם. אני לא תמיד ער לזה".

     

    מה אתה מחפש בבחור?

     

    "אין לי רשימת מכולת לגבר חלומותיי. אני חי את החיים וכמו כולם, אני מקווה שמשהו יקרה. בגדול זה צריך להיות מישהו שיהיה לי כיף איתו בטירוף". 

     

    רוצה לנסות להיות יותר ספציפי?

     

    בוז'י
    בוז'י

     

    "אולי מישהו עם חולשה לעולם הדנטלי. אחד כזה שבחיוג המהיר שלו מגיעים לשיננית".

     

    האיש שתמיד היה שם

     

    אל תרגישו רע אם גם אחרי 20 וקצת שנים שרועי בר נתן מצחיק אתכם, אתם לא באמת יודעים עליו משהו. יותר מהכישרון שלו לגילום דמויות וחיקויים אדירים ב"ארץ נהדרת", בר נתן התמקצע בשנים האלה בהדיפת כל הניסיונות לפלוש לחייו האישיים. למעשה, ככל שהוא טיפס מעלה, כבש עוד פסגה ועוד שיא – והפך לאחד הקומיקאים האהובים והמצליחים בארץ – כך הפך קנאי יותר לפרטיותו. אניגמטיות מהסוג הבלתי מצוי בעידן שבו כולם נוהגים לדווח את עצמם, מרצונם, מסביב לשעון. אין לו אינסטגרם פעיל, הוא מעולם לא צילם את עצמו לסטורי, והתכיפות המעטה שהוא מפרסם משהו בפייסבוק יכולה להתחרות רק בפעמים שהתראיין לתקשורת.

     

    מן הראוי לציין שגם את הראיון הזה אנחנו מבשלים כבר תקופה ארוכה. ואכן, אחרי היסוסים כבדי משקל, בר נתן מרשה לעצמו לחרוג מכללי הפרוטוקול הנוקשה שגזר על עצמו והוא מדבר כמו שלא דיבר מעולם. בפתיחות, ברגישות, בלי לפלטר את המציאות. ייתכן שיש לזה קשר ליום הולדת 40 שחגג השנה – מספר שלא מתיישב בשום צורה עם העובדה שהוא עדיין נראה כמו ילד בר מצווה. וייתכן גם שבלי סיבה מיוחדת בר נתן פשוט הבין שהשד לא כל כך נורא. יש קסם בלהיכנס לעורן של דמויות אחרות, אבל יש מרחב של אושר גדול עוד יותר בלעמוד חשוף בדיוק כפי שאתה.

     

    בר נתן. "אני אקדח טעון געגועים"
    בר נתן. "אני אקדח טעון געגועים"

     

    איך שלא משכתבים את סיפור חייו, בר נתן הוא האיש שתמיד היה שם – מול המצלמה או מאחורי הקלעים. ילד פלא הרצליה, שמכיר את חוקי המשחק מגיל צעיר מאוד. הוא שיחק בסרט "אל עצמי", בסדרת הספרים המשודרת "קריאת כיוון" והיה חלק מחבורת אסי כהן, גורי אלפי, אדיר מילר, רותם אבוהב וטלי אורן בהרכב "דומינו". שם, בפעם הראשונה בחייו, נתן דרור ליכולות הקומיות שלו והמציא שתיים מהדמויות המצחיקות והמופרעות ביותר בתולדות הנונסנס הישראלי: מאשה ופריצי. אחרי שירות בלהקה צבאית, הוא הופיע בתוכנית של אדיר מילר, שם ברא את החיקוי לגידי גוב. מאוחר יותר הגיעו גם "שבוע סוף", "שולץ", "ציפורי לילה מתגעגעות" בגלי צה"ל ומופע המחווה המעולה שלו עם אלפי ואורן ללהקת "גזוז". כל הדברים האלה מילאו את בר נתן בשמחה, אבל לא היה די בהם מבחינתו. במשך שנים ארוכות, סיפר בעבר, הרגיש שהוא לא מממש את הפוטנציאל שלו. בשנות ה־30 המוקדמות שלו, בזמן שחבריו לתחילת הדרך הלכו והתבססו בעמדות מפתח בתעשיית הבידור, בר נתן הרגיש שהחיים קצת סוגרים עליו.

     

    כמו שנהוג לומר, אדם מתכנן תוכניות ואז מולי שגב מתקשר. לפני שש שנים, קצת אחרי שהחל להנחות את "מה נסגר?" ערוץ עשר (חמישי, אפיק 14), קיבל הצעה להצטרף ל"ארץ נהדרת". בשבוע שעבר עלתה העונה החדשה (ראשון, 00:21, קשת ערוץ 12), ולמרות שבר נתן הפך לחלק מהצוות הקבוע רק בעונה התשיעית, קשה לדמיין כעת את התוכנית בלעדיו. החיקויים המעולים של אסי עזר, עברי לידר, מרים פיירברג וכמובן בוז'י הרצוג, הפכו אותו לאחד המשתתפים הבולטים והאהובים שם, אבל גם מעוררים שאלה בלתי נמנעת: איך ייתכן שלקח לקומיקאי כל כך מוכשר יותר מדי זמן להגיע לתוכנית הבידור והסאטירה המצליחה בישראל?

     

    "מאוד יכול להיות שזה עניין של ביטחון ושכלול שצברתי", הוא אומר. "ובכלל, במשך המון שנים אנשים זיהו בי דברים שלי לקח זמן לזהות בעצמי. אדיר מילר הוא זה שאמר לי: 'תעשה חיקוי של גידי גוב', אחרי שהראיתי לו התחלה של זה. לקח לי זמן לתפוס ביטחון ולראות מה מכת הסרב שאני יכול לתת בתוך פרויקט".

     

    הצטרפת ל'ארץ' בשלב מאוד מתקדם. כמה מהחברים הכי טובים שלך כבר היו שם שנים. קשה?

     

    בר נתן ב"מה נסגר?". "אנחנו באים ברוח טובה"
    בר נתן ב"מה נסגר?". "אנחנו באים ברוח טובה"

     

    "לא הייתי אומר, אבל כן רציתי שיקראו לי לעלות לסיפון. בדיעבד, אני שמח שלא באתי לשם בגיל 25. יכול להיות שהייתי צריך לעבור דברים, להבשיל. בגיל 25, כל מה שרציתי זה שישימו לב למה שיש לי להציע. ככל שאתה מבשיל ומתבגר, אתה בא באופן הרבה יותר רגוע. בכלל, לא לרצות כל כך משהו זו עמדה טובה להגיע למשהו שמאוד רצית לעשות".

     

    אתה נשמע קול, אבל זה לא מתיישב עם העובדה שבעונה הראשונה קראו לך חרדטיל. שילוב של חרדות טילים.

     

    "היה דבר כזה", הוא צוחק. "זה אופי. איזו בהלה שמתרחשת לפני כל דבר חדש. ברגע האמת, במאני־טיים, אני בסדר. אני מזהה את השחרור שעברתי. אתה יודע, בישיבות הראשונות, לא הצלחתי לדבר בווליום ראוי. לא יצא לי קול. היינו עושים חזרות ולא הצלחתי לדבר ליד הצוות. עם הזמן למדתי. במקום פחד ובהלה יש סקרנות ודריכות. עם השנים, אתה מבין שלא הכל צריך לזרוח".

     

    אולי לא הכל צריך לזרוח, אבל בחבורה מוכשרת של אנשים יש רצון טבעי להתבלט.

     

    "אני חושב שכל אחד מעוניין להיות מוצלח וטוב באלמנט שלו. אני מסתכל על כל יצור חדש שמגיע ל'ארץ נהדרת', הוא אף פעם לא דומה למשהו שכבר היה. לכל אחד יש שפה קומית משלו. כולם מביאים עולם חדש ושמח מאוד ולכולם יש רצון לעזור אחד לשני להיות הכי טובים. המון פעמים אנשים שפוגשים אותי ברחוב אומרים, אי־אפשר לפספס את זה שאתם נורא־נורא נהנים אחד מהשני. וזה נכון".

     

    גבר הולך לאיבוד

     

    בר נתן מתעב קלישאות, מקפיד להתנסח בלי להישמע נדוש ונחרד מכל מה שעלול להישמע כמו רגשנות חסרת פרופורציה, אבל אפילו הוא יודע שאין דרך לספר על השנתיים האחרונות בחייו בלי להזדקק לתמונת הליצן העצוב ברקע.

     

    בקיץ 2015, כשבר נתן מצא סוף־סוף את מקומו ב"ארץ נהדרת", סימס לו מכר קרוב של אביו גבי, וביקש לדבר איתו בדחיפות. בר נתן הניח שמדובר בענייני בריאות, אבל לא היה מודע לחומרת המצב. הוא קלט אצל אביו, הוא מספר, "סימנים של התרופפות בזיכרון. פתאום הוא לא זוכר שקבענו איתו לנסוע לחו"ל, וכועס על זה שלא אמרנו לו, למרות שאמרנו. פה ושם מתחילה היחלשות, אבל לא מייחסים את זה לבעיה אפשרית. אומרים, הוא אדם מבוגר, הוא שוכח דברים".

     

    השיחה המטלטלת על מצבו של האב הגיעה ממכבי תל־אביב – שם נחשב אביו לאוהד האדוק והדומיננטי ביותר של הקבוצה ב־25 השנים האחרונות, כזה שמגיע איתה לכל אימון ומשחק כדורסל בארץ ובעולם. "אלי דריקס, המנהל האדמיניסטרטיבי של מכבי תל־אביב, רצה שאתקשר אליו. הרמתי לו טלפון ונפלה לי התקרה בפרצוף. הוא תיאר אדם שמאבד את דרכו, שקם בלי לדעת לאן הוא הולך. הוא אמר, הוא לא כתמול שלשום. תיאורים מאוד קשים שהשאירו אותי הלום – גם מעצם מצבו של אבי וגם מתוך איזו אשמה שלא הרגשתי שזה מה שקורה לו".

     

    מלחיץ.

     

    "מאוד. אני זוכר שאחרי השיחה הייתי כל כך מבוהל, עד שהרמתי טלפון לאבא שלי. הוא נשמע לי רגיל לגמרי. והוא באמת היה רגיל. קשה להבין את המצב הזה תוך כדי תנועה. יש רגעים שאתה חושב שהוא פיקס, שאתה אומר לעצמך, 'הוא בסדר, רק מבולבל', אבל זה לא נכון. המוח הולך ומצטמצם. תאים הולכים ונמחקים. התודעה שלו מענה אותו. הוא מאבד את הדברים הרגילים של החיים".

     

    אפשר להסביר לו את מצבו? הוא מסוגל להבין?

     

    "אני לא חושב שבן אדם במצבו באמת יכול להבין. אתה נלחם על העצמאות שלך, אבל אתה מבין שמשהו קורה לך. הוא הבין שהוא מבולבל. שמשהו קורה לו. בתירוצים שונים ומשונים, הבאתי לו כל מיני משפרי זיכרון, אבל זה לא עזר".

     

    התהליך שמתאר בר נתן – דמנציה מתקדמת – השפיע לא רק על אביו, אלא על כל המשפחה. כל התבניות המוכרות של חייהם התרסקו בבת אחת. דברים שהיו בתחום אחריותו וטיפולו של האב – נפסקו באחת. "המצב שלו השית עלינו טרור. גם לטפל ולעזור לו, וגם לקחת את המושכות שהיו רק שלו ברמה המשפחתית. ענייני כספים, דברים שלא התעסקתי איתם וגם לא התכוונתי להתעסק בהם".

     

    לא פשוט לראות את ההורה שלך מתפייד מול עיניך.

     

    "ברמה הרגשית זה גמר אותי. חנק אותי. לא הבנתי עד כמה אני מרגיש קרוב אליו עד שזה התרחש. אבא שלי היה רץ בכל העולם, בן אדם מאוד פעיל, שפתאום לא מסוגל לשלוח כביסה לניקוי, להוציא את הזבל או לקנות לעצמו אוכל. כל הדבר הזה הלך ונעלם. זה לא עניין של זיכרון, אלא כל העולם שלי מולו הלך ונעלם. הלך והתפוגג. לי היה מאוד קשה לספוג את זה. להפנים את המצב שלו".

     

    זה מצב שמדגיש כמה הכל זמני. הבנת שדברים שלא תאמר לו עכשיו, לא תוכל לומר לו יותר לעולם?

     

    "במידה. לקח לי זמן להבין שמה שאני מדבר איתו עכשיו, יהיה בלתי אפשרי לעשות בעוד חודש־חודשיים. למרות שאנחנו משפחה אוהבת, לומר אחד לשני, 'אני אוהב אותך', זה לא ברפרטואר שלנו. אז אמרתי לו את זה, פתאום, כמה פעמים. והוא אמר לי את זה גם. מצאתי את עצמי מגיע אליו כל יום. נסעתי להביא לו דברים, אבל גם כדי להיות איתו. הוא היה בשוק, כל כך שמח, נורא לבבי. משהו חזק התרחש בקרבה ביני ובינו בשנה הזאת. הוא גם התחיל לחבק אותי, דבר שהוא לא עשה קודם. הוא היה אומר לאחותי, 'רועי כנראה נמצא באיזשהו מצב – הוא כל הזמן מגיע לפה, הוא כנראה זקוק לי נורא עכשיו'. הוא הרגיש שמשהו קורה. הוא לא ביקש ממני אף פעם עזרה. דברים פשוטים, כמו לקחת אותו, להחזיר אותו".

     

    גילית עליו משהו חדש?

     

    "אבא שלי נורא־נורא מצחיק. תמיד ידעתי את זה, אבל כל השנה הזאת, שהוא בעצם נעלם מהחיים של אנשים, הבהירה לי כמה הוא אדם אהוב. הייתי מאוד מופתע מכמה בכל מקום אוהבים אותו. מהאנשים בבנק ועד נהגי המוניות. לא הבנתי את סדר הגודל של זה. נגיד, הייתי מודע לזה שהוא מאוד משוויץ בי, אבל פתאום הבנתי עד כמה.

     

    "נעשיתי נורא רגשי כלפיו. מצאתי את עצמי פתאום מתקשה לשמוע שירים מסוימים. יש לסנדרסון שיר שיצא סמוך להידרדרות במצבו של אבי. הוא מספר שם על פעם שהוא הלך ברוטשילד וראה איזה אדם אבוד. בדיוק אותה סיטואציה שעברתי עם אבא שלי ברוטשילד בסמוך. הוא שר משהו בסגנון: 'ראיתי איש עם תיק אפור על ברכיים, צפון בעמקי נשמתו, על ספסל חיכה מעל שעתיים לאוטובוס שלעולם לא יבוא. ולרגע קט נדמה כמעט שאנו מכירים'. אמרתי, מישהו כתב לי שיר. אם לא הייתי יודע אחרת, הייתי חושב שזה אבא שלי".

     

    הקושי הזה חיזק את המשפחה הגרעינית, אומר בר נתן. "זה קירב בינינו וחידד הרבה תובנות. ידעתי את מה שידעתי תמיד – אמא היא ג'דה מדהימה, סופרוומן, שמחזיקה את כל המשפחה ונותנת מעצמה 200 אחוז. היא גידלה את האחיות הנהדרות שלי ואותי במסירות ואהבה בלי גבול. חבל שאלה היו הנסיבות, אבל גיליתי כמה אני קשור למשפחה שלי וצריך אותם".

     

    בתקופה האחרונה מתגורר האב במוסד רפואי תחת השגחה צמודה. בר נתן מספר שהוא עדיין מזהה את בני המשפחה, אבל זיכרונו הולך ומתעמעם. "אני את הפרידה שלי ממנו עשיתי כל השנה הזאת, ובמובן מסוים זה להיפרד מאביך בעודו חי. אייל, שמנהל את המוסד שהוא נמצא בו, 'בית השמש', אמר לי: 'אתה נפרד מאבא שלך כשהוא עוד מבין, יש בזה הקלה'. אני לא יודע אם ללכת בבום זה פחות אכזרי. היה לי מאוד קשה להבין שזה מה שקורה לו, שהאדם שמולך הולך ונעשה לא הוא. לשמחתי היה לי את הזמן להבין ולהפנים את הסיטואציה ולהיפרד ממנו. במובן הזה יש בזה באמת הקלה מסוימת".

     

    מתעד אותו?

     

    "כן. כל הזמן. אני אקדח טעון געגועים. אני מצלם אותו בחלקים שהוא עוד מתקשר. יש בו, אינטואיטיבית, הרבה מאוד חום ושלווה. הוא מאוד אוהב שירים. עדיין מזהה אותם. גם כשהוא לא מודע עד הסוף איפה הוא נמצא, כשאנחנו משמיעים לו את ‘התרנגולים’, הוא נורא מתרגש.

     

    "אני כותב דיאלוגים שהוא מנהל איתי או עם שתי אחיותיי. עד עכשיו יש לו הומור אדיר. שאלתי אותו לפני כמה זמן: תגיד, בן כמה אתה? הוא ענה: נו, באמת. התעקשתי, נו, בן כמה אתה? הוא חשב רגע ואז אמר, אני יכול להגיד לך את זה פעם אחרת? אני צריך לחשוב על זה.

     

    "כיוון שיש לו חוש הומור מאוד מפותח, וזה נשק שהוא מחזיק אותו צמוד לחזה ומשתמש בו כל עוד נשמתו באפו, אז אתה לא תמיד יודע אם הוא לא זוכר משהו או סתם משתעשע. אני יכול לשבת איתו כשמגיע איש צוות ושואל אותו, נו, מי יושב לידך? ואבא שלי יגיד, נו מה, זה מיכאל, שזה אחיו. ואז הוא הולך ואני אומר לו, למה אמרת שאני מיכאל? אז הוא רגע חושב ואומר, כי זה לא עניינו מי אתה. היכולת שלו לצאת מזה היא יכולת הישרדותית מדהימה. היא מביאה עליו חיבוב ענק, אבל גם מתעתעת נורא".

     

    בסופו של התהליך האכזרי שעובר אביך, הוא לא יזהה אתכם. אפשר להתכונן לזה?

     

    "אני חושב על הרגע הזה לעיתים, ואני מניח שיהיה קשה להימנע מהעצב שזה יגרום לי. אני מבין שזה כרטיס בכיוון אחד. אלה כללי המשחק, אתה מבין שבסופו של דבר הילד נפרד מההורה והחיים חייבים להמשיך".

     

    ואז אתה מגיע לעבודה ושמים לך איפור ופאה. זה מקל?

     

    "לי זה עזר מאוד. חיכיתי מאוד לחזור לעבוד. הרגשתי שאני זקוק לאיזון הזה, בין קבוצת אנשים שאני יכול להיות בה בתוך שמחה. זה הכניס אותי לאיזשהו ריכוז, ובעיקר פוגג את המחשבות. אני חושב שזאת השנה שעבדתי בה הכי הרבה".

     

    באופן טבעי, התקופה המורכבת הזאת חילצה לא מעט תובנות מבר נתן. הטיפול המסור באביו והשעות הארוכות יחד גרמו לו להבין עד כמה הוא מחובר אליו. "רק אז הרגשתי כמה אני דומה לו, דבר שהרבה שנים רציתי להתנער ממנו. חבר טוב אמר לי לא מזמן: יש שתי אופציות, או שאתה לומד מההורים שלך או שאתה לומד מההורים שלך. זאת אומרת, בכל מקרה אתה לוקח מהם את מה שאתה מחבב, או שאתה מנסה להתנהג אחרת. רוב החיים שלי חשבתי שאני רק מנסה לא להיות כמוהו, אבל זיהיתי כמה הרבה דברים יפים כן למדתי ממנו".

     

    אני מעריך שהפתיחות שלך עכשיו כשאתה מדבר על זה, לא הייתה יכולה להתרחש לפני שנתיים.

     

    "לא יודע. כשקורה דבר כזה, דברים מקבלים קונטקסט אחר. אני חושב שזזתי מתפיסות שהיו לי. הבנתי שאפשר להגיד לאנשים שאני אוהב אותם, שהם יקרים לי, או לעזור להם להגיד לי שהם אוהבים אותי. הבנתי שזה דבר שאני צריך ללמוד. לתת להם אפשרות להגיד לי דברים ולשאול אותי על עצמי. בפרספקטיבה על השנתיים האחרונות, ברור לי שזה גרם לאיזה תהליך זירוז אצלי. להבשלה".

     

    התבגרת?

     

    "אמרנו בלי קלישאות".

     

    על כוונת הצלפים

     

    הנה דבר שרועי בר נתן עשה השנה בפעם הראשונה בחייו הבוגרים: חגג לעצמו יום הולדת. מסיבה מלאת אהבה ושמחה עם מיטב חבריו ואמני ישראל. צריך להכיר אותו לעומק כדי להבין עד כמה הריטואל הזה רחוק מבר נתן; אדם שהדבר הראשון שהוא בודק כשהוא נכנס לחדר שיש בו יותר משלושה אנשים זה איפה פתח המילוט. לא צריך למתוח קו ארוך במיוחד בין התקופה המורכבת שעבר ובין הבחירה לשחרר קצת את החרדות. "אני יכול לקבל את הניתוח הזה. אני חושב שיש משהו מפותח וראוי כשאדם מצליח לקבל אהבה מאחרים. לא להדוף מחמאה שאתה מקבל. שנים הייתה לי נטייה כזאת. כשבאו להגיד לי משהו נחמד, להגיד מיד, 'לא, לא!' אני חושב שלא צריך לעשות את זה. הדבר החברי והיפה זה להגיד תודה. וכנראה הרגשתי שאני כבר יכול להיות בעמדה הזאת. זה דבר שהוא חדש בעולמי".

     

    חוץ מכמה תסרוקות שנויות במחלוקת, בר נתן נראה כבר 20 שנה אותו הדבר. לא ברור אם הוא פיצח את סודות האנטי־אייג'ינג או שהוא פשוט לא מסוגל להתבגר. בשנים האחרונות הוא גם מקפיד על אימוני כושר תכופים ותזונה נכונה, אבל מודה שהחזות הצעירה היא עניין תורשתי. ואם מישהו מחפש את משבר גיל ה־40, שיחפש במקום אחר. "או שאני בהכחשת־על שצריכה להילמד בספרים או שהמשבר עוד יגיע. אסי כהן טוען שאני לא אחמוק מזה. הוא טוען: אם זה לא יקרה ב־40, אז יהיה לך את זה ב־43. בסך הכל אני מרגיש יותר טוב בכל תחומי החיים, וזה שאני נראה צעיר עדיין מסדר לי את כל תפקידי החיילים בארץ נהדרת".

     

    אצל לא מעט קומיקאים, יש פער גדול בשחרור שלהם מול המצלמה לזה שבמציאות. יש מקומות בחיים שאתה מרשה לעצמך לשחרר את המעצורים כמו מול המצלמה?

     

    "זו שאיפה אוטופית מדי בשבילי. בהיכרותי את הקילומטרז' של חיי, אני לא רואה תחנת דלק שבה אני יכול להטעין את עצמי לשם. אני לא יומרני עד כדי כך. אפילו הדבר שאני עושה ב'מה נסגר?' או לפעמים כפאנליסט אורח ב'גב האומה', בחזות ובכסות שלי עצמי, הוא לא דבר של מה בכך עבורי. אני אומר שם דברים שבעולמי הם נועזים, ואני לא בטוח שהייתי אומר אותם בחיי".

     

    כבר הסתפקת להסתבך ב"מה נסגר", בגלל הסתלבטויות כאלה ואחרות. אחרי שהראיתם אותו רוקד כשהנחה את תוכנית הבוקר, אקי אבני אמר עליך כאן בראיון: "אני מרחם עליו... כל הקריירה שלו מסתכמת היום בלעשות פרצוף על דברים שאחרים עושים".

     

    "אני יוצא מנקודת הנחה שאנשים הם מביני עניין, ובסך הכל העמדה הזאת מוכיחה את עצמה. אני סומך בעיניים עצומות על המערכת שלנו, העורך אפק יבניאל, הכותבת הראשית שחר סגל ושאר הצוות המעולה. אנחנו באים ברוח טובה, ורוצים רק לצחוק עם האנשים. המקרה עם אקי אבני היה יוצא דופן, ומעיד עליו יותר מאשר על הדבר עצמו, כי אף אחד לא בא להעליב".

     

    בניגוד לחיקויים שיכולים להיות לפעמים מאוד אכזריים.

     

    "אני עושה הפרדה בין אנשים שאני מרגיש איזו קרבה אליהם, גם אם אני לא מכיר אותם, ובין נבחרי ציבור לצורך העניין. כשעלתה בזמנו האפשרות שאחקה את גידי גוב – אדם שרקום לי על העצמות – הדפתי את זה כי בחיקוי, מעצם היותו, יש אלמנטים מגחיכים ומלעיגים. אבל בסופו של דבר נוצר חיקוי שכל הרוח שלו הייתה מלאת אהבה והומאז'. הוא הבין את זה ואהב את זה. כך גם עם החיקוי שעשיתי לרבקה מיכאלי. אלה חיקויים שמגיעים מאהבה גדולה".

     

    והחיקוי שלך לבוז'י הרצוג? אפשר להשוות את מה שעשיתם לו למה שעשו החרצופים לדן מרידור.

     

    "אני לא חושב שזה שימח אותו נורא, למרות שלפחות גיאוגרפית אנחנו, אנשי התוכנית, יותר קרובים אליו בדעות, אבל זו דוגמה להגינות המערכתית בתפיסה שלפיה נכנסים במי שחזק".

     

    היו לחצים לנסות לרכך את הדמות?

     

    "היו דיבורים כאלה. שום דבר לא הגיע אליי, אבל הבנתי שיש תחושה ש'ארץ נהדרת' פוגעת בסיכויים של בוז'י. מצביעי ימין היו צועקים לי ברחוב, 'תמשיך, אתה עושה עבודה נהדרת עם בוז'י'. בסופו של דבר זו הייתה הדרך שלנו להגיד מה אנחנו חושבים על המציאות שנהייתה".

     

    אין רגשות אשמה? תחושה שיש לך חלק בשרטוט הדימוי המוכה של בוז'י בתקשורת ובהפסד הצורב?

     

    "כן, היה לי גם קושי עם זה. זאת אומרת, נהניתי מאוד מהדמות, היה לי כיף, אני מאוד מסמפט אותו, אבל הבנתי גם שיכול להיות שאנחנו גם פוגעים בו. הבאתי את זה בחשבון. מבחינתי, העור של נבחרי ציבור צריך להיות עבה יותר. כל מי שחזק ובעמדת כוח, חוטף. אם מישהו שכח, התוכנית נכנסה ב־300 קמ"ש באולמרט ובאריק שרון, שהיום נתפסים כ'אנשי שמאל'. תלונות מפה ומפה תמיד היו. אנשים מבינים שאנחנו שחקנים. אף אחד לא בא בטענות ליובל סמו, גם אם הוא מרגיש שעושים עוול למירי רגב".

     

    הטענה נגד "ארץ נהדרת" היא שככל שהיא נכנסת יותר בימין, כך היא מייצרת יותר סימפטיה כלפיו. שהנשכנות כלפי ביבי רק מבססת את מעמדו כמנהיג נרדף. הדמויות של דוד ביטן ואמסלם כל כך מצחיקות שהן משרתות את המקור.

     

    "ברור שתוכנית פופולרית מעלה את המניות של מושאי החיקוי, גם את אלה שהיא תוקפת, אבל אם לכותבים יש מה להגיד, הדברים ייאמרו בלי להביא בחשבון את האימפקט שייווצר. התפקיד של התוכנית הוא להגיב למציאות, לשייף שיניים ולנסות לנשוך. על הלך הרוח הציבורי אין לאף אחד שליטה. כל עוד הדברים מנומקים ונעשים ביושר ובהגינות, אני חושב שהצופים יודעים להעריך את זה. חוץ מזה, אני מאמין שיש גבול ברור לעוצמת האגרוף שאנחנו יכולים לתת".

     

    יש לך חיקוי חדש ליאיר נתניהו. היה חשש להיכנס לטווח האש הזאת?

     

    "לא".

     

    נתניהו מקפיד לבקש מהתקשורת להניח למשפחתו. אני יכול לנחש שגם יאיר לא משתגע על החיקוי. אני בטוח שהוא היה מעדיף שתעזבו אותו לנפשו.

     

    "אז אולי כדאי שהוא יעזוב קודם את פייסבוק, ואז אולי נעזוב גם אותו. כל דמות שיש לה אפיל ציבורי נמצאת על כוונת הצלפים של המערכת. עד עכשיו הוא לא שם את עצמו בפרונט. זה נכון גם לגבי שרה נתניהו. הרבה מאוד שנים היא לא הייתה חלק מדמויות התוכנית, עד שהיא הביאה את עצמה לפרונט. יאיר לחלוטין שם את עצמו בפרונט. אין לי יחס אישי כלפי זה, אני לא נמצא איתו באיזשהו ריקוד לגבי שום דבר".

     

    איך מחקים מישהו שקולו כמעט לא נשמע בציבור?

     

    "בגלל שאין תיעודים שלו בכלל, זה קארט־בלאנש ממש, ואז יושבים בוסט של מוחות ומנסים לדייק את זה. להבין את הלך הרוח שלו. כל אחד מביא אספקט אחר. כמובן, כל העסק הוא קריקטורה. רישום בפחם. במקרה הזה זה יותר קל, כי אתה באמת לא מחויב כלפי משהו מציאותי. גם אם יש מרחק גדול בין הגרסה שלנו לבין מי שהוא במציאות, זה לא משנה. זה השיקוף של איך שאנחנו רואים אותו ותופסים אותו".

     

    כשמריאנו התחיל לעשות את ביבי, הוא לא תיאר לעצמו שזה יהיה החיקוי הכי ותיק שלו. אתה מבין שיש סיכוי שאתה הולך לנסוע עם החיקוי הזה עוד הרבה שנים?

     

    "וואי, אני לא בנוי למחויבויות".

     

    שירים הם חברים

     

    לא מזמן עידן רייכל סיפר שבזכותך כתב את "שאריות של החיים". לא הרבה אנשים יכולים להגיד שהם היו המוזה ללהיט גדול.

     

    "אנחנו מדברים על 12 שנה אחורה, תקופה אחרת לגמרי. אנחנו חברים מאוד טובים. ישבתי איתו בבית קפה ואמרתי לו שאני מרגיש שהכל די חרא, שאני לא מוצא איך להתקדם בחיים ואיך להתקדם בעבודה. באיזה שלב אמרתי לו שהכל זה שאריות של החיים, שאני כבר נמצא במצב שכל יום שעובר ואתה מרגיש שלא קורה לך בו משהו, זה כבר השארית. ערב אחרי, הוא התקשר ואמר, כתבתי לך משהו. ואז הוא שר לי את זה בטלפון. זה ריגוש ענק שמישהו חשב עליך. עידן בחור כל כך רגיש אליי, והוא תפס משהו מהותי מהלך הרוח שלי באותם ימים, והיה בזה משהו מאוד מנחם ומחזק ומשמעותי".

     

    יש מצב לדואט?

     

    "נראה לי שהוא מסתדר ממש טוב. אני יכול למחוא לו כפיים מהקהל".

     

    מה יקרה כשניפגש בעוד עשור לשיחה?

     

    "הייתי רוצה לחשוב שאני יכול להיות בתוך מסגרת משפחתית בעתיד. לא טוב היות האדם לבדו, זה ידוע, אבל שלא ייצא שזו קריאה לציבור לבוא לחפש אותי. שיהיה לך ברור, בגלל הכתבה הזאת כבר ביררתי אתמול אם אפשר לסגור את הפייסבוק לחודש, והזמנתי כרטיס טיסה בכיוון אחד ללפלנד, אבל אז נזכרתי שיש בשבוע הבא תוכנית, אז אני אדחה את זה קצת". •

     

    itaisegal@hotmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 15.11.17 , 00:24