משטר הימין הדתי ממשיך לפרק את החברה הישראלית, ואת המוסדות המרכזיים שלנו. בתי המשפט, האקדמיה והתקשורת כבר התרגלו לחטוף, לאחרונה הצטרפו אליהם המשטרה וראשיה. אבל הקרב המרכזי הוא על שחיטת הפרה הקדושה האחרונה שלנו: צה"ל. בתנועת מלקחיים של לאומנות ואורתודוקסיה גברית, מצד אחד אלה כנופיות הכיבוש ואלאור אזריה, המזנבות בראשי המטכ"ל ומערכת הביטחון; ומנגד, מרד הגיוס של בני הישיבות, ועתה גם המערכה לסילוק הנשים מצה"ל. יעטפו את זה מסביב בשיקולים "ביטחוניים" או "הבדלים טבעיים בין המינים", אבל אל תטעו: הגרעין הקשה פשוט מאמין שמקומה של האישה במטבח, במקרה הטוב, ומעוניין לשמר את נחיתותה בשל איזה "ציווי אלוהי" שפג תוקפו.
עכשיו, לא נעשה לעצמנו חיים קלים. יש שורה כבדת משקל של טיעונים "אזרחיים", המחזקים את הטעם להעניק אפילו פטור מלא משירות בצה"ל לנשים. ראשית, העובדה שלמעלה ממחצית מהנשים בפועל אינן משרתות היום, ו"שירות החובה לכל" הוא פיקציה; שנית, אל תחפשו "שוויון לנשים" ע"י הכנסתן בכפייה למערכת גברית־דכאנית מטבעה; רבות מהמתגייסות מודרות ממילא מתפקידים משמעותיים ומושלכות לתפקידי פח, ניצול כוח אדם חינם לשמו; מנגד, צה"ל כל־גברי יכול בלי ספק למלא את הנדרש, קרבית ומנהלתית; הרווח האישי לכל צעירה מביטול שירות החובה יהיה עצום: לימודים, פעילות קהילתית, התנדבות, פיתוח אישי או עסקי – מין "מקדמה" קטנה בצאתן לעולם, שהוא ממילא גברי לאללה; הרבה פחות תקיפות והטרדות מיניות, והרבה פחות צביעות ושקרים כדי להשיג "פטור"; וחסכון הוצאה ומניעת נזק למשק, של למעלה מעשרה מיליארד שקל בשנה.
הכל נכון, ובמצב עניינים נורמלי היינו תומכים בשחרור האישה, גם מצה"ל. אלא שישראל לצערנו עדיין איננה מקום נורמלי, ולצבא שלנו – תאהבו את זה יותר או פחות – תפקיד מכריע בעיצוב פני החברה. וכאן זה לא ספרטה: אין להשלים עם הדרת נשים במרחב הציבורי, נ־קו־דה. לא במופע שירים בכיכר, ולא ביחידה קרבית. אין להשלים עם הרעיון שהאישה נחותה מהגבר, או מטמאת אותו בנוכחותה. במתקפת הגברים כנגד צה"ל, תנו לאישה לנצח.
סולן העבר של להקת סמית
מי אמר שאין אמנים בימין? קבלו את סטיבן פטריק מוריסי. אירי־קתולי ממנצ'סטר, משורר מופלא, טבעוני אדוק, הומו מעורפל, גזען עם קבלות, נודניק מעצבן – וטרללה שאלוהים ישמור. וגם אוהב ישראל גדול. באחת מהופעותיו אצלנו התעטף בדגל הלאומי, ממש כמו ג'ון לנון. מדינת תל־אביב העניקה לו את מפתח העיר, והוא מצידו נפתח פה למרחב. "4 בבוקר, שוב עומדים לסגור את המועדון בתל־אביב", הוא מספר בשיר חדש הנקרא, ובכן, "כשאתה פותח את הרגליים". Ya Habibi Tel Aviv.
באלבומו ה־11 הרואה אור היום, "Low in High School", עוד שני שירים פטריוטיים. "הנערה מתל־אביב שסירבה לכרוע ברך", המבוסס על יומניה של אתי הילסום, שנספתה באושוויץ. ושיר הסיום, שנקרא בפשטות "ישראל": "מי שממטיר עליך עלבון, מקנא בך. תאהבי את עצמך כמו שמגיע לך, ישראל!" זה כבר היה מספיק כדי לגרום לשר הביטחון ליברמן לצייץ, "מחכה בקוצר רוח לאלבום החדש!" ולעיתון של ראש הממשלה לשלוח את הכתב לענייני תרבות, ג' טרנסלייט, שחשף לעם את "סולן העבר של להקת סמית".
כמו דייגו מראדונה, מוריסי הוא גאון שעיקר תהילתו מאמצע האייטיז, שנותר עם הפה הכי גדול בעולם. מי לא: בית המלוכה (לערוף), טראמפ (יהרוג את אמריקה), אובמה (שחור? לבנבן), הסינים (זן נחות), ביונסה (מכחידת קרנפים), מדונה (זנות מאורגנת), וכן הלאה. מוריסי מפלרטט באדיקות עם האלט־רייט־קיצוני־שונא־זרים בבריטניה, ומתאמץ להיות הכי־לא־PC בעולם. ככזה, אין ספק שבישראל הוא מצא את הארץ המובטחת, גם בקרב מי שהיו מארגנים לו בכיף מצעד בהמות. רק אל תעשו פה סיפור, למשל, מהדיבור שלו על השואה ("אין הבדל בין משחטת בעלי חיים - ואושוויץ"). כי זהו מוריסי שלנו. שיגיע לעוד ביקור עבור המעריצים הישנים, שהתרגלו כבר לג'נאנה. ועתה גם עבור חבריו החדשים. אלה שזוכרים לו חסד נעורים, כסולן העבר של להקת סמית.
אחי, יש כיוון לאדום־אדום?
אף בנאדם שפוי לא מוכר את הבכורה שלו עבור נזיד עדשים. די עם השקר הזה. צריך להיות מאוד תמים או שטוף מוח להאמין בסיפור. אך למרבה הצער פרשת השבוע, "תולדות", כמו המקרא כולו, וכל יצירה בעצם - נכתבו על ידי אנשים בעלי עניין. מה שנקרא, "מהפוזיציה". וגם הפרשנים המודרניים לרוב נוטים לחזור על העדשים הלעוסות לעייפה, בהתאם לרוח המפקד.
אבל מה בעצם יש לנו, בבראשית כ"ה, פסוק כט' ואילך? "ויזד יעקב נזיד". שום דבר שקשור לעדשים. "יזד", מלשון "זדון". יעקב, האח הקטן, הערמומי, החנון, "איש תם יושב אוהלים" עלק, מכין משהו בבית. מגיע אליו עשיו, הבכור, גבר שבגברים, "ויבוא עשיו מן השדה והוא עייף". עשיו מריח מה שמתבשל שם, ואומר ליעקב: "הלעיטני נא מן האדום־האדום הזה, כי עייף אנוכי". עכשיו, עשיו לא יודע מה זה עדשים? יודע. אלא שאין פה כלום שקשור לעדשים, ולא "רעב", אלא "עייף אנוכי". ומילת קוד: האדום־האדום הזה.
מתי משתמשים במילות הקוד הצבעוניות האלה? מה זה "להתארגן על לבן", "יש כיוון לחום", או "השוק יבש, אין ירוק"? יפה. אותו דבר, "האדום־האדום" הזה, החומר שירים את עשיו התשוש, האדום שיעקב בישל בבית. אלה לא פסוקים, זה שובר שורות. ויעקב, בקור רוח מצמרר, מנצל את החולשה של עשיו. תמורת ה"אדום" הוא מפתה אותו לוותר על הבכורה. נוטים להשמיץ את עשיו, אבל שימו לב, מי שמעלה את הרעיון המחפיר הוא יעקב. אח למופת, מה.
ועשיו גמור. הוא חייב את "האדום". "הנה אנוכי הולך למות! ולמה זה לי בכורה?" הוא ממלמל. אדם רעב לעדשים לא מוכר את הבכורה. אבל אדם במצוקה, בקריז, "הולך למות!" שחייב "אדום"? אוהו, הוא יוותר עליה בלי למצמץ, ויעשה דברים הרבה יותר גרועים. ואגב, רש"י שקלט עניין מבעד לכבלי הצנזורה, המשיך ותיאר: "ואותו היום מת אברהם (אבינו). שלא יראה עשיו בן בנו, יוצא לתרבות רעה". שנאמר: מי שמתחיל עם אדום־אדום, עוד יוותר על הבכורה.
העִסקה האפלה הושלמה. ומשם מתחיל מסע לטיהור שמו של יעקב. קודם כל מגיע איזה פסוק מאוחר, "ויעקב נתן לעשיו לחם - ונזיד עדשים". בטח! "נזיד עדשים"! כי איך נוכל לשאת את המחשבה שיעקב אבינו היה בתכלס דילר, שהדיח את אחיו הבכור? ויותר מאוחר, כזכור, ממשיך יעקב במעשי המרמה הסדרתיים שלו, גם על אבא יצחק, העיוור והגוסס, הוא דופק קטע על הגב השעיר של עשיו המסכן. אבל כלפי חוץ? יעקב איש ישר! ומשכתבי ההיסטוריה אפילו משנים לו את השם: ישר־אל.
יעקב, הוא ישראל, הוא לא רק אבי האומה שלנו. הוא גם האבטיפוס לאנשי החליפות, בעלי השררה, הקומבינטורים: פוליטיקאים וסוחרי נשק, סרסורי סמים ומין, עסקני דת או יצרני מותגים. מי שמוכרים שקר ומנצלים את חולשת עשיו, האדם התמים. זה שעבד נורא קשה כל היום, ורק ביקש להתנחם בערב במנה אחת, של האדום־האדום הזה.
