אהבה נושכת
"הם מגיעים אלי מכונות מלחמה", אומר יובל מנדלוביץ' שחי בהרמוניה עם עשרות פיטבולים ואמסטפים שהוא משקם לאחר שחולצו מקרבות מחתרתיים ומבעלים מתעללים אבל לצד ההתמסרות הטוטאלית והתמיכה מעשרות אלפי העוקבים ברשת, נאלץ "פיטבולוביץ'" להתמודד עכשיו עם טענה כי נהג באלימות כלפי הכלבים בחווה שלו "בתוך המכלאה אני אחד והם עשרה", הוא מסביר, "אם הם רוצים הם הורגים אותי. לפעמים צריך להתאבד עליהם כדי שמחר יהיה אפשר להמשיך בשיקום"
כשיובל מנדלוביץ' פותח את שער הברזל של הכלוב שמקיף את חצר הקרוואן שלו ומזמין אותי להיכנס, הלב מעלה דופק. "אתה בטוח שזה בטוח?" אני שואל ומעיף מבט בלהקת הכלבים האימתניים שעומדים ומסתכלים עליי במבטים מקפיאי דם מעבר לגדר. "ילדים נכנסים לכאן, אין מה לפחד", הוא מחייך ומושיט לי יד שמתנוסס עליה קעקוע גדול באנגלית: "Pitbull flesh and blood" (פיטבול בשר ודם). "תתנהג כרגיל, רק אסור ללטף, בוא, כנס איתי". הפחד משתק, אבל הסקרנות גוברת. אני בולע את הרוק ונכנס אחריו בצעדים מדודים. אלעד הצלם מוותר ונשאר בחוץ, ליתר ביטחון.
כשאני נכנס עוד ועוד כלבי תקיפה מגיחים מפינות הקרוואן, עוטפים ומרחרחים אותי מכל כיוון בהתלהבות של חבורת גורי לברדור. אנחנו צועדים בין עשרות הכלבים לכיוון חדר השינה, שם על המיטה הזוגית שוכב בנחת גלעד, מנהיג הלהקה, פיטבול עצום ממדים עם פרווה חומה מנומרת ששרוי בעיצומו של שנ"צ סוער. "רואה, גלעד אפילו לא קם אליך, הכל סבבה", יובל מרגיע. ואכן, הסיטואציה מרגיעה כמו שחייה בבריכה שורצת תנינים, בזמן שמסבירים לך שהם מאולפים.
כן, ככה מנדלוביץ' חי במושב צרופה ליד עתלית: הוא וצבא הכלבים שלו. תקראו לו משוגע, החאליסי של הפיטבולים, המלך של האמסטפים, הלוחש לרוטוויילרים. בקרב חובבי הכלבים הוא מוכר בכינוי "יובל פיטבולוביץ'" - האיש שמציל את הכלבים הכי מסוכנים והכי מסכנים שיש, בעיקר כלבי קרבות ותקיפה שעברו התעללות נוראית מבני אדם ומכלבים אחרים. כבר שנים הוא מלקט אותם מהפינות הכי חשוכות ברחבי הארץ, משקם אותם ונותן להם חיים חדשים. הוא קורא להם "הילדים". לכל אחד מהם נתן שם חדש אנושי ברגע שקיבל אותו. עמית במקום "קילר", תמיר במקום "טייסון". חלק מהניצולים שימשו לקרבות כלבים שמארגנים עבריינים, אחרים נקשרו לגדרות ולמכולות לשמירה על מפעלים, או שירתו סוחרי סמים שהפכו אותם לקילרים על ארבע. וככה הוא מקבל אותם לרוב, רוצחים מדממים ומכוסי צלקות, חסרי אמון בכלום. חלקם היו רגע לפני המתה בהסגרים, אחרי שגם שם תקפו בחמת זעם כל מה שזז. עד שהגיעו אליו.
יוסף הרוצח המקסים
עשרות הכלבים שחיים איתו בקרוואן הם רק חלק מתוך יותר מ־70 כלבים שנמצאים במתחם שהקים. הכלבים שבקרוואן נקראים "הלהקה השיקומית". הם אלו שכבר השתקמו לחלוטין ולמדו לחיות בשלווה עם בני אדם וכלבים אחרים. בקרוואן הצמוד חי השותף שלו, אביחי קלבין, 24, עם עשרה כלבים משלו.
אנחנו חוצים את הכביש מרחק כמה עשרות מטרים ומגיעים למתחם המרכזי. שם נמצא הפרויקט הגדול של מנדלוביץ': החווה השיקומית לכלבי קרבות בישראל. בתוך חודשים ספורים הקים על שטח של דונם וחצי שקיבל מסבתא של אביחי, קומפלקס של מכלאות וכלובים, עם תפקיד וייעוד מוגדר. מכלאה אחת לכלבים שכבר מיועדים לאימוץ, מכלאות נוספות של להקות "שיקום ביניים", וכלובים קטנים יותר לכלבים בודדים או זוגות, שעדיין תוקפניים במיוחד ומבלים בבידוד, כמו בכלא.
"זה שָם נשך שני אנשים והרג שני כלבים אחרים לפני שהגיע אליי", הוא מצביע על כלב לבן עם מבט עצוב שנמצא בכלוב נפרד בצד, לבדו, "אבל הוא כלב מקסים. הוא עדיין סופג מהצד את האנרגיה מהלהקה, לומד להתרגל למציאות חדשה ממה שהכיר", אומר מנדלוביץ' ומושיט יד בטוחה ללטף אותו. הרוצח המושמץ מלקק לו את היד בהכנעה. "כלב זאת חיה של אהבה טהורה, לא כמונו בני אדם שצריכים לחתום על חוזים בשביל לקבל אהבה. אם יש לך את הכלים, היכולת והזמן, כל כלב אפשר לשקם", הוא אומר.
"הנה, זה יוסף. איך שיראה אותך הוא יתנהג כאילו הוא רוצה להרוג אותך, אבל רק תן לו ליטוף ותראה איך הוא נרגע". יוסף כמובטח מסתער ומזנק בקפיצות מטורפות על הגדר של המכלאה, נוהם וחושף לעברי שיניים עם רצח בעיניים. במהלך שנראה אובדני לחלוטין יובל שולח לעברו יד מלטפת, ויוסף למרבה הפלא נרגע ברגע. "זה מוזר לו. לא מדליקים אותו, לא נותנים לו כאפות, התוקפנות יורדת לו לאט־לאט. אתה ממלא אותו במידע אחר, של נשיקות ואהבה. יש כאן כלבים שלא ראו אהבה יום בחיים. אלה שנובחים עליך הם לא המפחידים באמת, הם מבוהלים. זה ההבדל בין כלב מפחיד לכלב מסוכן", הוא אומר ומצביע על עומר, עוד פיטבול שמסתובב באגף השמור, מתקרב ובוחן אותי במבט מאיים מעבר לגדר המכלאה. "זה כלב מסוכן באמת. זה שיבוא אליך בשקט, זה שיש לו ביטחון".
מבצע שניצל
כשככה נראים החיים שלו, לא פלא שהפך לכוכב בפייסבוק עם כמעט 50 אלף עוקבים. מנדלוביץ' מעלה כמעט מדי יום סרטוני וידיאו ותמונות שלו עם הכלבים שהוא מציל, כאלה שמיועדים לאימוץ, או מתאר את הווי החיים בחווה וקצב התקדמות הבנייה. את חומרי הבנייה לחווה הוא מממן מתרומות, כך גם את האוכל לכלבים ואת הטיפול הווטרינרי. כל פוסט שהוא מעלה זוכה למאות תגובות ושיתופים של חובבי כלבים. את כל זה הוא עושה בלי תמיכה רשמית ובלי הכשרה "מקצועית" בתחום. רק מניסיון בן עשרות שנים של טיפול בכלבים.
החיים האלה הביאו עליו גם הרבה צרות. כבר קרס כלכלית לא פעם לאורך השנים ועד היום הוא מתמודד עם חובות מהעבר. מעבר לזה, סבל התנכלויות מעבריינים שפרצו וגנבו לו כלבים, פונה שוב ושוב עם להקת הכלבים שלו ממקום למקום, נודד איתם ומאלתר כל פעם מחדש מקום שיצליח להכיל אותם, אם זה בדירה במרכז תל־אביב, במושב בשרון או אפילו בג'לג'וליה. גם לשם הגיע בנדודיו. "אני, לא מעניין אותי אם אתה יהודי או ערבי, רק שתהיה בנאדם", הוא אומר. "כשגרתי בג'לג'וליה נתנו לי לשבת שם עם 100 פיטבולים בבית, מה שאף אחד לא נתן לי. אבל יש לי גם מלחמות איתם. לפני שהגעתי לצרופה, העיפו אותנו מתל־אביב. בעלת הדירה אמרה לנו לעזוב כי מישהו יצר איתה קשר ואמר שאני הורס דירה עם 40 פיטבולים בפנים. שמונה חודשים הכל היה שקט ונעים, אבל לפתע לא התאים למישהו שיובל יושב בדירה אחרי שנסגרה לו החווה הקודמת כי הוא קרס, ואין לכלבים איפה להיות. כשפינו אותנו מתל־אביב סבתא של אביחי אמרה, בסדר הבנתי, מהר בואו לפה. זה הבית שלנו. עברתי הרבה מקומות, ראיתי הרבה דברים. לא ראיתי משפחה כל כך גדולה שמקבלת כזה דבר קיצוני ונדיר".
בחודשים האחרונים נראה היה ששוב עלה על דרך המלך והתמסר כולו להקמת החווה, פלוס דיווחים שוטפים בפייסבוק. בשבוע שעבר החווה השיקומית בצרופה חטפה נשיכה כואבת שטילטלה אותו ואת קהל העוקבים שלו. כתבה ששודרה בחברת החדשות הציגה תיעוד ממצלמות נסתרות שבהן מנדלוביץ' נראה נוהג לכאורה באלימות כלפי הכלבים בכמה מקרים במכלאה, בועט, מקלל ומשליך חפצים. השיא היה כשהוא נראה מטיח מעדר לכיוון אחד מהם. מי שרואיינה לכתבה הייתה ענבל פאינרו, פעילה למען בעלי חיים.
"כשראיתי את הכתבה ידעתי בדיוק במה מדובר", הוא אומר. "זו גברת שמכפישה אותי כבר שלוש שנים אחרי שהחרימו לה כלבים בצו בית משפט והעבירו אותם אליי. אני שיקמתי אותם ומצאתי להם בתים. יש הרבה יריבות, הרבה תככנות. סרטון אתה יכול לערוך איך שבא לך, ופתאום אתה רואה בן אדם מתפרע ליד כלבים ועושה רעש וזה נראה לא נעים ולא לעניין".
אז מה לגרסתך תועד בסרטון?
"קל מאוד לשים מצלמה על כלבים בשיקום בצד של החווה שמרוחק מהקרוואן שלי, במיוחד שיש שם שכן שלא רוצה אותם. אחרי שלושה חודשים שיש שקט, פתאום, כל לילה יש נביחות. במשך שלושה שבועות רצנו כל פעם בארבע בבוקר כמו בהתקפות מוצב. אחרי שידור הכתבה שוב חזר השקט בלילות, אין קרבות יותר במקום. ואז הבנתי שעשו עבודה יפה. כנראה זרקו להם שניצלים, מה הבעיה לבוא להדליק להקה של כלבים? בום, הם הולכים מכות רצח. אין איזון, אין שקט. מישהו חיפש להדליק אותם, זה ברור. ורואים אותי בסרטון נכנס וכן, אני בועט באבנים לידם, ועושה הרבה רעש, ואם צריך אני דוחף אותם. ואם צריך אני אתאבד עליהם כדי שייפרדו ולא יאכלו אחד את השני. כי הם בשיקום. ושיקום זה לא אומר שהכל טוב ויפה ונשיקות וחיבוקים. שיקום זה אומר שאתה צריך להתמודד עם הבעיות שלהם, כדי שהם יגיעו לבית ולא יופיעו הבעיות האלה. לא ראיתי ילד שהולך לשיקום בגלל שהוא ילד טוב. לא חשוב מה הוא עבר, זה מצב קיים. וכן, אני עם פה מלוכלך, אני מקלל, כשאני מתעצבן על כלב מה אני אגיד לו? די כפרה, לא יפה, למה להוריד לו רגל? למה לפתוח לו את הראש?"
ומה עם המעדר?
"מה שנראה בסרטון כמו מעדר בכלל זה כף אשפה שאנחנו מנקים איתה את הקקי של הכלבים. נתתי את המכה ברצפה. היללה ששומעים זה כי הכלב נבהל. ובלי קשר, זה עשוי מאלומיניום דק. מה זה יעשה לפיטבול? זה יתעקם עליו. כשכלבים מתחילים לריב אתה חייב לעשות רעש ודרמה יותר חזקה. אני נכנס לשם כמו מטורף. אני אחד והם עשרה, אם הם רוצים הם הורגים אותי, אני עושה להם בלגן כדי שמחר בבוקר נוכל לקום ולהמשיך עם השיקום. אנשים שלא מכירים אומרים זה חולה נפש, מרביץ לכלבים. אלה לא כלבים עדינים וקטנים. אלה באים ממקום שבזמן שרבו, כולם היו עומדים סביבם וצורחים להם, 'כל הכבוד, יאללה תמשיכו'. פתאום בא מישהו אומר להם תפסיקו. מה זה רובוט? אלה כלבים שאימנו אותם להיות מכונות מלחמה".
מנדלוביץ' ממשיך ויורה את המילים במהירות, בעיניים בורקות. הדם החם בוער בו. "לצערי התחום שלי עמוס באנשים מאוד רגשנים והרגש הזה גורם להם לחולשות. אין פה אחווה בין העמותות של בעלי החיים, יש פה צרות עין, יש פה קנאות. אני ידוע בתחום שלי, אני מתעסק במשהו מאוד קיצוני, אני מאוד לא מובן, אני עוף מוזר. אני בנאדם אחד שמחזיק מפעל שלם וכולם שוברים את הראש איך אני עושה את זה. אני חי את האמת שלי. רדו לי מהווריד ותנו להציל כלבים".
ענבל פאינרו מצידה אומרת כי "יש לי את הסרטונים של הקרבות שהתרחשו שם. כל הקרבות שתועדו היו בשעות היום חוץ מאחד, והתרחשו כשהוא בתוך המתחם. כך שלא היה לי סיכוי לזרוק שניצל ובכל מקרה לא הייתי עושה כזה דבר. גם עכשיו יש עדויות על קרבות שם. שכנים מדווחים לי. בעקבות הסרטונים הוגשה תלונה למשטרה ולמשרד החקלאות והנושא נמצא בחקירה. חשוב להדגיש שהוא פועל כאיש פרטי, הוא לא עמותה. סגרו לו את העמותה בצו בית משפט, ולא בגלל ניהול תקין".
בנוגע לשאלה מדוע כלביה הוחרמו והגיעו לחווה של מנדלוביץ', אומרת פאינרו: "הכלבים שלי נלקחו ממני בגלל חוב של 16 אלף שקל לפנסיון. לא הזנחתי אותם ולא התעללתי בהם. הפנסיון דיווח למשרד החקלאות ותשעה כלבים הועברו ליובל מנדלוביץ'. צריך לשאול אותו מה קרה לכלבים האלה. ארבעה מהם גורלם אינו נודע, ולדעתי הם כבר לא בחיים. כשפניתי אליו לתשובות, הוא אמר לי, 'זה לא עניינך'".
פיטבולים, מוזיקה, פנאן
הוא בן 39, אב לאריאל בת ה־6, שמתגוררת עם אמה. גדל בנהריה, מספר על ילדות קשוחה ברחובות אלימים. אחר כך שירת בגולני, ואז התגייס לתקופה קצרה למשטרה. כשזה לא הסתדר, התגלגל בעבודות מזדמנות כשליח או באיסוף מתכות למיחזור. לאט־לאט הובילו אותו החיים למה שהפך למשרה מלאה מסביב לשעון. מאז שהיה ילד אהב כלבים, ואחרי הצבא האהבה הזו הלכה והשתלטה על חייו. "הייתי נוסע בלילות ואוסף ברזלים ברחובות תל־אביב עם ארבעה פיטבולים במכונית, סיגריה בפה, מוזיקה, פנאן", הוא נזכר בחיוך. ארבעה פיטבולים הפכו לחמישה, אחר כך לשבעה ושמונה עד שבמשך הזמן התגבשה סביבו פמליה שכוללת עשרות כלבים.
דמותו צבעונית לא פחות מאורח חייו. בחור צנום וצרוב שמש, מעוטר בעשרות קעקועים, מסתובב רוב הזמן בלי חולצה. על החזה עשה קעקוע גדול של דרקון לזכרה של שושי, כלבה אהובה במיוחד, שבוקר אחד קם ומצא אותה מתה לצידו בשיבה טובה.
כשאני שואל אותו על ההקרבה אליה הוא נדרש, הוא מתעצבן. "אני לא אוהב את המילה הזאת, 'הקרבה'. אני כל הזמן שומע אותה. מה, אני הקרבתי את הבת שלי בשביל הכלבים? אמרתי לה: 'אבא ואמא דואגים לך, אני הולך לדאוג לאחים שלך'. אני לא גרוש כי נעמה ואני לא התחתנו, כנראה לטובתנו. ובכל מקרה היא נשואה היום ולאריאל יש אח. לפני 15 שנה אמרתי לעצמי מה יש לי לעשות בחיים האלה? עמדתי על גג ובכיתי ליקום שאני רוצה להציל פיטבולים והוא אמר לי: אין בעיה, צא לדרך. אני לא קוסם, אני עושה, כמו כולם, מה שאני חושב שהכי נכון. העבודה שלי מאוד תובענית והפרויקט חיים שלי טוטאלי. וכן, זה בא על חשבון החופש שלי, זה בא על חשבון הבת שלי".
ומה הבת שלך אריאל אומרת?
"אריאל מרגיעה אותי, היא יודעת שאני דואג לאחים שלה. אבל היא רוצה לראות אותי יותר. אבא שלה בנאדם לא פשוט בכלל והדרך שלי מאוד קשה. באיזשהו שלב אמרתי לעצמי אתה מייצג משהו, אתה בחרת בו ותילחם עליו עד הסוף, טוטאלית".
המדינה לא עוזרת?
"בפומבי? לא. בחדרי חדרים אנשים טובים, חזקים מאוד, באו לטובתי לא פעם. המדינה לא לוקחת אחריות. משרד החקלאות יכול לעבוד רק עם הכלים שנתנו לו, וגם הידיים שלהם כבולות. הגישה היא 'אנחנו לא מסייעים, אבל אנחנו גם לא מפריעים'. מה לעשות, ככה זה עובד במדינה. משרד החקלאות לא קשור למשרד לאיכות הסביבה, אף אחד לא קשור לאף אחד. ישבתי עם השר לביטחון פנים לפני כמה שנים והסברתי לו את המורכבות של קרבות כלבים. יש פה עניינים פליליים וביטחוניים שקשורים לזה ואנחנו עשינו את כל החילוצים משם בפיראטיות.
"למזלנו, אוהבי בעלי חיים יש בכל מקום. זה האיזון מול אלה שמתעללים. חוץ מזה, ישראל זו לא מדינה קלה. יש קצת בעיות מסביב, לא רק בעלי חיים. ככה אני גדלתי. כשהקימו את מדינת ישראל לא באו אליה בטענות, באו עם מעדר והתחילו לעדור.
"אני תמיד אומר שהכלבים שלי זה כמו גדוד של גולני. אם המפקד שלהם לא ירוץ ראשון לתוך הקיר, הם לא יזוזו. אני חייב להיות חזק בשבילם, אני הפה שלהם ולצערי אני גם שק האגרוף שלהם. ושל הציבור. אבל זו הבחירה שלי. צריך להתמודד. בסוף יש לך 70 כלבים שאתה צריך לדאוג להם. בית משפט קבע שהכלבים שייכים אישית ליובל מנדלוביץ', למרות שבעיקרון לכל אדם מותר רק חמישה כלבים. המדינה אומרת לי אתה רק כאב ראש, קח את הכלבים ועזוב אותנו".
אז מה עכשיו?
"הגעתי לגיל שאני מאוד שלם עם עצמי ולא שופט את עצמי ולא אחרים וזה מהמם. אני רוצה חווה גדולה, אני רוצה להציל הרבה כלבים. זה מה שאני רוצה. תמיד אפשר לבוא לראות בעיניים את האמת ולקבל הסברים, ומי שרוצה מוזמן באהבה גדולה. בשבת אחרי הכתבה בטלוויזיה הגיעו לכאן 150 אנשים להתנדב. הראיתי להם את המקום, הם גם ראו מריבה בין כלבים והבינו את הסיטואציה פה".
קולומביה בחצר האחורית
ההתמחות של מנדלוביץ' בשיקום כלבי הקרבות שמתקיימים במחתרת חשפה אותו במשך השנים לשוליים המכוערים של החברה הישראלית, בתחום שמשלב הרבה כסף ובעיקר אכזריות מחרידה. "יש כמה קרטלים בארץ שמארגנים קרבות כלבים באופן קבוע כי זה הרבה כסף, זה הכי קל. מה הבעיה לגנוב כלב מבית ולזרוק אותו לאיזה פיטבול כמו גלעד שלי, שיפרק לו את הצורה? תאר לך ש־40 איש שמים כל אחד 3,000 שקל, 120 אלף שקל מכה בכיס. כשהייתי בקלנסווה ראיתי כלבים שרופים וכלבים שירו להם ברגליים. כשאני מסתובב בערים יהודיות אני רואה הזנחות והתעללויות קשות מאוד של עבריינים ושל כאלה שלא מעניין אותם כלום. חיפשתי פעם כלב של משפחה שנעלם והגעתי למקום הזה שאי־אפשר לציין את שמו - אחת ממשחטות הרכב הגדולות בארץ. יש במגזר הערבי אנשים שמאוד קרובים לליבי, הם קישרו אותי לשם. זה היה כאילו נכנסת לקולומביה. עומדים סביבך חבר'ה עם נשקים, שומרים, בודקים מי אתה. יש שם מגדל של מכוניות עד השמיים. עולה לך ילד ופותח בגאז'־בגאז', ובכל בגאז' הוא מחזיק שני כלבים. חלק מיועדים לקרבות, חלק למכירה. הם גונבים לאנשים מהארץ כלבים ומתקשרים אחרי שבועיים ואומרים לך, 'אתה רוצה לראות את הכלב? תביא 5,000 שקל'. ובסוף גם הבריזו לך עם הכסף ולא מחזירים את הכלב".
מה עושים כדי להילחם בזה?
"לך תביא יחידה של 40 בלשים שיתעסקו רק בזה. יום אחד קראו לי מהימ"ר של המשולש, חבר'ה מדהימים, אמרו שיש להם אור ירוק כדי להיכנס לתחום הזה. כשאמרתי מה צריך, הבינו שאין את הכלים. צריך כמויות של מארבים ותצפיות ומידע. אם אני אספר את כל מה שאני יודע, זה כל כך יבהיל את הציבור ויזעזע אותו ורק ישיג את התוצאה ההפוכה. אנשים שמחזיקים היום פיטבולים שישנים עם הילדים שלהם בבית ירצו להיפטר מהם. כלבים תמימים ישלמו על זה. אז למה, בשביל לאסוף לייקים? זה מה שעמותות אחרות מחפשות, לא אני. יש פה מורכבות, זה לא פשוט".
עושה רושם שעניין הקרבות נפוץ יותר במגזר הערבי.
"אני לא המכון לסטטיסטיקה אבל אני אגיד לך משהו: מאוד קל להאשים. אלה שמגדלים את הגורים זה יהודים, אלה שמשתתפים בקרבות זה גם יהודים, אז נכון שאלה שמנהלים את הקרבות זה ערבים הרבה פעמים. וקל להבין למה. כמה יוצא למשטרה להגיע לכפרים ערביים? בערים היהודיות הם עושים את זה בכל מיני זולות. יש בירקון, יש מאחורי תחנת הרכבת בבאר־שבע, באיזה מערה. יש מקומות שיהודים עושים קרבות יותר מערבים. יש מקומות שאתה לא יכול לשפוט ולבקר אותם כי אף אחד גם ככה לא אכפת לו מהם. מישהו אכפת לו מה קורה בבית לחם? מה קורה במחנה בלאטה? לך למשטרה תגיד להם גנבו לי כלב והוא במחנה בלאטה, יגידו לך יופי".
בעבר כבר התלווה לפשיטות של הצבא והמשטרה כדי להחרים כלבים מסוכנים ממקומות מסוכנים לא פחות. היום הוא פחות יוצא לשטח ומתמקד בעיקר בבניית החווה, כדי שיוכל לקלוט את הכלבים שלא מפסיקים לזרום. "כרגע נכנסים בממוצע בין חמישה לשבעה כלבים בשבוע, זה משתנה", הוא מספר, "לפני שבוע נכנס אחד, אתמול הגיעו שלושה. בגדול, על כל שני אימוצים נכנסים עשרה כלבים חדשים".
איך אתה יודע שהכלבים שמאמצים ממך לא הולכים לשמש לקרבות?
"אנחנו לא עיוורים, יש לנו אינטואיציה וניסיון. רק המוות הוא מאה אחוז, אבל אתה מרגיש את הבן אדם. פיטבול זה כלב מאוד חזק ושרירי עם יכולות פיזיות גבוהות מאוד. יש בעיה כשאדם לא יודע לתת לו ערכים וגבולות - הילד יעשה מה שהוא רוצה. אם כלב הפך לרוצח, אני יודע להוציא ממנו את זה. אבל אם אני צריך ללמד כלב לתקוף - אין לי מושג איך. תמיד אומרים לי, 'איך הם שומרים עליך'. פעם הלכתי עם חיים הרועה הקווקזי הענק בתל־אביב ואיזה שיכור בעט בו. חיים ברח ואני הלכתי מכות רצח עם הבן אדם".
יש חשש שכלב שהולך לאימוץ אחרי שיקום יתהפך ויחזור להיות תוקפני?
"אם מחזירים אותו לדפוסים מסוימים, ברור. יש משפחות שאתה יכול לשלב להם כלב עם היסטוריה מסוימת, ויש גם אנשים שתאמר להם עם כל הכבוד - זה לא מתאים. רק אני מתאם את הכלב לאנשים. יש עמותות שמפרסמות 'היו לנו 40 אימוצים בשבת', אבל כמה עפו מהבית בהמשך השבוע? פה יש להם שם חדש, זהות חדשה, חיים חדשים. לפי החיים שייצרתי להם אני אשלב אותם בבית שמתאים להם. אם הם יחזרו לדפוסים הישנים שלהם, זה יחזיר אותם לתוך השאול".
"החווה ידועה כמצילת כלבים. לא קיבלנו את הצילומים"
ממשרד החקלאות נמסר כי "משרד החקלאות רואה חשיבות רבה בשמירה על רווחת בעלי החיים ועל חוק צער בעלי חיים. עם קבלת התלונה בדבר התעללות שנעשית לכאורה בחווה, הידועה כמי שהצילה ומצילה כלבים מגזעים מסוכנים שהיו קורבן לקרבות כלבים, החלה יחידת הפיצו"ח במשרד החקלאות בחקירת הנושא, ובתוך כך ביקשה מהמתלוננת לקבל את החומרים והצילומים שבידה. לצערנו, הגב׳ פאינרו בוחרת לשתף את התקשורת בצילומים, אך לא למסור לגורמים המוסמכים מידע היכול לסייע לחקירה. יובהר כי במידה שיתברר כי אחד הגורמים עבר עבירה פלילית, המשרד ימצה עימו את הדין. המשרד מבקש מהציבור להמשיך ולדווח על כל חשש לעבירה על חוק צער בעלי חיים".
לפנייה לכתב/ת 
