שבת 21 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    Michael Ochs Archives
    7 לילות • 16.11.2017
    השבח לאלטון
    הקוקאין ששמו להם באוכל בסוד, המפגש הלילי עם המעריץ בריאן וילסון בחלוק, המברקים המפרגנים מבוב דילן וג'ורג' האריסון והעקיצות מרוד סטיוארט. אלטון ג'ון פגש את ברני טופין, האיש שכותב לו את המילים לשירים, ממש במקרה. עכשיו הם חוגגים 50 שנות להיטים באלבום Diamonds, וחוזרים לסיפורים מאחורי היצירות
    קמרון קרואו, פול גאמבצ'יני

    1967.

     

    אלטון ג'ון עונה למודעת דרושים במגזין הבריטי 'NME', שבה מחפשים מישהו שיכתוב טקסטים לחברת 'ליברטי רקורדס'. גם ברני טופין, בריטי צעיר אחר, שולח קורות חיים. אף אחד מהם לא מקבל את העבודה, אבל השניים פוגשים זה את זה. פאסט־פורוורד ל־2017, 50 שנה אחרי, שיתוף הפעולה ביניהם כולל עשרות אלבומים, ים להיטים, כאלה שכנראה יישארו לנצח, וגם חברות גדולה - דבר די נדיר בתעשיית המוזיקה, שאוהבת את הסכסוכים שלה מלאי אגו ומיץ.

     

    Jordan Strauss/Invision/AP
    Jordan Strauss/Invision/AP

    עכשיו הם מסכמים חמישה עשורים של עבודה משותפת במפגש שקיימו עם הבמאי קמרון קרואו ועם העיתונאי פול גמבצ'יני ב'Sync!! Symposium'. לקרואו יש היסטוריה קטנה עם השניים. מי שכן התקבל לכתוב על מוזיקה כבר בגיל 15 ב'רולינג סטון', לא פחות, הפך את הזיכרונות מאותה התקופה לסרטו 'כמעט מפורסמים', ואת השיר של ג'ון וטופין - Tiny Dancer ללב הפסקול. ב-2011 הוא אף ביים סרט תיעודי על האלבום המשותף של ג'ון וליאון ראסל.

     

    "לכל אחד מאיתנו יש גרסה משלו ללמה הוא ענה למודעה הזאת בעיתון", מספר טופין. "גדלתי בקהילה כפרית קטנה בצפון אנגליה, וההזדמנויות שעמדו בפני הצעירים שם היו או להישאר בכפר ולעבוד בחקלאות או לעבור לעיר ולעבוד במפעל. עם כל הכבוד לאנשים שעושים את זה, זה ממש לא מה שרציתי לעשות. רציתי לעסוק בכתיבה, כך שהיה בי משהו מן הייאוש כשעניתי למודעה הגורלית ההיא ב־1967".

     

     

    אלטון: "אני הייתי אז חבר בלהקה שנקראה 'בלוזולוג'י', ניגנו באולמות ומועדונים שהם גם מסעדה, והרגשתי שמוזיקה צריכה להיות יותר מאשר נגינה לאנשים שלא מעוניינים לשמוע ועסוקים בפיש־אנד־צ'יפס שלהם. הסתכלתי היטב על עצמי - הייתי צעיר עם עודף משקל עצום, מאוד ביישן, מאוד מופנם. הייתי מאוד מתוח ונרגש כשנכנסתי למשרדי חברת התקליטים. שאלו אותי, 'מה אתה יודע לעשות?' ואמרתי, 'אני יודע לשיר, ויודע לנגן, ויודע לכתוב שירים, אבל אני לא טוב במילים. המילים שלי ממש גרועות'. המפיק ריי ויליאמס הגיש לי ערימת סלילים של סרטי הקלטה ומעטפות עם מילים לשירים. זאת הייתה יד הגורל. הוא אמר, 'הבחור הזה שלח לנו משהו מלינקולנשייר, קח את זה הביתה ותגיד מה דעתך'. פאקינג מדהים! לקחתי את המעטפה ועליתי לרכבת ברחוב בייקר, נסעתי ישר הביתה לנורת'ווד הילס, קראתי את המילים ואהבתי מאוד... כל המשוגעים שלחו חומרים, והמשוגע הזה פה..."

     

    ברני: "מודה באשמה. זה היה חומר די מזעזע, למען האמת. אבל מדברים קטנים צומחים לפעמים דברים גדולים".

     

    אלטון: "אני אהבתי מאוד את המילים, ויכולתי להתייחס אליהן, כי הן סיפרו סיפור. זאת הייתה התחלת החיבור בינינו וזה היה מסע קסום. וכל זה בזכות ריי ויליאמס מחברת התקליטים. הוא יכול היה לתת לי כל מעטפה אחרת. העובדה שלשנינו היה האומץ לענות למודעה - במבט לאחור אני עדיין חושב 'איך עשיתי את זה?!' כי הייתי באמת נשמה כנועה ושפופה - זה היה צעד עצום ששינה את חיינו. אם לא הייתי עושה את זה, הייתי עובד היום בחנות תקליטים, או מנגן בבר או בבית מלון כלשהו. מדהים!"

     

     

    * * *

     

    קרואו: "אחרי שכתבו ביחד את Your song, (שהתפוצץ על בריטניה והעולם עם אלבומם השני ב־1970) ונשמע כמו השיר המושלם, אפשר היה לצפות שיתקשו להתעלות על ההצלחה הזאת. לאלטון וברני זה לא קרה. הם המריאו הלאה, מוציאים במשך שנים רבות לפחות אלבום אחד מדי שנה. ב־Diamonds, האוסף החדש שמסכם את חמשת העשורים של שיתוף הפעולה הפורה הזה, להיט רודף להיט. יש שם הכל. שירי אהבה סנטימנטליים, שירי מחאה, שירים מלנכוליים על אושר ושירים עליזים על עצב. והכל נעשה בלי יותר מדי מאמץ, בסגנון הייחודי ששייך רק להם. נדמה כאילו השניים ידעו לזהות אינסטינקטיבית את כל המהמורות והמלכודות המצפות לשותפים צמודים, והצליחו להתחמק מהן באותה אינטליגנציה המתגלה בשירים שלהם. ומעבר ליצירות - מדובר באחת ממערכות היחסים הארוכות והבריאות ביותר שרבים מאיתנו יזכו לראות".

     

    עליתם על גל מנצח כבר בהתחלה עם השירים שכתבתם לשני האלבומים הראשונים שלכם, ויש סיפור נפלא על החיבוק שקיבלתם מהאמנים האהובים עליכם, ביניהם בוב דילן, ליאון ראסל, ויש גם סיפור על הביקור בביתו של בריאן וילסון, שהיה מאוהב בשיר Your Song.

     

    אלטון: "כשמצאנו את עצמנו באמריקה, הרגשנו כמו ילדים בחנות ממתקים. משם יצאה כל המוזיקה הגדולה. ב־1957 אלביס פרסלי עשה מהפכה עולמית במוזיקה ובחברה כולה. הביץ'־בויז ובריאן וילסון היו גאונים בעינינו, בעיקר בריאן. לילה אחד, היינו מאוד תמימים".

     

    ברני: "בלשון המעטה".

     

    אלטון: "הלכנו לבריאן וילסון הביתה".

     

    ברני: "זה היה בית גדול וורוד בבל־אייר".

     

    אלטון: "עם תופים שסחבנו במעלה השביל המוביל לבית. דפקנו על הדלת ופשוט עמדנו שם, מפוחדים. ובריאן פתח את הדלת, והתחיל לשיר, "Oh, I hope you don’t mind, I hope you don’t mind" ואז המשיך ועשה קול מפוחד (שלנו), ואמר, "אוה, אנחנו מאנגליה, ואנחנו מאוד נרגשים".

     

    ברני: "והוא גם היה לבוש בחלוק".

     

    אלטון: "ישבנו בחדר האוכל, עד איזה אחת וחצי בלילה, ואז סוף־סוף זכינו לשמוע את Good Vibrations. כל פעם הוא התחיל להשמיע את זה ואחרי 20 שניות כיבה את המכשיר ואמר, 'זה לא טוב. זה לא טוב'. ואנחנו פשוט ישבנו שם. לא לקחנו סמים, באותם ימים נהגנו לשתות אלכוהול".

     

    ברני: "כן, אבל הוא לא מזג לנו שום דבר".

     

    אלטון: "זה היה רגע מכונן, כשפגשנו אדם שאני התייחסתי אליו, ועדיין מתייחס אליו, כאל אחד הגאונים של המוזיקה האמריקאית - וגילינו שהוא אוהב את השיר שלנו. קיבלנו גם מברקים מג'ורג' הריסון, מבוב דילן. ליאון ראסל צירף אותי לסיבוב ההופעות שלו - הוא היה האליל שלי. עכשיו גם אני מנסה לעשות את זה - לעזור לאנשים, לעודד אותם ולתת גב, כמו שאנחנו קיבלנו. זה מאוד עוזר לאמנים הצעירים. בטח כשמדברים על בוב דילן צעיר. אני זוכר שעמדתי עם ברני על המדרגות בפילמור איסט..."

     

    ברני: "וליאון היה שם ואמר, 'אני רוצה שתפגשו מישהו'. הוא לקח אותנו אל מאחורי הקלעים - היה תא קטן בצידי הבמה, ודילן היה שם. ברור שאנחנו, אפרוחים מהצד השני של האוקיינוס, התקשינו להאמין. אני חושב שלא הוצאנו מילה מהפה".

     

    אלטון: "הוא אמר, 'אני אוהב את השיר ההוא שלכם... Ballad of a Well Known Gun".

     

    ברני: "אני מתפלא שהוא לא אמר שגנבתי את זה או משהו כזה".

     

    אלטון: "אני זוכר גם כשהגענו לאמריקה בפעם הראשונה וניגנו ב'טרובדור', והלכנו לביתו של הזמר דני האטון לארוחת ערב. ב־8:30 בבוקר קמנו ואמרנו, 'טוב, צריך ללכת הביתה' - אנחנו מעולם לא נשארנו ערים כל הלילה עד שמונה בבוקר! אבל אז ברני סירב לעזוב. היינו בלוס־אנג'לס, היינו במצב רוח מרומם והיינו מאוד נרגשים. שנים אחר כך אמר לנו ון־דייק פארקס, שגם נכח באותו ערב, 'נשארתם ערים כל הלילה בגלל שהכנסנו קוקאין לאוכל שלכם'. אבל לי לא היה אכפת..."

     

    ברני: "תהיתי למה לא אכלנו שום דבר!"

     

    אלטון: "נהגנו הביתה תחת קרני השמש הבוהקות, והרגשנו 'וואו'. זה היה גדול!"

     

     

    * * *

     

    קרואו: "העובדה שאתם יודעים להיות גם חלק מקהל המעריצים שיחקה לטובתכם. כי תמיד הצלחתם לזהות את הגל הבא, ולתת לו לשאת אתכם הלאה. אלטון ביטא את זה במדויק לאחרונה כשאמר: 'מודעות עצמית היא הדרך הטובה ביותר - אני לומד את מצעדי הפזמונים. אני מעריץ - אני יודע שיש לכולנו זמן קצוב באור הזרקורים כשאנחנו בשיא. זה נמשך לאורך ארבעה או חמישה אלבומים בערך, ואז מגיע מישהו חדש - במקרה שלי היו אלה פיל קולינס, מדונה, פרינס, יו־2 ופוליס. ידעתי שאני טוב מספיק כדי לא להיעלם, כי אני פרפורמר מעולה על הבמה, אבל אמרתי לעצמי שאני לא עומד להיות 'מספר 1' כל הזמן. ותודה לאל, היה לי השכל הישר לדעת זאת. אנשים כמו מייקל ג'קסון, שאמר, 'אני חייב למכור יותר ממה שThriller מכר' מדאיגים אותי. חשבתי לעצמי, 'אתה בטח צוחק. אתה עומד בפני נפילה עצומה ואתה אפילו לא יודע'.

     

    זאת הסתכלות מאוד חכמה שלכם על עצמכם. הגעתם אליה בייסורים?

     

    אלטון: "אני עוקב אחרי כל מה שקורה, אחרי כל המצעדים, מכירות האלבומים. זה מרגש אותי. ותמיד ריגש. הייתי אוסף כל מגזין מוזיקה שיצא באנגליה. האצבעות שלי בתוך הרבה פשטידות - קולנוע, תיאטרון, עשיית אלבומים, מוזיקת פופ, הכל - אני פשוט אוהב את זה. יש לי תיאבון עצום לידע. וכן, הייתי מוכן לנפילה כי ידעתי הכל עליה. ואני רוצה להיות בחזית של מה שקורה בתרבות כל הזמן, אני לא מתכוון להביט לאחור. אני רוצה להיות שם עכשיו".

     

    נגיד שאני מוזיקאי צעיר שפוגש את אחד מכם מאחורי הקלעים באירוע כלשהו, ושואל, איך אני כותב להיט? מה תענו לי?

     

    אלטון: 'תהליך הכתיבה שונה מאוד בימים אלה. 11 אנשים היו שותפים לכתיבה של Uptown Funk. זה ממש... וואו! אני הייתי אומר, 'היצמד לכלי הנגינה שלך'. אם אתה יודע לנגן בכלי כלשהו - אתה יכול לכתוב שיר. אד שירן, שחתום בחברת הניהול שלנו, התחיל להופיע ברחוב ובבתים פרטיים. הוא בא אליי עם האלבום החדש שלו וביקש את עצתי, ואני אמרתי לו, 'זה סינגל', 'זה לא סינגל'. אבל הוא היה זה שעשה את העבודה. ג'יימס בלאנט, שגם אותו ניהלנו, כתב וכתב וכתב כדי לצבור ניסיון. ככל שהופענו יותר בתחילת הדרך, כך השירים שלנו השתפרו. כי אתה לומד כל הזמן.

     

    "וכשאני רואה את אד שירן היום, הוא כל כך אוהב את מה שהוא עושה, וזה כל כך מהנה לראות מישהו... אתה רואה את אואזיס, להקה שחשבתי שהיא ענקית, יוצאים לסיבוב באמריקה ודופקים את כל העסק, כי הם לא נהנים זה בחברתו של זה. ואי־אפשר שלא לחשוב כמה זה מטומטם? העולם כורע ברך לפניכם, אתם להקה אדירה, ואתם דופקים את ההצלחה במקום ליהנות ממנה! במקום לשחק את המשחק. המשחק הוא להיות נחמדים, לא להתווכח לעולם עם חברת התקליטים שלכם אם זה רק אפשרי.

     

    "אם תשאל אותי, הזמנים הטובים ביותר בחיי היו ימי הלהקה של פעם, אלה שאני נזכר בהם היום במבט לאחור, 15 ליש"ט לשבוע, ארבעה מופעים מדי לילה. כשפגשתי את ברני הייתי כבר מאוד מנוסה. ניסיון זה לא משהו שאפשר לקנות בכסף. ניסיון זה מרכיב חיוני. אם יש לך גיטרה או פסנתר - קח אותם וצא לנגן בברים, בבתי מלון... כשאני שוהה במלון, אני תמיד ניגש לפסנתרן בלובי ושואל, 'איך הולך?' כי אני רואה בו את עצמי".

     

    I’m Still Standing?

     

    אלטון: "זה המנון נפלא, ושיר 'פאק יו' מעולה. זה נכתב בשנות ה־80, כשכבר התחילו להתעלם מאיתנו קצת. האלבומים שלנו כבר לא היו הצלחה עצומה כבעבר, אבל הקונצרטים תמיד היו סולד אאוט. והשיר הזה, בבסיסו, הוא שיר 'פאק יו'".

     

    עם הכמות העצומה של שירים שיצרתם יחד, בוא נקפוץ רגע לעתיד ונאמר שהילדים של הילדים של הילדים שלכם יקשיבו למוזיקה שיצרתם. מהו המסר שהייתם רוצים לשלוח להם שם בעתיד עם כל החומר המדהים שיצרתם?

     

    אלטון: "היום אנשים מקשיבים למוזיקה בטלפון. אלוהים יודע איך הם ישמעו מוזיקה בעתיד - אולי הם יורידו שירים עם הנחיריים שלהם".

     

     

    * * *

     

    "את המילים ל־Your Song כתבתי בדירה של אמא של אלטון ושל ואביו החורג", נזכר טופין. "הדף עם המילים המקוריות עדיין נושא עליו כתמים מספל הקפה".

     

    "אף פעם לא כתבנו שירים יחד באותו החדר", אומר ג'ון. "אף פעם לא! ואני תמיד אומר שזאת הסיבה שהחזקנו מעמד 50 שנה. אופן העבודה שלנו שנוצר כבר בתחילת הדרך היה כזה, שהייתי מקבל ממנו את החומר, ואז הסיפור היה מתעורר לחיים ומעורר בי את ההשראה לכתוב מנגינה. זה מאוד מוזר. אף פעם לא שאלתי למה זה קורה ככה. -פשוט זרמתי. וזה מעולם לא השתנה, עד היום.

     

    "כשהוא הביא את Your Song, התיישבתי ליד הפסנתר בסלון וקראתי את המילים. הן היו מופלאות, וחשבתי שזה טוב כל כך שממש אסור לי לפשל. הייתי מלא השראה וכתבתי את המנגינה מהר, וקראתי לו להיכנס לחדר. אני חושב שכששמענו את השיר יחד, ידענו שעלינו על דרך המלך. זה אולי לא השיר הטוב הראשון שכתבנו - אבל הוא היה השיר הגדול הראשון שכתבנו. אני לעולם לא מתעייף מלבצע אותו".

     

    "אני שמח למה שקרה ל־ Candle in the Wind", אומר טופין, "כי זה אחד השירים המוקדמים שלנו שבו יש חיבור מושלם של מילים ולחן".

     

    אלטון: "באמריקה זה מעולם לא יצא כסינגל. בדיוק סיימתי לכתוב את Don’t Let the Sun Go Down on Me כשפאט פייפלו מ־MCA התקשר ואמר שהוא רוצה להוציא את השיר Bennie and the Jets כסינגל. אמרתי לו, 'אתה לא יכול, כי הוא לעולם לא יהיה להיט', אמרתי שאני רוצה את Candle in the Wind, והוא השיב, 'ומה אם אומר לך ש'בני' הגיע למקום הראשון בתחנת הרדיו השחורה בדטרויט?' עניתי לו מיד, 'פאקינג תוציא את 'בני'. וכך קרה ש־Candle in the Wind מעולם לא יצא כסינגל באמריקה. באותם ימים, תחנות FM היו המקום לשמוע מוזיקה נפלאה מתקליטים וב־AM השמיעו את הלהיטים הגדולים. ברדיו AM יכולת לשמוע להיט שוב ושוב במשך עשרה שבועות, ואז הסינגל הבא היה עולה לאוויר. אפשר גם לשמוע עדיין את אלניס מוריסט המסכנה והוותיקה עד יומה האחרון עלי אדמות".

     

    ברני, אמרת בעבר ששם השיר הגיע במקורו מקלייב דיוויס.

     

    ברני: "לא לגמרי. קלייב דיוויס דיבר על מותה של ג'אניס ג'ופלין, והתייחס אליה כאל 'נר ברוח', אבל השם המקורי של השיר הגיע מסולז'ניצין - הוא כתב ספר בשם הזה על הגולאג. תמיד חשבתי שזה שם נפלא לספר, אז הוא גנב את זה מסולז'ניצין, ואני גנבתי את זה מקלייב".

     

    סיפרת גם שהמילים ל־Rocket Man עלו בראשך במהלך נהיגה במכונית.

     

    ברני: "בהזדמנות זאת כדאי לנפץ עוד מיתוס - השיר הזה מעולם לא היה מקושר ל־Space Oddity של דיוויד בואי. קראתי את Illustrated Man של ריי ברדבורי, שהיה אוסף של סיפורי מדע בדיוני קצרים, והיה שם סיפור בשם 'רוקט מן'. הייתי אז באנגליה, בדרך לבקר את הוריי בצפון, וכל הבית הראשון של השיר צץ לי בראש. באותם ימים לא היה טלפון סלולרי, ולא הייתה אף פיסת נייר באוטו. הבית הראשון בשלמותו ישב לי בראש, וחזרתי עליו שוב ושוב. כשהגעתי לבית הוריי החניתי את האוטו בחריקת בלמים, רצתי פנימה, ולפני שאמרתי שלום צעקתי להם, תביאו לי נייר! תביאו עיפרון!' וכתבתי את כל המילים... ואז אמרתי, 'עכשיו תביאו לי משהו לשתות!'"

     

    אלטון: "זה הרגע שבו הפכנו קצת יותר ממוסחרים. אבל אז Your Song הפך ללהיט, ו־Levon ו־Tiny Dancer זכו להצלחה באמריקה, וזהו. כשהקלטנו את רוקט מן, היה בכל זאת קשר כלשהו לדיוויד בואי, שהתבטא בכך שמאוד אהבתי את העבודה שגאס דאג'ון עשה ב־Space Oddity. כשהתבקשתי להקליט את האלבום שלי, ושאלו אותי מי אני רוצה שיקליט אותו, אמרתי שאני אוהב את מי שעבד עם בואי אז בסוף גנבנו אותם מדיוויד, אבל לא היה לו אכפת כל כך".

     

     

    * * *

     

    "כשפגשתי את ברני, הוא היה החבר־הכי־טוב הראשון שהיה לי", אלטון מביט לאחור. "עשינו הכל יחד. הלכנו לסרטים, הלכנו להופעות, ישבנו במסעדות - הכל. הוא היה הנפש התאומה שלי. זה היה סיפור אהבה נפלא. אנחנו חברים כבר 50 שנה, ומעולם לא חווינו חילוקי דעות, מעולם לא החלפנו מילים קשות. היו זמנים שהוא כעס על ההתנהגות שלי, על הבגדים שלבשתי, אבל..."

     

    ברני: "מה הייתה המילה שהשתמשת בה קודם...? שמוק...?"

     

    אלטון: "כששתיתי והשתמשתי בסמים, התנהגתי בצורה לא ראויה לפעמים. למחרת הוא היה אומר לי, 'אתה זוכר מה אמרת אתמול?' ואני עניתי, 'לא'. 'הייתי איום ונורא. זה היה מביך נורא'. אבל הוא אף פעם לא אמר את זה ברשעות. 50 שנה שאנחנו יחד - ולפעמים לחוד - וזה מה שהחזיק אותנו. אתה מסכים איתי?"

     

    ברני: "אמרת הכל, אחי".

     

    אלטון: "רוד סטיוארט ואני חברים ויריבים מאז הסבנטיז, כי שנינו פרצנו בערך באותו זמן. עד היום יש בינינו מערכת יחסים משעשעת, כשהוא שולח לי לפעמים מייל שאומר, 'אוי, האלבום שלך, יקירי... הוא נחל כישלון חרוץ, נכון?' התחרות הזאת נפלאה, כל עוד לא הולכים צעד אחד רחוק מדי. קנאה היא כבר משהו שונה לחלוטין.

     

    "כשהגענו ל'טרובדור' באמריקה באוגוסט 1970, הרבה אנשים הופתעו", מוסיף ג'ון. "הם ציפו שהסגנון שלי יהיה דומה לזה של רנדי ניומן, ואני הופעתי עם מכנסיים קצרצרים ומגפיים. זה הסיפור של עסקי השעשועים - אתה עובד ועובד ועובד ופתאום משהו קורה לך. אני זוכר את הסינגל הראשון של פוליס - 'רוקסן'. השיר הושמע בתחנת רדיו בפיניקס המון זמן, ואף אחד לא התייחס. אבל הם המשיכו להשמיע אותו עד שפתאום, בבת אחת, הוא פרץ בתפוצה עצומה, ו'פוליס' היו להקה ענקית. ככה זה - אתה עובד קשה, ואז פתאום ההצלחה נופלת עליך בדיוק בזמן הכי לא צפוי. לנו היו הרבה הזדמנויות במהלך הקריירה שלנו - הגדולה מכולן הייתה העובדה שענינו למודעה, והנסיעה ללוס־אנג'לס. אז, לא הייתי בטוח שזה הזמן הנכון לנסוע לאמריקה, למרות שנורא רציתי. בדיוק הציעו לי להצטרף ללהקה של ג'ף בק, ואנשים דיברו עליי. הייתי בפגישה עם דיק ג'יימס, ואמרתי, 'ג'ף בק הוא כוכב ענק באמריקה. זה יכול להיות נפלא להצטרף אליו. זה מאוד יעזור לי'. דיק אמר, 'אני חושב שאלטון עומד להיות כוכב גדול יותר מג'ף בק בתוך שישה חודשים'. והוא צדק!"

     

    7nights@yedioth.co.il

     


    פרסום ראשון: 16.11.17 , 19:54