כאן גרים בכיף דוקטורית ופרופסור
הם מחזיקים במשרות בכירות בצמרת הממסד הרפואי, צמודים לסלולרי ומסורים לפציינטים, אבל מוצאים זמן לבית ולמשפחה • הקרדיולוג פרופ' רונן בארי ומנכ"לית בית חולים אלי"ן ד"ר מורית בארי מסבירים איך עושים את הבלתי אפשרי
על שולחן ההחייאה בבית החולים שכבה נערה בת 16, ששתתה זרחן אורגני. אבל צמד הרופאים המתמחים שטיפלו בה ניצלו את הדקות הקריטיות האלה של הטיפול כדי לברר דברים ברומו של עולם. למשל, האם הוא זכר להעביר את הכביסה למייבש. "מה לעשות", פורצת ד"ר מורית בארי בצחוק. "זה יכול להישמע לא טוב מבחוץ, אבל זה מקרה שבשגרה כשמדובר בשפה של רופאים, ודברים כאלה קורים. בזמנו עשינו הכל כדי שהתורנות שלנו תהיה מקבילה וכך נוכל להיות גם ביחד".
ד"ר מורית בארי (50), מומחית ברפואת ילדים ומנכ"לית בית החולים אלי"ן – מרכז שיקום ילדים ונוער, נשואה כבר 31 שנים לפרופ' רונן בארי (56), קרדיולוג ומנהל המרכז לחקר הלב במרכז הרפואי הדסה. הם הורים לשלושה בנים וגרים במבשרת־ציון. "כמובן שהסיפור הזה הוא קוריוז", משלים הפרופסור, "אבל הוא מסביר עוד צד של המטבע. יש משהו מאוד מיוחד ויש גם יתרון גדול בכך ששני בני הזוג הם רופאים. בסופו של יום, כל אחד מאיתנו חוזר הביתה עם המטען הקשה של מה שהתרחש באותו יום ואנחנו יכולים לדבר, לשתף, להבין אחד את השנייה, להכיל את העולם של האחר, לספר מה מכביד עלינו ועם מה אנחנו מתמודדים, ואין אף אחד אחר שיבין זאת טוב יותר".
בית שלומד
הם נפגשו בצבא. היא הייתה חיילת במודיעין, ששמעה סיפורים על המפקד הנערץ במדור, "עד שיום אחד הוא הגיע למילואים", נזכרת מורית. "רונן כבר היה סטודנט לרפואה, ושנינו זוכרים עד היום את הרגע הזה שבו כל אחד אמר לעצמו על השני: 'מעניין'".
כעבור שנתיים הם עמדו מתחת לחופה. "מאחר שהערצתי אותו, כל דבר עשיתי בעקבותיו וכן, גם למדתי רפואה. אני מהיחידים שלא חלמו כל חייהם להיות רופאים. בבית הספר לרפואה בהדסה לא רצו לקבל אותי ללימודים מכיוון שחשו שהתשוקה ללימודים הללו לא בוערת בעצמותיי. אז הגעתי לראיון חוזר וסיפרתי שתמיד רציתי להתקבל".
בהמשך צלחו ביחד את שנות הלימודים האינטנסיביים. "זה היה בית שלומד", מספר רונן. "גרנו במעונות, הילדים נולדו לתוך זה, בזמנו היה יוצא דופן ופורץ דרך שאישה תלד תוך כדי הלימודים, ומורית עשתה זאת בשנה הרביעית ללימודיה. הציפייה הייתה שהיא תיקח שנה של חופש, אבל היא התעקשה להמשיך, והיה לה ממש מאבק מול הפקולטה שתשלים את החומר לבד. הייתה בינינו תמיכה הדדית והרבה עזרה של הסבתות, שבלעדיה לא היינו יכולים לעשות זאת".
ויתורים הדדיים
לא פעם הם ידעו לעצור את מסלול ההתקדמות האישי לטובת הקריירה של בן הזוג. "רונן סיים קודם את הלימודים ויצא להשתלמות בבוסטון", מספרת מורית. "נסענו עם שלושת הילדים, והלימודים שלי היו על הולד למשך שנתיים". כעבור שמונה שנים התהפכו היוצרות. "מורית זכתה במלגה של קרן וקסנר ויצאה למאסטר במנהל ציבורי בהארוורד", אומר רונן. "היא הבינה שהיא רוצה לעסוק בניהול, וזה כמובן מקצוע שונה מרפואה".
המהפך המדובר התרחש כשמורית הייתה בת 29. "כשסיימתי התמחות ברפואת ילדים שלחו אותי לעבוד כמה חודשים בבית חולים אלי"ן", היא מספרת. "מדובר במרכז שיקום ילדים ונוער מהמובילים בעולם בתחומי אבחון ושיקום ילדים הסובלים ממגוון רב של מוגבלויות גופניות, ופותחה בו מומחיות רב־תחומית בטיפול שיקומי. אני לא ידעתי על המקום הזה כלום. פתאום ראיתי איך לוקחים ילד על כיסא גלגלים ומלמדים אותו ללכת וזה נפל עליי כגילוי גדול. אמרתי לעצמי: 'אם את רוצה לעשות שינוי אמיתי בחיים של ילד, זה המקום שבו את צריכה להיות'. מצאתי את ההזדמנות להיכנס, ומשם התקדמתי עד לניהול".
היה מחיר להתמסרות שלכם לתפקידים הבכירים?
רונן: "בהחלט כן. זה זמן שאתה לא עם המשפחה. נקודה. יש תקופות פעילות וכוננויות בתחום שלי ויוצא שימים שלמים אני לא בבית. בסוכות האחרון נסעתי 250 ק"מ בשבוע אחד למען חולה שעבר ימים לא קלים. המסקנה העיקרית שלי בעניין היא שצריך להשתדל לא להביא את העבודה הביתה, גם כשיש לי טונות של עבודה שרובצות עליי ואחריות ענקית. אני לא יכול לכבות את הפלאפון, אבל למדתי לדחות דברים, גם אם הם דחופים ומלחיצים, לטובת כמה רגעים עם מורית או הילדים ולהבין את הערך של זה, של להיות יחד, באותו רגע. מאז ומתמיד עשינו חופשות, טיולים ושמרנו על הזוגיות. ארוחת בוקר בבית קפה בשישי בבוקר ונסיעות לחו"ל עם ובלי הילדים, כי ידענו שאחרת לא נשרוד".
מורית: "יום אחד חזרתי הביתה מתורנות מתישה ואמרתי לילדים שאני הולכת שנייה לשים את הראש, ואחרי זה אכין להם סלמון בתנור. אחרי כמה דקות בננו הבכור, עמרי, שהיה אז בן שש, ניגש ולחש לי: 'על איזה חום?' התעוררתי אל ארוחה מושקעת. הוא הפך ממש לשף בעל כורחו.
"מהר מאוד הבנתי שכדי לשמור על השפיות, כל דבר שאפשר לשלם עליו ולהאציל בו סמכויות שווה לי: ניקיון, עזרה טכנית, כל דבר שלא במהות של ההורות, כדי שאני אהיה זו שמספרת את הסיפור לפני השינה ומשחקת איתם. זו הייתה הגישה שלי בהורות המוקדמת, ולימים זו הפכה להיות פילוסופיית חיים".
ממרומי שלושה עשורים פלוס של זוגיות הרמונית, מהן עצות הזהב שלכם לזוגות רופאים או לזוגות עם קריירות תובעניות?
מורית: "יש שלוש רגליים למסגרת של הנישואים – עבודה, ילדים וזוגיות. לדעתי, כדי לשמור על הזוגיות צריך לתת לה את המקום הראוי ולא באקראי, אלא ממש באופן יזום: לקבוע זמנים, לכתוב ביומן, לא להזניח לעולם, כי הכי קל להיסחף לעבודה ולגידול הילדים וכמו שאומרים – השוטף שוטף".
רונן: "אני ממליץ למצוא גם נקודות עניין משותפות מחוץ למעגל העבודה וילדים, בין השאר כדי שיהיה על מה לדבר בפנסיה. ובימים שבהם העבודה בבית יותר סיזיפית, כשהילדים קטנים, לעשות מיקור חוץ לכל מה שלא חיוני ושאפשר לוותר עליו. צריך להבין שאי־אפשר הכל ואנחנו לא כל־יכולים. יש מה שחובה ויש מה שלא, והיכן שאפשר לקבל עזרה – לקחת בשתי ידיים, גם אם זה עולה כסף ולזוגות צעירים יש פחות. אחרת קורסים. דבר נוסף שאני רואה בו חשיבות זו התקשורת: לא לשמור בבטן. לדבר על זה. לכל אחד יש את נקודת המשבר שלו, והסוד הוא לפתוח את זה עם בני הזוג, להיות גלויים כל הזמן ולהקשיב, לנצל כל הזדמנות לשוחח ולדבר על הכל. אני מציע לזוגות שמכירים כבר בגילים צעירים ללמוד לצמוח ביחד ולא לכיוונים שונים, זה דורש עבודה וזה משתלם". •
לפנייה לכתב/ת 
