"אני מרגיש שאני אפריקאי, שחור, שונה. זה מה שאני מכיר, אין לי חברים יהודים בכלל, החברים האפריקאים שלי מרגישים כמוני. אנחנו מדברים על זה בינינו, שואלים למה באנו לכאן", אומר ד'. הוא בן 12, גר בדרום תל־אביב, לא מכיר מדינה אחרת חוץ מישראל, אבל יודע שאף פעם לא יהיה ישראלי. הוא מדבר עברית רהוטה, שומע מוזיקה מזרחית ועוקב באדיקות אחרי ליגת העל בכדורגל. גיבורי התרבות שלו הם ישראלים. "אני אוהב את אייל גולן. כשאני שר שירים של אייל גולן או מספר על שחקן כדורגל אני גורם לעצמי להרגיש חלק מהמדינה", הוא אומר.
כיום חיים בתל־אביב כ־6,500 ילדי פליטים, שמהווים 12 אחוז מהילדים בעיר. הם גדלו לתוך המציאות הישראלית, אבל יודעים שיש סיכוי גדול שלא יישארו כאן עוד הרבה זמן. הם חיים באי־ודאות, פחד מהמשטרה ומגירוש ובעוני גדול. עכשיו, עם ההחלטה לסגור את מתקן חולות וההצהרות של ממשלת ישראל כי הגיעה להסכם עם מדינות באפריקה שיקלטו עשרות אלפי פליטים שיגורשו מכאן בכפייה — החששות וחוסר הוודאות רק מתגברים. לרגל יום הילד הבינלאומי מתפרסם היום דו"ח של ספריית גן לווינסקי על ילדי מבקשי המקלט בדרום תל־אביב.
אפשר לתמוך בגירוש שלהם, אפשר להתנגד — אבל אי אפשר לעצום את העיניים. חייבים להכיר את העובדות לפני שמגבשים דעה. והדו"ח, שקטעים נרחבים ממנו מובאים כאן, מאפשר הצצת עומק נדירה לחייהם של אלפי ילדים שמתגוררים בלב תל־אביב, אבל נותרים "שקופים" עבור מרבית הישראלים.
עניין הזהות מעסיק רבות את ילדי הפליטים. לא נותן להם מנוח. "אני מרגיש כאן חצי־חצי", אומר ק' בן ה־15. "חצי כן, חצי לא. כן, כי גדלתי פה, אני לומד פה, נושם פה. חצי לא כי אני יודע מאיפה באתי, מה המוצא שלי, אני לא אשכח לעולם מאיפה באתי. אני דארפורי".
"המעמד שלי חרא", מוסיף ר' בן ה־12. "אנחנו רואים משטרה, אנחנו מפחדים. לא מתייחסים אלינו כמו לבני אדם, מתייחסים אלינו כמו לחיות".
להצליח יותר מההורים
אפשר לראות אותם מדי בוקר ברחובות דרום תל־אביב, הולכים לבית הספר עם תיקים על הגב. אבל אין להם מושג איך ייראו חייהם כשיסיימו את הלימודים. האם יישארו בארץ? האם יקבלו פה הזדמנות להצליח? רובם מבינים כבר שהתשובה שלילית, שהעתיד שלהם פה לא מבטיח. רבים מהם מקווים שיצליחו להגר למדינה מערבית, שם יוכלו להתקדם יותר בקלות. "בעוד חמש שנים הייתי רוצה להיות בקנדה או בהולנד", אומר אחד הנערים. "חברים שלי חיים שם, הייתי רוצה להתעסק בצילום. בארץ אני לא אצליח, אני פליט".
כמו נערים בני גילם בשכונות העוני בארצות־הברית ובאירופה, הספורט מהווה עבורם סיכוי כמעט יחיד להשתלבות בחברה. הצלחה במועדון כדורגל ישראלי תעניק להם מעמד, ביטחון כלכלי ואפילו הערצה. רבים מהם חולמים להיות כוכבי כדורגל בליגת העל. "אני חייב להצליח בכדורגל", אומר א' בן ה־16, "כי אם לא, אני אצטרך לעבוד כמו שההורים שלי עובדים. אני רוצה יותר, הם עובדים כל כך קשה ואני אצטרך לעזור להם".
"אני מפחדת שאני אעבוד בסוף בניקיון, בעבודה לא טובה", אומרת ר' בת ה־13. "אני רואה את אימא שלי ומאוד קשה לה. כשהיא באה היא תמיד עייפה למרות שהיא אומרת שהיא לא. אני לפעמים אומרת לה שאני אכין את האוכל במקומה אבל היא אומרת שהיא לא עייפה, אפילו שזה לא נכון".
"לא הייתי רוצה לחזור לסודן בגלל מה שאני שומע בחדשות, שיש שם הרבה מלחמות. זה מפחיד אותי", מספר ל' בן ה־11. "הילדים מהכיתה מספרים שהם לא רוצים לחזור לאריתריאה כי ראש הממשלה שם הורג הרבה אנשים. אני לא מרגיש ישראלי, אני לא יודע למה. אני מרגיש שייך לעולם. אני לא אשאר כאן בישראל".
בדו"ח שכתבו חן רווה, יואב שפרנק ודפנה ליכטמן מתוארים חייהם של הילדים בשכונת נווה שאנן. תנאי המצוקה הקשים, העוני, הצפיפות, החשיפה לסמים ולפשע — זאת המציאות העגומה של ילדי הפליטים. חוסר היכולת לפרוץ החוצה גורר רבים מהם לחיי פשע ומשליך גם על המציאות הקשה שאיתה נאלצים להתמודד התושבים הישראלים של שכונות הדרום. סוג של מעגל קסמים שמזין את עצמו ורק מגביר את השנאה והמצוקה.
"השכונה הזאת לא טובה בשבילי", מספר מ' בן ה־12. "מתרחשים פה דברים שלילד כמוני אסור לראות, כמו זונות ומכירת סמים. ראיתי אנשים מזדיינים בגינה. יש בשכונה מלא משטרה, בעיקר בלילה. לפני כמה ימים ראיתי אותם נותנים שוק חשמלי לבחור שחור משוגע. בלב אמרתי איזה חארות. גם אם הוא עשה משהו לא יפה, זה כואב לי".
ק', בת 12, סיפרה: "בשכונה ראיתי אנשים שלוקחים תרופות מסריחות, בסיגריות וגם בבקבוק. אני לא מבינה למה הם עושים את זה. לפעמים אני נבהלת ממה שהם עושים, זה ממש נראה מפחיד. מה אני יכולה להגיד להם? עדיף להתרחק. למרות זה הייתי רוצה להישאר בישראל גם כשאהיה גדולה. אני רוצה להישאר איפה שהחברים שלי. אני מרגישה שאני שייכת לפה, לישראל".
"אני לא אוהב את הנרקומנים", מוסיף ב', רק בן 11. "אני רואה אותם הרבה. אני גם לא אוהב שעוצרים אנשים. ראיתי את זה הרבה פעמים, ראיתי איך מרביצים להם וזה הפחיד אותי. אני חושב לעצמי אם הנרקומנים היו כאלה גם כשהיו קטנים ולמה הם בחרו בזה. ראיתי אנשים שמזריקים הרבה פעמים. אני וחבר שלי עשינו חיפוש ליד הגינה ומצאנו 25 מזרקים. לקחנו אבן ושברנו את הכל וקברנו את זה עם חול".
"יש לי הרבה סוכריות"
למרות שבשכונה קיימת נוכחות משטרתית גבוהה, ילדות רבות חוות פגיעות והטרדות מיניות. א' בת ה־12 מספרת: "כשהייתי בכיתה ב' ירדתי מההסעה ליד הבית ברחוב לבנדה והיה שם איש אחד שהסתכל עליי. עליתי הביתה והוא עלה אחריי למעלה. הוא התחיל לדבר איתי ואמר לי לבוא איתו למטה ושיש לו הרבה סוכריות. עניתי 'לא, תודה', אבל הוא אמר לי 'בואי, בואי'. ניסיתי לעלות במדרגות האחרונות בבניין ואז הוא הרים אותי וירד כמה מדרגות. התחלתי לצעוק ואז הוא עזב אותי ורץ".
הילדים מדווחים גם על גזענות. "הרבה פעמים כשאני עוברת ברחוב אנשים מקללים אותי", אומרת ת' בת ה־13. "הם אומרים לי 'יא שחורה, את לא אמורה להיות פה'. אמרו לנו 'יא כושיות, אתן כמו חמורות', אבל לא ענינו ופשוט הלכנו משם". עוד היא מספרת על אפליה בכיתה בבית הספר: "היו ילדים שאמרו לכל התלמידים שלא ידברו איתנו. הם היו מתרחקים ממני כשהייתי מתקרבת. היו אומרים לנו שאנחנו בצבע קקי. המורות לא היו עוזרות בכלל, אפילו חלק מהמורים היו גזענים אליי".
רבים מהילדים עדיין נושאים איתם את טראומת המסע הארוך והמסוכן לישראל. טראומה שגם היום לא עוזבת אותם. "כל הלילה והיום הלכנו עד שהגענו לסודן", מספרת ס' בת ה־13 שנמלטה עם הוריה מאריתריאה. "הייתי בת שבע כשהגענו לסודן. חטפו אותי ואת אימא שלי. הם אמרו לאבא שלי שאם הוא לא ישלם תוך שבוע כמה אלפים אז נמכור את הילדה שלך או שנהרוג אותה וניקח לה את הלב. לא היה לו מספיק כסף אז הוא ביקש מכל מיני אנשים שיעזרו לו, הוא שילם להם ושלחו אותנו למצרים". ס' מספרת שגם במצרים עברה זוועות וראתה כיצד מכים את אמה. "הם הרגו ילד כדי שכולם ישלמו להם ויבינו שהם רציניים. היינו שם חודשיים לפני שהגענו לישראל".
דפנה ליכטמן, מנכ"לית ספריית גן לוינסקי: "הילדים והילדות ששוחחו איתנו חשפו בפנינו חיים של פגיעות, מצוקה וטראומה מתמשכת, אשר מתחילה בתנאי החיים במדינת המוצא, ממשיכה בדרך המסוכנת שעשו לישראל ונוכחת בחייהם גם כאן. אי הסדרת מעמדם, העדר זכויות בסיסיות, גילויי הגזענות, התפרקות התא המשפחתי ועתיד לא ברור משפיעים על הילדים ודוחקים אותם למציאות חיים קיצונית וקשה. בנוסף לכך, יש גם השפעות של הסביבה העבריינית והאלימה בה הם גדלים ומתחנכים - הסחר בסמים, הפשיעה, ההזנחה והעדר משאבים ושירותים חברתיים. להתבגרות בצל כל אלה יש השלכות קשות על התפתחותם התקינה של הילדים, והם נותרים בתחושות של תלישות, חוסר שייכות וחרדה קיומית מעתידם. לפיכך אנו קוראים לרשויות בישראל, המוניציפליות והממשלתיות, להידרש לנושא. על ידי הכרה ומתן מעמד לילדים, ומתוך כך הצעת סל זכויות להם ולהוריהם, יתאפשרו להם חיים הוגנים בישראל כפי שמגיע להם".
