בגיל 16 אנה זק כבר יודעת שהגיהינום הוא הזולת, רק שבמקרה שלה הזולת הוא מיליון עוקבים באינסטגרם. "כל הקטע הזה של המעריצים מוזר לי עד עכשיו", היא מהרהרת. "לי אף פעם לא יצא להעריץ מישהו אז אני לא ממש מבינה את זה. ויש דברים ממש קיצוניים: כל יום מחכים לי ילדים מתחת לבית. עולים לדירה, דופקים בדלת. הרבה פעמים ילדים רודפים אחריי ברחוב או בקניון, הולכים אחריי עד הבית. קצת מפחיד".
צילום: רועי עידן | עריכה: אמיר סולומון
ואת תמיד אדיבה?
"כשחזרתי מלונדון חיכו לי בשדה התעופה איזה מאה בנות, הייתי אחרי טיסה, נראית רע ועייפה. ובכל זאת, מצטלמים".
לצאת עם חברות זה משהו שתשקלי פעמיים?
"האמת היא שאין לי הרבה חברים. כשכל הפרסום קרה הרבה התרחקו ממני. זה לא חסר לי. אני אוהבת בילויים בבית. לא אוהבת מסיבות".
את לא מרגישה שאת מפספסת חיים נורמליים של בת 16?
"זו הילדות שלי ואיכשהו נועדתי לזה. אני לא רואה את עצמי חיה בשום דרך אחרת".
העיניים שלה כבר ראו הכל: קמפיינים. שתי תוכניות ריאליטי. תוכן שיווקי. השתתפות בלהקת בנות בינלאומית שמנהל האיש שהמציא את הספייס גירלז. בושם שנושא את שמה. וכסף. הרבה כסף. בגיל 16 הפעוט זק היא סחורה חמה: תמנון ששולח זרועות לדוגמנות, שירה, הנחיה וכל מה שביניהם. את שווי המותג העכשווי קשה לחלץ, אבל כמו שהסוכן שלה עומרי יערי מ־itm models מסביר: "בתחילת הדרך פוסט אצל אנה נע בין 5,000 ל־10,000 שקל. כשהיא הייתה ממוצבת יותר גבוה זה הגיע ל־20 אלף. והיום היא לא מפרסמת למי שהיא לא הפרזנטורית שלהם. לא תציע לי 20 אלף שקל ותקבל את אנה זק. זה כבר לא מספיק".
באינסטגרם עוקבים מיליון חשבונות אחרי תמונות הסלפי שלה, שמעוטרות בעיקר בפני ברווז ובאימוג'יז ילדותיים. במיוזיקלי - אפליקציה לוהטת בקרב דור ה־Z - היא כבר יושבת על שלושה מיליון. העוקבים כיום לא מחפשים כישרון, אלא כריזמה. ובמילים אחרות: את זק על אישיותה החיננית מפזזת לצלילי שירים מפורסמים. "פעם אנשים יצרו תוכן ואנשים העריצו אותם, אבל גם אני יוצרת תוכן כלשהו, שהוא אולי לא דומה למה שעשו פעם", היא מנסה להסביר.
עכשיו זק מגיעה לשלב הבא באבולוציה של המותג שהוא עצמה: הנחיית הפינה 'מקום בצנרת' בתוכנית שמוביל גיא לרר, 'הצנרת' ברשת, ערוץ 13 (בימים א'־ה' בשעה 22:45). זו השקת הבכורה הטלוויזיונית של זק, מי שחושלה באש של הרשתות החברתיות, והחליטה לחדור לתודעתו של קהל בגיר. קל זה לא, אבל זק שומרת על מראית עין של אחת שלא תישבר בקלות. "בפעם הראשונה פנו אלינו בהצעה להיות מנחה על בסיס יומי לצד גיא, מאוד התרגשתי אבל הבנתי שאני בת 16 ואין לי ניסיון קודם. וכנגד כל ההתלהבות ושזה מחמיא ומרגש, בכל זאת יש לי בגרויות ודברים באל־איי ומופע שיוצא במרץ, אז החלטתי שאוותר לגמרי. אבל המערכת התעקשה. אז התפשרנו על פינה קבועה".
* * *
נולדה וגדלה בסוצ'י, עיר הנופש החביבה על פוטין שלחוף הים השחור. "כמו אילת אצלנו", היא מסכמת. ילדה שנייה למשפחת קוזניקוב הבורגנית, בשנים שבהן רוסיה המציאה את עצמה מחדש כאומה שסוגדת לכסף. לאביה הייתה חברת נדל"ן ואמה עבדה איתו. "משפחה שנורא יחד תמיד. טסנו המון לחופשות. המצב הכלכלי שלנו היה מדהים. לא היה מצב שרציתי משהו ולא קיבלתי. ילדה נורא ביישנית, שקטה ליד אנשים, אבל בבית הייתי עושה הופעות, נורא כריזמטית. אמא שלי שלחה אותי לכל חוג אפשרי: קרקס, ריקודים, התעמלות אמנותית, שירה, ציור, פסנתר, הייתי בלהקת בנות שהופיעה באירועים".
המצב הכלכלי הטוב לא מנע מאביה לצאת להרפתקה בשם ישראל. "טסנו לחופשה בישראל. לא ידעתי בכלל שאני יהודייה עד אז, לא ידעתי שיש מקום כזה ארץ ישראל בכלל. לא יותר מדי התעניינתי בזה. לא חוויתי אנטישמיות. כשהגענו הנה לחופש אבא שלי ממש התלהב. כשחזרנו הוא אמר, 'אני ממש רוצה לעבור לישראל, בואו נעבור'. לקחתי את זה קשה. בגלל החברים, הלהקה שהייתי בה. חשבתי שזו הקריירה של חיי ולא רציתי לעזוב".
למה אבא שלך רצה להגיע לארץ?
"אבא שלי אוהב שינויים והרפתקאות. לא שאלתי אותו אף פעם למה. פשוט זרמנו. אני זוכרת שהתחלתי לבכות ולצעוק על אמא שלי, 'הרסתם לי את הקריירה, ומי יכיר אותי שם'. בכיתי המון".
הקוזניקובים נחתו באשדוד, ישר לאנטי־קליימקס. "הגעתי לישראל בלי לדעת מילה בעברית. בת עשר, לכיתה ד'. המחנכת פותחת את הדלת ואני מסתכלת ואני בהלם - זה נראה אחרת לגמרי. בדברים הכי קטנים: ברוסיה הכל מעץ, גבוה כזה. כאן הכל מפלסטיק. ברוסיה כיתה זה 15 ילדים. כאן זה 35. זה נראה לי ענקי. הייתי עם שתי צמות, מוזרה כזאת. כולם הסתכלו עליי. ואז כל הבנות הרוסיות בכיתה קפצו עליי, ואמרתי לעצמי, יש! יש כאן בנות שיודעות רוסית! בזכותן נרגעתי. הן אלו שעזרו לי בשיעורים. למדתי את השפה ממש מהר, תוך שנה וחצי".
כמה הציקו לך?
"הרבה. שמעתי הרבה 'תחזרי לרוסיה'. הייתה חבורה של ילדים ששנאו אותי בלי סיבה. היו יורקים עליי. ממש נעלבתי ולא רציתי ללכת לבית ספר בכלל. חשבתי שכולם שונאים אותי. בעיקר הסתכלו עליי מוזר וירקו עליי. רוסייה מסריחה זה משהו שלפעמים קפץ, נגיד במהלך ויכוח. זה הגיע בסופו של דבר לשם. אבל כשזה קרה הייתי הולכת, לא ידעתי אפילו איך לענות. לא ידעתי את השפה".
המצב בבית לא היה טוב יותר. שני הוריה עבדו, אביה במחשבים, אמה הייתה טכנאית רפואית. "לאבא שלי הייתה חברה משלו שם. הם היו רגילים לחיים יוקרתיים. אמא שלי תמיד אמרה שהיא רוצה לחזור. אני זוכרת כילדה שנורא לא הבנתי למה עברנו אם זה המצב. ראיתי שהם לא במקום טוב. שקשה. הם לא היו כמעט בבית כי הם עבדו. אבל הם אף פעם לא רבו לידנו. פשוט הרגשתי. פתאום אין חופשות כמו פעם. לא נוסעים. אנחנו גרים בשכירות ופעם היה לנו בית משלנו".
מה אבא שלך חשב לעצמו?
"אני לא יודעת. אבל הוא לא החזיק פה הרבה. בהתחלה טס לרוסיה לעבוד וחזר כל הזמן. זה היה סבבה בהתחלה כי גם כשגרנו בסוצ'י הוא טס לכל מיני מקומות, אז לא לקחתי את זה קשה. לפני שנה וחצי־שנתיים הוא טס לחופשה ואז הוא הודיע שהוא מתעכב, ואז שהוא לא יכול לחזור כי הוא עובד שם. והוא היה המקור העיקרי לפרנסה. לא זוכרת למה אבל זה לא כל כך היה לי משנה. אמרתי, 'טוס' (צוחקת). לא, סתם. כשהוא עזב כבר הייתי בעולם שלי ולא עניין אותי בכלל".
כעסת?
"בהתחלה כעסתי, כי הרגשתי שהוא השאיר את אמא שלי לבד. הבנתי שכבר אין שני הורים שמפרנסים. שיותר קשה להסתדר. הם פרודים כיום. הבנתי שהוא לא הצליח בכלל עם השפה והוא רצה להגיע למקום גבוה כמו שהוא היה, וכשזה לא הצליח הוא חזר. היה לי מבאס שהוא השאיר את אמא שלי לבד כשהוא זה שהביא אותנו לפה".
זה משהו שאמרת לו?
"לא אמרתי לו אף פעם, אבל הוא הבין את זה. הייתה תקופה שלא ממש רציתי לדבר איתו. מצד שני צריך להיות איתו בקשר. הוא אבא שלי".
היא זוכרת את הרגע שבו הבינה, דרך עיניים של ילדה בת 14, שעזיבת אביה השאירה אותן במשבר כלכלי. "רציתי משהו, ללכת לשופינג, דברים נורמליים! ואמא אמרה לי שאי־אפשר עכשיו. אין כסף. אין קניות. אין יציאות עם חברים. כשהתחלתי להרוויח כסף יכולתי לעזור לאמא. אני עוזרת לה עד היום. היא צריכה עזרה".
העזרה הכלכלית הגיעה ממקום לא צפוי. יום אחד פנתה לילדה היפה סקאוטרית שהציעה לה לדגמן. משם התגלגלה מהר ל'הבנים והבנות', ריאליטי בערוץ הילדים. בדיעבד, הוא גם היה המנוף לקריירה שלה כאייקון ברשתות החברתיות. בהתחלה פנו חברות צעצועים ושוקולד. זק אפילו לא גבתה כסף, לדבריה, התלהבה מקבלת מתנות. בהמשך עבדה קשה לפצח את הדי־אן־איי של התחום. "בעיקר הבנתי שהקהל היום יודע מה זה פוסט תמורת כסף. הם יודעים הכל. לא פראיירים. היום, בניגוד לפעם, לא אציג כאילו אני אוהבת משהו כשזה לא נכון".
מה הציעו לך לפרסם שלא לקחת?
"כיסויים חד־פעמיים לאסלה. הזיה! או מיונז וקטשופ. אנשים יודעים מה זה. אני לא רואה מה אני יכולה לעשות שיחדש לאנשים משהו בנושא".
* * *
ביום ממוצע היא קמה בשש בבוקר ("אם יש לי מחויבות לפוסט עסקי שמה שעון מעורר ללפני"). אם אין לה צילומים לקמפיין, היא הולכת לבית ספר, כמו תלמידת י"א רגילה. אבל לפני זה פורעת חובות: סרטוני יום הולדת למעריצים, למשל. המחויבויות כסלב ממשיכות איתה גם לבית הספר. אחריו היא חוזרת הביתה, אבל ברוב המקרים ממשיכה לצילומים. שיעורי בית? "בשעות הקטנות של הלילה. שתיים ככה. ואז אני קמה בשש בבוקר. אני לא ממש ישנה. מזמן לא ישנתי טוב". חופש? הצחקתם. "אין דבר כזה חופש, וכשיש נורא משעמם לי".
ואיך מקבלים את העיסוק שלך בבית הספר?
"מהרגע הראשון לא פירגנו לי. הרבה פעמים לא באתי לבית ספר כי היו לי צילומים ובהתחלה המורים לא אישרו את זה. הילדים היו אומרים למורה, 'ראיתם איפה אנה הייתה אתמול?' ואז המורים יצאו עליי. וזה קורה עד עכשיו. הם מגעילים. לא רצו שאני אצליח. קנאים כאלה. ואני אף פעם לא הבנתי אנשים קנאים. כשהייתי מגיעה לכיתה לא היו אומרים דברים רעים, אבל היו עוקצים אותי, 'ראיתי אותך אתמול בתוכנית, איך היה?' ועוקצים לא בקטע טוב. אני יודעת שצוחקים עליי. מאוד נפגעתי".
אני בטוחה שיש כל מיני בנים שרוצים להתקרב.
"אני לא בקטע של בנים עכשיו. אין לי זמן לזה. עוד לא היה לי חבר. נגיד ילדים בגיל שלי, לא מעניין לי לדבר איתם. יש לי ידידים מבוגרים יותר ואיתם אני מדברת. אם יגיע מישהו כזה שגם יהיה בגיל סביר אז סבבה. בינתיים זה לא קרה".
נגיד שאת יוצאת עם מישהו, את מפחדת שכל מה שהוא יחשוב זה "התנשקתי עם אנה זק"?
"אם זה מישהו מבוגר אולי יהיה לי קל יותר לסמוך עליו. אבל זה לא עובר לי בראש באותו זמן, כי אני כבר מזהה את זה. פיתחתי לזה כוחות־על. אני יודעת להרגיש אם מישהו לא מתעניין בי אלא באנה זק".
