שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 21.11.2017
    אני עף
    דודו טסה ישב על הספה אחרי ארוחת שישי כשגילה שהוא והכוויתים הולכים לחמם את רדיוהד בסיבוב ההופעות ענק בארה"ב, אבל במקום לשמוח הוא בעיקר פחד לאכזב אותם או שה–BDS יפריע באמצע. אחרי שהוציא ויזה הוא גילה שתום יורק מעריץ, רוג'ר ווטרס מגה נודניק ושהקהל בחו"ל מת על המוזיקה שהוא עושה, בערבית. עכשיו הוא מציג את יומן המסע שלו ומספר איך השבץ של אבא שלו החזיר אותו לקרקע
    רביב גולן, יהודה נוריאל | צילום: גבריאל בהרליה

    "עמדתי באמצע החדר ופשוט צעקתי: יש! יששששש!" מספר דודו טסה. "אני יודע באותו רגע שאני מגשים חלום של כל בן אדם שני בעולם, של כל מי שאי פעם תפס גיטרה ועלה על במה: להופיע ביחד עם רדיוהד. וגם יודע שזהו. שלא יהיה לי יותר דבר כזה. שזה רגע השיא שלי. ועוד הרבה שנים אני אגיד לילדים שלי: חיממנו את רדיוהד, הלהקה הכי טובה בעולם".

     

    בימוי: טל הייק, עריכה: איתמר אלקלעי

    בימוי: טל הייק, עריכה: איתמר אלקלעי

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

    19 ביולי 2017, וכמה מזמן זה נראה עכשיו. רדיוהד מסיימים את סיבוב ההופעות שלהם בישראל, בהופעה בלתי נשכחת, שהייתה גם הארוכה ביותר שלהם בעשור האחרון. וגם אירוע שחתם חצי שנה של המולה שלא תיאמן: הקריאות לחרם על ישראל של תנועת ה־BDS ורוג'ר ווטרס, היחצנות המזרח־תיכונית שחשפה באיזה מלון הם מתכוונים לשהות, ומעל הכל, הקשר הישראלי. זה שהביא את דודו טסה, ופרויקט הכוויתים המשובח שלו, להתלוות אליהם בארץ, ועוד לפני כן, ללוות אותם במסע מחוף לחוף באמריקה.

     

    זה התחיל כמה חודשים קודם, בערב אחד בפברואר. "יום שישי, ארוחת ערב אצל ההורים של אשתי", מספר טסה, "ופתאום אני מקבל סמס משרונה (קטן, בת זוגו של ג'וני גרינווד מרדיוהד), 'תגיד, נראה לכם שתוכלו לנגן בפארק? תהיו בעניין?' וואו. האמת שידעתי שהם באים לארץ בערך חודש לפני שזה פורסם, ולעצמי אמרתי שג'וני מעריך את מה שאנחנו עושים, אולי יהיה צפוי דיון על החימום בארץ. עניתי לה, 'נראה לי מגניב, בטח, איזה שאלה. אפשר לנגן גם את הכוויתים'. מגיע טלפון. ועכשיו אנחנו על רמקול, ולא יכולתי להכיל את זה, כי האנגלית שלי על הפנים, אני לא באמת יכול לנהל שיחה. ואני שומע את ג'וני כזה ברקע אומר, 'כוויתים, כוויתים'. וואלה, יציאה! מה, אני אבוא לפארק עם 'הלילה לא' ו'בסוף מתרגלים להכל?' זה יותר מיוחד, ומבחינתם זה יותר סקסי, ישראלים שרים בערבית, הם תמיד מחפשים משהו מיוחד.

     

    "שרונה אומרת, 'אתה יכול לשלוח וידיאו?' אני כבר על הספה אחרי הארוחת ערב, יושב ושולח לה יוטיובים. לא עוברת רבע שעה, היא שואלת, 'אתם פנויים בחודש מרץ, עד אמצע אפריל?' לא ממש הבנתי. שאלתי למה, אמרה, 'אנחנו עוד צריכים לקבל אישור, אבל יש מצב שתחממו את כל הטור'. ישר אמרו לי מסביב, 'תכתוב, אנחנו לא עושים כלום'. אז כתבתי לה, 'אנחנו פנויים', למרות שהיה לי ממש קשה לעשות את זה ברמת האגו. מה זה אני לא עושה כלום?

     

    סיפרתי את הסיפור של סבא. טסה והכוויתים בקליפורניה
    סיפרתי את הסיפור של סבא. טסה והכוויתים בקליפורניה

     

    "ואז אני מבין ממנה שג'וני העביר לכל הלהקה את הווידיאוים. ופה אני מבין שזה תכף נחתך. לא יודע מה לעשות עם עצמי. התרגשות שיא. רק שותה קוניאק. מסתובב במעגלים. מזיע בטירוף. יומיים כאלה עוברים, כי תום יורק היה בדיוק בניו־יורק, הוא לא ראה את המייל. ואני בשבוע היסטרי, יצא שזה יומולדת 40, ונולד לי ילד - אני לא יודע מה לעשות עם עצמי. אחרי שלושה ימים היא כתבה, זה סגור. תום מאוד אהב. ומגיעה ההודעה, 'אוקיי, תתחילו לארגן ויזות. יתקשרו אליכם מהמשרד'.

     

    "והתאפקתי. 15 איש ידעו מזה, ואסור היה לדבר. אמרתי ללהקה, אם מישהו פותח את הפה, אני רוצח אתכם. כי קיבלנו הוראה מהמשרד של רדיוהד, אנחנו מוציאים הודעה מסודרת ביום ככה וככה, בשעה ככה וככה. וזה בדיוק מה שהיה. הכל כל כך מדויק. פיקס שאתה לא מאמין. הכל בקוליות. אין דבר כזה, לחץ או לצעוק. רק אני, צריך להגיד לאשתי שאני נעלם לארצות־הברית. עם שני ילדים קטנים בבית, הקטן בן שבוע" (צוחק).

     

    למה דווקא אתה? ישבת לג'וני על הצוואר במשך שנים?

     

    "מעולם לא! אף מילה, השתגעתם? אבל ג'וני כל הזמן אומר שהוא מאוד אוהב את מה שאנחנו עושים. ובכנות? הייתי נעלב קצת אם בארץ לא היינו מעורבים איכשהו, זה כן. אבל טור שלם בחו"ל?"

     

    מה מידת ההשפעה של שרונה, אשתו בתוך הלהקה?

     

    "אין לה. אבל היא אוהבת אותי והיא חיברה אותי עם בעלה, ואני מדבר איתה, אני לא באמת מבין מה הוא אומר, יותר נוח לי לנהל את השיחה דרך שרונה, על רמקול, בעברית. תשמעו, היה לי הרבה מזל, כי היה לי קשר עם ג'וני, ג'וני אוהב את זה והוא צלע מאוד משמעותית בלהקה. בגלל הקשר איתו עקפתי המון אנשים יותר מוכשרים שלא הצליחו להגיע אליו לאוזן. אז זה המון מזל, קשרים, וגם כל הסיפור פשוט התלבש לרדיוהד, לבוא לארצות־הברית עם מוזיקה ערבית. זו יציאה".

     

    נעיצה בטראמפ?

     

    "לא יודע אם טראמפ, אבל בלי להשתחצן, אם הם לא היו אוהבים את המוזיקה, הם לא היו נותנים לי לעלות 40 דקות לפניהם ולרדת 10 דקות לפני שהם עולים, במשך 11 הופעות בטור אמריקאי, כולל פסטיבל קואצ'לה".

     

     

    * * *

     

    לא משנה כמה אתם ציניים, זה באמת סיפור מקסים. ב־2011 הולך טסה, בתוך שגרת היצירה המשגשגת שלו, ומוצא זמן לפרויקט איכותי־במפגיע, 'הכוויתים': להקים מהקבר את השירים בערבית־יהודית מעיראק של דאוד וסאלח אל־ כוויתי, סבא שלו ואחיו, מוזיקאים מחוננים שעלו ארצה ונידונו לשכחה, ובעיבודים מודרניים. אף אחד לא נתן לו צ'אנס, אף גוף תרבות מזרחי או אשכנזי לא הסכים לסייע לו במימון, והאלבום הראשון (ב־2015 ראה אור שני) כמעט לא הושמע ברדיו - רק כדי להפוך לנמכר באלבומיו. ועל הדרך, לפתוח עבורו את המסלול לרדיוהד.

     

    "כל הסיפור עם רדיוהד פשוט הזוי", משחזר טסה, "עשיתי את האלבום הראשון של 'הכוויתים' ולא חשבתי שהוא ימכור, או שיפתח פה דיון על מזרחיות וערביות. הלכתי לכיוון מגניב תל־אביבי, שישמיעו אותו כל מיני ברים בעיר. באותה תקופה הייתי יושב בברים ועושה שזאם, רציתי שאנשים ישזמו אותו, שלא יהיה ברור להם הזמן והמקום של הדבר הזה. ואז שלחתי את זה לג'וני ושרונה".

     

    הקשר עם משפחת גרינווד התחיל במקרה, בהופעה של טסה ב־2005 בכפר לימן. אחות של שרונה הייתה בקהל, משם באה ההיכרות, שנמשכת עד היום. "ואחרי איזה חודשיים שרונה אומרת לי, 'תיכנס לאתר של רדיוהד', יש שם אזור של דברים שהם אוהבים. פתאום אני קולט שהכוויתים בהמלצות שלהם. מבחינתי אז זו הייתה הפסגה".

     

    עד שהם מצאו את עצמם מתלווים לטור של הלהקה הטובה בעולם בארצות־הברית. מיאמי, אטלנטה, ניו־אורלינס, קנזס־סיטי, סיאטל, פורטלנד, סנטה־ברברה, פעמיים בברקלי, ופעמיים בפסטיבל המוזיקה הנחשב בעולם, קואצ'לה. 11 הופעות תובעניות בפני עשרות אלפי איש. ועוד הופעה אפס, קשה במיוחד. "מגיעים ביום הראשון לבמה לסאונד־צ'ק, רועדים מפחד", הוא מספר. "חיכינו שרדיוהד יירדו. וזה סטרילי אצלם, זבוב לא יכול להיכנס, אי־אפשר לעמוד מולם. אין דבר כזה, רואים אצטדיון ריק ואין בן־אדם, חוץ מסאונדמן ותאורן. ושני שומרי הראש של תום".

     

    למה הוא צריך שני שומרי ראש וכל השאר לא?

     

    "כי באופן טבעי הוא הסולן, הוא המנהיג, באים אליו ומציקים לו. גם כשהיינו הולכים אחרי הופעה למסיבות, שניהם איתו, בדרכים צדדיות, הכל. לכל השאר לא אכפת. ולאחד מהשומרים קראנו 'גדול'. מגיע ואומר, 'אתה לא יכול לעמוד ולהסתכל, כי החוק הוא שלא עומדים מול תום. רוצה להביט? תעמוד בפינה'. בסדר. הם יורדים מהבמה ואנחנו עולים. והדבר הראשון שרדיוהד עושים, זה לעמוד מולנו, בשורה, ומחכים שנתחיל לנגן. כולם עומדים מולי! סוג של אודישן".

     

    לחץ?

     

    "מה זה לחץ! כי פה זו ליגת־העל. לא: זו ליגת האלופות. אני זוכר את השעה בדיוק, שש אפס אפס, מחברים את הגיטרות, עוד לא פותח את הפה. מכוון את המגבר ואז אני מסתובב ואני רואה את פיליפ המתופף, את קלייב המתופף השני, את קולין, ג'וני ואד, תום לא היה. עומדים מולנו עם ידיים שלובות. אז בחרתי את 'אחדוהו מני וראח', השיר הכי קצר שלנו, ואמרתי לחבר'ה, יאללה, לנגן, כי הם עומדים ומסתכלים, צריך לתת משהו! סיימנו את זה בפחד אימים. גם אם היו מאה אלף איש לא היינו מפחדים ככה. והם חיבקו אותי. והאמת? הלך מעולה. כי באנו מוכנים מראש, לכל התרחישים האפשריים.

     

    "לפני ההופעה הראשונה, בבאלנס, ג'וני שואל אותי, מה עם התאורן, לא הבאתם? אמרתי, לא באנו עם תאורן. הגענו 12 איש, סאונדמן, אבל מה פתאום תאורן? זו לא הופעה שלנו. רק הוויזות עבודה עלו לנו 20 אלף דולר. אז בתחילת ההופעה ג'וני שם כובע של בוקרים, כדי שלא יזהו אותו. קורא לתאורן ויושב לידו. כזה מקסים, אתם לא מאמינים. מסביר לתאורן מה לעשות והנה יש לנו תאורן. בכל הופעה ג'וני ישב עם כובע של בוקרים והסתכל על ההופעה".

     

    ואיך זה הרגיש בהופעות? מה הכי קשה כשעולים לגמר ליגת האלופות?

     

    "להחזיק, לתפוס את הקהל, להיות על ה־וואן, כי בוחנים אותך מהרגע הראשון. זה לא כמו שאתה עולה פה בארץ. מכירים אותך, אז השיר הראשון שלו עקום, בסדר, הוא יתיישר בהמשך - אין דבר כזה! פה, כשאתה עולה על הבמה, אתה צריך להיות פול־און, מלא ביטחון. כי הקהל מזהה חולשה. יאכלו אותך! לכן ההופעות שלנו היו סוג של עקיצות. זה חצי שעה שאתה צריך להגיע, כאילו לפני זה עשית כפיפות מתח, ולעלות כאילו איזה הוריקן פלט אותך. ובאמת, הייתי עולה לבמה בריצה.

     

    "והאמת, הקהל הפתיע אותנו לטובה. חשבתי שהם יהיו כאלה, בסדר, מחכים לרדיוהד, אז יאללה רדו. הקהל שלהם אהב את זה בטירוף. בכל הופעה סיפרתי בחצי דקה את הסיפור של סבא שלי. בהופעה הראשונה גם פחדנו שיצעקו לנו משהו מה־BDS אבל אמרתי, אם זה יקרה אני אגיד משהו על זה שאנחנו באים לדבר, לעשות מוזיקה, להביא שלום, נגד חרמות. אבל היה גם תסריט למצב יותר קיצוני. עם FU, אצבע משולשת (צוחק). למזלנו לא היה צורך".

     

     

    * * *

     

    עכשיו תפתח את יומן המסע, ותקרא לנו את מה שבאמת מעניין. נניח על מיאמי: "נגמרה ההופעה, עלינו על פורש עם גג נפתח ויצאנו לקרוע את הפלאז'ה".

     

    (צוחק) "ממש לא. היו שתיים־שלוש מסיבות, ולא כאלה מסיבות גדולות. יושבים, שותים חצי שעה־שעה וזה נגמר, אנחנו עם היראת כבוד והפחד. והולכים לישון. אתה גם לא יכול לשתות למוות ולהתעורר לבוקר של הופעה. תקשיבו: 11 הופעות ב־21 יום, זה אומר טיסה, להגיע למקום, סאונד צ'ק, הופעה, והלאה לתחנה הבאה. לא היה רגע של להתפנן. זה מסע הישרדותי, מה אוכלים, ואם מצליחים לישון איזה שעתיים בצהריים. אולי מוגזם להגיד 'יצאנו לקרב', זו הייתה הרגשה של שדאות. וברמה האישית לא עבר לי בראש, 'וואלה, תשחק אותה באמריקה'. אלא: רדיוהד בחרו בנו? אז איך אנחנו לא מאכזבים אותם".

     

    רגע שבו הרגשת שאתה בליגה של הגדולים?

     

    "רק רצו להביא לנו דברים מחברות. הלכנו פעם אחת לדירה עם בריכה, ומביאים לך ג'קטים ומכנסיים, ורק תיקח בחינם, מיי בראדר, מפנקים אותך, שעונים. ואתה לא מאמין. רק כי אתה מופיע עם רדיוהד. דברים מטורפים. אתה אומר, ככה זה היה יכול היה להיות אם הייתי עושה את זה. ולפני הבאלנס, יש את השפית ששואלת אותך מה אתה רוצה שהיא תבשל לך. שזה שוק. מה שבא לך. זה רגע שאתה קולט איפה אתה".

     

    אתם יושבים עם רדיוהד או בנפרד?

     

    "תום בחדר שלו עושה יוגה, אבל כל הלהקה יושבת איתנו. אוכלים עם כולם".

     

    הוא לא איתם אף פעם?

     

    "הוא פחות. בעניינים שלו".

     

    אנשים בבר ניגשים רק לתום?

     

    "גם לג'וני, אבל לא כמו שייפלו על תום".

     

    אחרי מיאמי מה עשיתם?

     

    "אני זוכר את מיאמי ואת סנטה־ברברה, הסוף, כל השאר? בלאק מטורף. בקואצ'לה הייתי כבר גמור. רק רציתי לחזור למלון ולגמור עם זה".

     

    איך היה בקואצ'לה?

     

    "אתה רואה צעירים שעפים על החיים, אתה מבין שאתה בן 40, אתה זוכר איך נסעת לערד בגיל 16".

     

    ובפארק הירקון?

     

    "הכל הרגיש בבית, גם להם, אפילו לתום. לקחתי אותם לבר ביפו. הם נהנו בטירוף. אחר כך קצת טיול ביפו, תל־אביב, הליכה ברגל. הם אהבו את האוכל. היו מבסוטים בטירוף. אבל היה קשה לתמרן, היו שלושה רכבים. והגיעו תוך דקה פפראצי, יצאו מכל מיני מחסנים. ומעריצים".

     

    לא לקחת את ג'וני לשכונת התקווה?

     

    "בטח. שיפודיות וכאלה. בוסי בשוק".

     

    ג'וני גם חלק מהזמן פה, לא? יש לו משפחה.

     

    "לא הרבה, שבועיים בשנה. אולי שלושה".

     

    רגע: ומתי תום שאל אותך, מה הסינגל־מאלט שאתה הכי אוהב?

     

    "לא שאל. באופן אבסורדי, בת הזוג שלו דיאנה מאוד החמיאה לנו, אפילו הבאנו לה תקליט. ותום כזה בשלו, עם האוכל שלו והטיפולים שלו והשינה שלו, מדי פעם אולי זרק מילה. אבל בסוף בפארק, אחרי שנגמר כל הרעש מסביב לעניין, הוא פשוט בא ואמר שהוא מעריץ אותנו, ושהוא הולך להוריד את כל הדברים שלנו.

     

    "וזה היה רגע שבאמת הרגשתי שזה אמיתי. זה פאקינג רדיוהד, ופאקינג תום יורק, וכשהוא אומר לך משפט כזה, אתה אומר לעצמך, בואנה, אני באתי משכונת התקווה - אני לא באמת חושב שאתה עף על זה, למרות שזה יוצא לך מהפה. אין לך יכולת להכיל את הדבר הזה שקורה. כי זה מבהיל. ולא ידעתי מה להגיד. רק עניתי, 'תודה רבה על הכל. ותודה שהזמנתם אותנו'. זהו".

     

     

    * * *

     

    בהופעה בארץ, מספר טסה, כבר הרגיש לגמרי רגוע. רגע לפני שרדיוהד יוצאים לחופשה שלהם, הייתה שם אווירה של הערב האחרון, שחרור מוחלט. הופעה שעמדה תקופה ארוכה בראש הכותרות, אירוע פוליטי בינלאומי.

     

    כמה הפריע לרדיוהד הסיפור עם ה־BDS?

     

    "מאוד. גם לי אגב, כי הרגשתי כמו שגריר, לא רציתי שהם יתבאסו ויחשבו שהם עשו טעות בגללנו. ותשמעו, ווטרס אפילו הזכיר את השם שלי בצורה הזויה! הוא אמר, 'אל תופיעו בישראל לצד דודו טסה עד שהאפרטהייד יסתיים'. אתם מבינים במה הוא מתעסק?"

     

    הייתה אפשרות לביטול ההופעה כאן?

     

    "לא, אף אחד לא חשב לבטל. ותראה כמה תום חכם. הוא חתך את זה בשנייה, ענה לווטרס בפשטות, 'תגיד לי, מה אני, ילד?' וזה היה מקסים. הפך את ווטרס לנודניק שתופס לך בחולצה, ולא למישהו שאומר משהו משמעותי. ווטרס פשוט נפל על הלהקה הלא־נכונה. עכשיו, יכול להיות שהוא איש מאוד רגיש שמזהה בעיה אמיתית, שעוד הרבה אנשים מזהים אותה, אגב. יחד עם זה הוא בן־אדם מאוד אובססיבי עם שיגעון גדלות. משהו שם קצת בלופ. מה זה כל החרמות האלה? תארגן מפגשים בין יהודים וערבים, בוא לפה, תדבר. אבל לשלוח מיילים לכל בן־אדם שרוצה להופיע פה? וערימות של מיילים. ערימות! זה קצת חסר פרופורציות, זה גם אומר משהו על האיש, ואני לא פסיכיאטר. יש פה עוד ממד מלבד הרגישות המופלאה שלו כלפי הפלסטינים: ההתנשאות הזאת מעל אמנים אחרים".

     

    אתה אומר שהוא שלח ערימות של מיילים ושזה הפריע להם. ווטרס טען שתום לא ענה לו למיילים.

     

    "זה הפריע להם ברמת הניג'וס. הם הרי יודעים מי נגד מי, ושיש פה בעיה. ואף אחד לא אומר שאין פה בעיה. אני בא מבית של חירות, אבא שלי וסבא שלי אצ"ל, ואני ראיתי את התהליך שהם והחברים הליכודניקים שלהם עוברים. אם פעם השטחים היה משהו שאסור לדבר עליו, היום הם אומרים, רק תנו להם, אנחנו רוצים לחיות בשלום, אנחנו לא עם כזה. ואת זה אומר אבא שלי. 75 אחוז מהמדינה הזאת היו מגיעים לפתרון של שתי מדינות והחזרת שטחים, אלא אם אני קורא את המפה בצורה גרועה".

     

    רוב העם אומר: כרגע אין עם מי לדבר.

     

    "לצערי זה נראה ככה. גם אצלנו. אני לא יודע מה ביבי יודע שאנחנו לא יודעים, אבל מבחינת העם, מה אנחנו צריכים את זה. אבל מפה לאפרטהייד? בעולם יש גזענות פי מיליון מבמדינת ישראל".

     

    להזכיר רק שרוג'ר ווטרס הוא בריטי שגר בניו־יורק של טראמפ.

     

    "בדיחה".

     

    יצא לך לדבר עם רדיוהד על זה?

     

    "ג'וני כל הזמן אמר את אותו משפט, 'מה הוא רוצה?' כאילו, מה? אבל כשהגענו, אני לא יכול להגיד לך שלא פחדנו. צעקו נגיד לתום משהו באירופה והוא אמר להם, פאק יו. מה אני עושה? אני מתעלם? אני מקלל? בסוף זו המדינה שאני חי בה, ולמרות שלא קיבלנו עזרה ממשרד החוץ, ייצגתי את המדינה. וזה קורה בארצות־הברית של טראמפ, שכמה שבועות לפני זה רצה לסגור את השערים בפני מהגרים מהמזרח־התיכון".

     

    חוץ מזה, היו גם כל מחלות הילדות, שטסה כאמן סולו בדרך כלל לא מכיר. העומס הפיזי והרגשי של הופעות כמעט יום אחרי יום, ברמה הבינלאומית הגבוהה ביותר, ביחד עם קבוצת אמנים ישראלים בלחץ שיא. "אחרי כמה ימים, 12 איש, מתחילות קצת אינטריגות", הוא מודה בכנות. "מת חילה עייפות, יש לנו חמש־שש שעות להסתובב בכל מקום, אנשים יותר מדי אחד בתוך התחת של השני. ארבעה ואנים מטורפים, אתה קם בבוקר ומישהו לקח את האוטו ליער, והשני קם ורוצה ללכת לקניון, ואין אוטו, ואיפה האוטו, וההוא הלך לצלם חרקים ביער.

     

    "עד שיום אחד באה פתאום נסרין (קדרי) ואומרת, 'אני מרגישה כמו 2 חבורות שונות'. ואז אתה מבין מה קורה ללהקות בסיבובי הופעות בארצות הברית. ובסוף דברים תמיד נופלים עליי. כי אני חייב להיות בשליטה. אז הלכתי ועשיתי לכולם שיחה קבוצתית. הלו, אני בא מ־20 שנה של טיפול, אני מבין שאם אנשים לא פותחים - זה מסוכן! ואתה יודע שהוואנים זה לא הסיפור, זה המרחק, העייפות, ובמיוחד הפיקים האלה. כשאתה מסיים הופעה - ואתה חוזר לכלום".

     

    מה עובר בראש? "הנה עכשיו אני בטור באמריקה עם רדיוהד, ותכף זה ייגמר"?

     

    "זה מתחיל בחששות ובהתרגשות מאוד גדולה. אתה אומר לעצמך לפני שאתה נוסע, זה קורה, אתה חייב להיות בזה וליהנות מזה. ואז אתה בתוך הטור, בתוך ההופעות, עובד בזה. לקחתי מצלמה שנתנה לי עוד התעסקות צדדית, כי אתה לא באמת יכול להכיל דבר כזה, 'הנה אני עם רדיוהד באמריקה'. ותוך כדי מתחיל לחשוב, בוא'נה, צריכים חוזה רציני, מתחיל לפנטז, לפתח ציפיות".

     

    הצלחה בחו"ל?

     

    "לא חושב שזה יכול לקרות ביג טיים, לצערי. נולדתי במקום הנכון ובזמן הנכון מבחינת הרמה היצירתית והכלים שיש לי בשביל לפרוץ לחו"ל. ואם הייתי באמת חושב ככה, הייתי נוסע לעשות את זה. אבל מעולם לא הייתה לי התלבטות כזו. וזה הטעות שלי. אני מרגיש פספוס שלא ישבתי איזה שלוש שנים בלונדון, לחיות כמה שנים באירופה".

     

    אתה יכול עכשיו.

     

    "אין לי את הכוחות להתחיל מהתחלה. לא יכול להתחיל מאפס. זה כמו שפעם פתחתי פה בסביבה בר. החזיק חודשיים. עמדתי בחוץ וחיכיתי שאנשים יבואו. אחרי שבועיים אמרתי לחבר, קח את זה ממני, כי אני הפסקתי לחכות לאנשים. אז הייתי שם פעם, בכניסה להופעות, סופר אנשים. עכשיו לחזור ולעשות את כל הדבר הזה? גדול עליי".

     

    ואנשים מסביב בטח אומרים לך, תרכב על הטור עם רדיוהד, זה הברייק הגדול של 'דודו טסה והכוויתים'!

     

    "אומרים. אבל יש לי בעיה של אנגלית וערבית. הדבר הראשון שעבר לי בראש כשהבנתי שאנחנו הולכים לעשות את זה, שזו חצי בדיחה: ישראלי, שהאנגלית שלו קלוקלת, נוסע לארצות־הברית לשיר בערבית, שכמעט לא קיימת אצלו. כאילו, מה? וכולם יודעים את זה, אני לא מסתיר. אז יש חברות תקליטים שמתעניינות ופסטיבלים, אבל אתה יודע שזהו.

     

    "אז היו לך שלוש פעמים מסיבות אפטר־פארטי - מה אתה עושה עם זה שלפני שנייה היית לפני 20 אלף איש? הכי קלישאה. ומה אתה עושה עם המחשבה שכשזה נגמר, זה נגמר? אז תחתים אותך חברת תקליטים מאוד גדולה. אבל אתה חוזר ואתה מנגן בזאפה הרצליה, יומיים אחרי. זה רשום לי ביומן. וכמה פחדתי מזה. מהזאפה הרצליה הזה. התוצאה בסוף הייתה קלה. כל הזמן חשבתי על זה שיש לי זאפה הרצליה יומיים אחרי שאני נוחת. 350 איש. אבל זה היה רגע של אינטימיות אחרת. יושב בן־אדם, 20 סנטימטר ממול, ומזיז את הראש. רואה אותו יותר מכמה נקודות בפארק".

     

    מה זה גרם לך לחשוב על החיים שלך?

     

    "היום אני מאושר משהייתי מאושר בכל החיים שלי. ברמת האישה, הילדים, לא יכול להשוות את זה. הייתי אבוד לבד. הרגשתי כמו עכבר במעבדה. אני היום בשעה עשר בלילה כבר הולך לישון. קם בחמש וחצי. בשש ושבע דקות אני כבר במים, בבריכה, בדיזנגוף סנטר. זו השעה שלי, אני צריך את השעה הזאת שאני מוציא את הראש מהמים ואני רואה קרן שמש. זה הטריפ הכי מטורף של החיים שלי. שעה של שקט שאני חושב בה, מוכן לטרוף את העולם. ככה כל יום, חוץ משישי־שבת. שמונה ורבע אני באולפן. חוזר הביתה בחמש".

     

    שש ושבע בבריכה, שמונה ורבע באולפן. אתה מתוכנת.

     

    "אני רובוט. אני רובוט שעסוק בלחכות לרגעים של כתיבת שירים".

     

    ובשאר הזמן?

     

    "אני מחכה לדקה הזאת. לא יותר מזה. כל יום אני באולפן. משתדל שייצא לי שיר ביום. עכשיו אני עושה מוזיקה ל'מונא', סדרה שמירה עווד כתבה. במקביל אני מסיים אלבום שייקרא 'איגרת אל הילדים'".

     

     

    * * *

     

    האלבום הזה, הבא של טסה, יפהפה משמיעות ראשונות, יותר אלקטרוני, מינורי, בפירוש לא מוכוון להיט־רדיו - אבל אצלו אף פעם אין לדעת. יש בו לחנים של טסה בנגינה ובהפקה שלו ושל הפרטנר הנאמן ניר מימון, לשירים של המשורר אלי אליהו, והוא יראה אור גם בפורמט של ספר עם תקליט. עוד לפניו, רואה אור בימים אלה אלבום הופעה כפול של טסה. כי האיש קודח.

     

    "אני עושה מוזיקה כל הזמן. זה נכון", הוא צוחק, "עד שאנשים מבחוץ אומרים לי, תנוח, תן לי להתגעגע אליך! אז אני מוצא לי פרויקטים צדדיים. כי אני צריך כל הזמן לסקרן את עצמי ולעניין את עצמי, אחרת אני לא שווה. זו יצירה שבאה ממקום של חוסר ביטחון. אני לא יכול להגיד את המילה עובד. לא נעים לי להגיד את זה. כשאני אומר לנור, אבא הולך להופעה, אני מיד מתקן, אבא הולך לאולפן או להופעה".

     

    אבא מצלם סלפי עם מעריצים.

     

    "קטע. בשבוע שעבר אני מצטלם אחרי הופעה עם אנשים בקהל, ואחת אומרת לי, לא נעים לי שאני משגעת אותך. וחברה שלה אומרת לה, מה לא נעים לך, זאת העבודה שלו. תשמע, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי! זאת העבודה שלי? להצטלם איתך סלפי? זה לא פייר. העבודה שלי זה לכתוב שירים. לא אמרתי לה כלום אבל הלכתי עם זה יומיים. ופתאום הבנתי שיכול להיות שלשם זה הולך. שיש דור שחושב שלהצטלם איתי סלפי זאת העבודה שלי, חלק ממה שאני צריך לעשות. אם אתה לא מצטלם איתם הם כועסים".

     

    וככה על הדרך יצא לו, גם השנה, לכתוב את שיר השנה, 'כל הזמן הזה'. "שמעתי את נצ'י לפני זה ברדיו, ויצא לי משהו באולפן עם ביט", הוא מספר. "התקשרתי אליו. 'נצ'י נצ'? בוא!' ואצלי זה 'בוא!' זה לא שבוע הבא בתאריך כך וכך, זה תל־אביב, ועכשיו. הגיע. עכשיו, לי הייתה תמונה אחרת לגמרי בשיר הזה, מגדלי התאומים נפלו, ביבי עלה - ואני הייתי לבד כל הזמן הזה, כשקרו הדברים הגדולים האלה. אבל הוא לקח את זה לטוויסט משלו, מעיניים של בחורה - והעיף אותי. ובדרך כלל זה לא קורה לי הרבה".

     

    כמה שירים יש לך במגירות?

     

    "יש התחלות שאני מפסיק, אין לי סבלנות, אם זה לא קורה, זה נכנס למגירה. אני בבעיה, קשה לי להרפות. אני צריך בסוף יום לבוא עם תוצאה. בלי זה אני נופל למקומות לא טובים. אני צריך כל הזמן שיגידו לי שזה טוב. להשמיע לאשתי ולשמוע את דעתה ושהילדה שלי תרקוד. אחרת אני מרגיש לא שווה. רוב הזמן אשתי צודקת במה טוב ומה לא טוב. יש מלא בפח, מלא גנוזים. אם אני מת יש הארד דיסקים ואפשר למצוא שם כל מיני דברים".

     

    חברת התקליטים תחגוג אחרי המוות שלך.

     

    "אגיד לכם יותר מזה, יש לי מחשבה מפגרת כזאת, כשאני עושה סקיצות אני מסיים את השירה עד הסוף, שלא יהיה להם קשה אחר כך לשחזר. אני אומר לניר מימון, השותף שלי, השארתי לך פה טייק יחסית סבבה. אני סומך עליך שתוציא אותי מזה טוב". החרדה הקיומית של טסה, והפלרטוט המתמשך עם המוות, צנחו מהאולפן וממוחו הקודח, אל הקרקע הכואבת של המציאות. "חזרתי מארצות־הברית, וחודש אחרי זה, אבא שלי חטף שבץ", הוא מגלה. "זאת הייתה השנה הכי קשה והכי נפלאה שהייתה לי בחיים. מצד אחד כל הסיפור עם רדיוהד, נולד לי תינוק, נׂח - גם לבן של תום קוראים נׂח אבל לא ידעתי את זה - ומצד שני כל הסיפור עם אבא שלי.

     

    "נכנסתי הביתה וראיתי אותו על הרצפה. והוא התעקש, זו רק סחרחורת. ישר לבית חולים. ואחרי שבועיים, קיבל עוד אירוע. אז עזבו את העניין הפיזי, זה בן־אדם כל כך עקשן וחזק, ופתאום הוא במקום חלש, אתה מתחלף איתו בתפקידים. ומצד שני, הגעתי איתו לאינטימיות ולרגעים מדהימים. שלושה חודשים שיקום בבית חולים רעות, מקום מדהים. והוא בסדר עכשיו. הוא כבר בבית. נפגע בצד שמאל שלו, בהליכה, ביד, בדיבור. אבל הוא איתנו.

     

    "אבא שלי אף פעם לא אמר לי שהוא אוהב אותי. עם כל החום המזרחי, כלום. הוא לא בן־אדם נוגע. אבל הוא גבר. חולה עליו. בקיצור, הייתה לי פנטזיה שהוא יגיד לי, 'אני גאה בך'. יום אחד אמרתי לו, 'אבא, אני אוהב אותך'. הוא אמר לי, 'כנ"ל'. זה היה הרגע הכי מרגש שהיה לי, הכנ"ל הזה, זה הרגע שלי, אתם מבינים? מה שקרה לו גרם לי להבין פתאום כמה החיים שבריריים".

     

    ואתה, עם כל החרדות שלך, ההיפוכונדרייה, מתאשפז כל יומיים.

     

    "אני כבר יותר טוב. הילדים מאפסים אותך. אין לך זמן. ראיתי עכשיו גרפיטי שהיה כתוב בו, 'גם אני רוצה להיות מוצלחת ועצובה'. גרפיטי מדהים. כאילו מסתלבטת. כשאני קורא על חרדות של אחרים זה מעצבן אותי. היום אנשים מנופפים באיזה חצי התקף. אחרי הצבא הייתי מפורק לגמרי. התנדבתי לצבא. הייתי מפיק בחידון התנ"ך. אני הייתי מנגן עם אביהו מדינה בלילה, מגיע בלילה למשרד של הרב בחיל החינוך, מרים ארבעה טלפונים, והולך להופעה הבאה.

     

    "אחד הרגעים הכי מאושרים שהיו לי בחיים, הייתי בן 15, וקניתי מכונת תופים, היה מוכר באוטו־גלידה בשכונה, ובאתי אליו ואמרתי לו, אני עושה לך גרסה של 'יש לי גלידה הכי טובה, הכי טובה ומשובחה' - שלם לי 20 שקל. הקלטת הריקה עולה שלושה שקלים. אני עושה לך בלופ, ויהיה לך את זה כל הזמן. עשיתי את זה עם גרוב. הוא הביא לי 20 שקל. זה אחד הרגעים הכי מאושרים. הפעם הראשונה שקיבלתי כסף על מוזיקה. בפעם השנייה זה היה ברמת אפעל בבית אבות, בגיל 16. קיבלתי 600 שקל על שלוש חזרות עם הזקנים. כבר אז ידעתי לתרגם את היצירה לכסף. הבנתי שזה מה שאני הולך לעשות בחיים".

     

    אמנות זו פריבילגיה של בני עשירים?

     

    "כן. אבא שלי היה קם בחמש בבוקר, עובד בעירייה, קורא שעוני מים. כשעשיתי יצפאן הוא אמר לי - לא אשכח את זה - 'אתה צריך להיות מאושר במה שאתה עושה, זה לא מובן מאליו'. אני עושה את מה שאני אוהב, זה מטורף. תשאל 80 אחוז מהאנשים, הם שונאים את מה שהם עושים. חצי מהיום אתה עושה משהו שאתה לא אוהב. אתה חוזר הביתה ממורמר ועצבני. אתה צריך לזכור שזה לא מובן מאליו".

     

    מאוד זילזלו בך בתחילת הדרך.

     

    "אגלה לכם סוד, בגיל 55 אני רוצה להחזיר את המפתחות. זה סוג של התמכרות, הליצור, הלהוציא. אני מקווה שמבחינה כלכלית אוכל להרשות לעצמי לעשות רק את מה שאני באמת רוצה. זה לא אומר שהיום אני לא עושה את זה, אבל יש אחוזי בולשיט. בפנטזיה שלי אני יושב ומשחרר דברים ולא אכפת לי ואני לא מנסה לרצות אף אחד".

     

    כרגע אתה עדיין מנסה לרצות?

     

    "טוב, לא בדיוק. האלבום הבא שלי, אם לחברת תקליטים היה אקדח, היו יורים לי בראש. מצד שני, גם בכוויתים חשבתי אותו דבר. ותראו מה נהיה".

     

    7nights@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 21.11.17 , 00:10