yed300250
הכי מטוקבקות
    גבריאל בהרליה
    7 ימים • 21.11.2017
    מסע דניאל
    בגיל 22, אחרי שורה של תפקידים בסדרות לילדים ולנוער, לקה דניאל ליטמן (27) בתסמונת נוירולוגית נדירה שגרמה לשיתוק ואיימה לחסל לו את הקריירה. בחודש שעבר, אחרי תהליך שיקום ממושך שבמהלכו למד מחדש ללכת, להחזיק כוס מים ולדבר בלי לבלוע הברות, הוא עשה את הופעת הבכורה שלו בפריים–טיים בסדרת המתח "המדרשה". עכשיו הוא מדבר על סצנת העירום במקלחת, מספר על הזוגיות שלא שרדה את המחלה ומסביר למה הוא לא מוריד את הכובע אפילו בתוך הבית
    סמדר שיר | צילומים: גבריאל בהרליה

    דווקא בפעם הראשונה שלו בפריים־טיים, יצא שדניאל ליטמן (27), כוכב סדרות טלוויזיה לילדים ולנוער בעיקר, נותר במערומיו. זה היה בשבוע שעבר, בפרק הרביעי של סדרת הדרמה "המדרשה", אבל ליטמן שלם עם זה לגמרי. "אני ביישן נורא, ואם אין הצדקה אמנותית לעירום לא אסכים להסיר את החולצה, אבל בסצנה הספציפית הזו הייתה סיבה", הוא מסביר. "כשקראתי את התסריט לראשונה ראיתי את תיאור העירום, דיברנו על זה בחזרות, והבמאי דני סירקין, הבן אדם הכי מדהים עלי אדמות, אמר לי, 'זה תלוי רק בך'. טסנו לקייב, התחלנו לצלם, וכשהגענו לסצנה במקלחת זה נראה לי הכי טבעי בעולם. אז מה אם שני החברים הכי טובים שלי פתחו קבוצת ווטסאפ ובחרו לה כתמונה את הפריים של האחוריים שלי? מה שחשוב, מבחינתי, זה שיצאה סצנה מקסימה".

     

    "מעולם לא אמרתי לעצמי, 'אני רוצה להיות כוכב ילדים'"
    "מעולם לא אמרתי לעצמי, 'אני רוצה להיות כוכב ילדים'"

     

    ואתה לא חושש מהתגובות של מעריציך הצעירים?

     

    "לא. הילדים של היום מבינים הכל. הם יודעים שאני שחקן. חוץ מזה, לא נראה לי שמישהו יצליח לקשר בין הספורטאי מ'החממה' והילד המגניב מ'צפוף' לבין הסטודנט לקולנוע מ'פולמון' וטובי מילר, סוכן מוסד מ'המדרשה', מפני שבכל דמות אני משתנה גם מבחינה פיזית. ראית שני סרטים של ליאונרדו דיקפריו שבהם הוא נראה אותו הדבר? נכון, אנחנו לא הוליווד, אבל אני מוכן לשלם את המחיר של אלמוניות חלקית למען המטרה. כשמישהו אומר לי שהוא לא חיבר בין התפקידים השונים שלי זו המחמאה הכי גדולה. זה אומר שהשלמתי את התהליך הארוך מ'אחד שמשחק' לשחקן".

     

    ליטמן כסוכן מוסד הומו ב"המדרשה". "היה לי חשוב לשחק את הגיי שהוא גבר־גבר"
    ליטמן כסוכן מוסד הומו ב"המדרשה". "היה לי חשוב לשחק את הגיי שהוא גבר־גבר"

     

    את התהליך הזה החל ליטמן בגיל 17 וחצי. "עד אז הייתי בכדורגל וגם אז הייתי ביישן אטומי", הוא מצטדק. "בכיתה ב' אירגנו בבית הספר טקס לקראת איזשהו חג, שלפו אותי מהקהל, העלו אותי לבמה וכשכל הילדים האחרים נעו לפי הקצב, הגוף שלי קפא. עמדתי שם כמו בול עץ עד שמישהו אמר, 'תורידו את הילד הזה מהבמה כי הוא לא עושה כלום'. ובטקס הסיום של התיכון הייתי היחיד שלא השתתף בהצגה של השכבה".

     

     

    אז איך בכל זאת נהיית שחקן?

     

    "חשבתי שמשחק בטלוויזיה זה משהו קל, שמעתי שמרוויחים לא רע ויום אחד אמרתי לעצמי שאולי כדאי לי לנסות. אמא שלי — שבגיל 40 סגרה את מכון הקוסמטיקה שלה, הלכה ללמוד תיאטרון והתמחתה בעיצוב תפאורות — התלהבה. היא נסעה איתי לאודישן בתל־אביב. קיבלתי תפקידונצ'יק בסדרה 'אלכס בעד ונגד' בערוץ הילדים, והייתי נוראי, אבל קיבלתי תפקיד קצת יותר גדול בסדרה חדשה, 'החולמים', שנחשבה לספינת הדגל של הערוץ.

     

    ליטמן ב"החולמים". "זה קרה בבום
    ליטמן ב"החולמים". "זה קרה בבום

     

    "אני זוכר את היום שבו הוזמנתי למדידות בגדים. פגשתי את הקאסט, רובם היו צעירים ממני, ולמרות זאת הם דיברו על הפקות ורפליקות ומושגים שלא הכרתי. הלכתי לצד, התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה, 'תקשיבי, יש כאן טעות. כולם כאן עם רקע של בתי ספר לאמנות'. אמא הרגיעה אותי ואמרה, 'נכון, הרקע שלך שונה, אבל בחרו בך'. העובדה שהרגשתי כל כך לא שייך הולידה בי את השאלה 'למה', שרק לאחרונה מצאתי לה תשובה".

     

    צילומי "החולמים" אילצו אותו לעזוב את הבית בחיפה ולשכור דירה בתל־אביב לשלושה חודשים, שהתארכו כשצה"ל הציב אותו בקריה. "זה קרה בבום, אז לא היה לי זמן לחשוב על המשמעות של ילד בן 19 שעוזב את בית הוריו בגיל כל כך צעיר", הוא מספר, "אבל את הריקושטים של הצעד הזה אני אוכל עכשיו. כולם חושבים שבתור שחקן צעיר אני בטח גר ליד הבימה, כל בוקר שותה את הקפה שלי במקום קבוע וכל לילה הולך לבר, וזה בדיוק להפך. אני שוכר דירה בנווה־שרת, השכונה הכי משפחתית שאני מכיר, בבניין בן 21 קומות שבו אני הרווק היחיד, ובערב יושב על המרפסת, עם הגיטרה והשקט".

     

     

    חבריו למדים לא הספיקו לברך אותו על "החולמים" מפני שהסדרה עלתה אחרי שהשתחרר ולא המשיכה לעונה נוספת. "גיורא חמיצר, שקיבל את הפיקוד, החליט לחולל בה מהפך והפך אותה ל'גאליס'. הוא לקח שלושה שחקנים מ'החולמים' ל'גאליס'. שמחתי עד שקיבלתי הודעה שאני לא ממשיך לשם. זה היה בוקס בבטן. מכה רצינית. הסתגרתי בבית בשיא הבאסה, ושאלתי את עצמי מה עכשיו. 'טו גיב אפ אור טו גט אפ?'

     

    "בדיעבד, זה היה הדבר הכי טוב שקרה לקריירה שלי. הבנתי שאם כרגע לא רוצים אותי זה כנראה מפני שאני לא מספיק טוב, והחלטתי לעשות הכל כדי להשיג את מה שאני רוצה, אפילו אם אמות בדרך להגשמת החלום. נרשמתי למכינה ללימודי משחק של יורם לוינשטיין והודעתי לסוכן שיפסיק לשלוח אותי לאודישנים מפני שאני חייב להוסיף לעצמי כלים. כדי להתפרנס עבדתי בחנות בגדים. הייתי המוכר הכי גרוע במזרח התיכון".

     

    למה?

     

    "כי לא ידעתי לשקר. אמנם בילדותי שיקרתי המון, בעיקר כדי להינצל מהסתבכויות עם המורים – אבל התחלתי להתבגר. כשמישהי שאלה איך הג'ינס יושב עליה, לא ניסיתי לשכנע אותה לקנות. במשך שנה התרכזתי בלימודים בשכונת התקווה ובחנות הבגדים בקניון רמת־אביב, והפער שבין שתי האוכלוסיות האלה היה מרתק, התבוננתי והפנמתי מזה ומזה.

     

     

    "כשסיימתי את המכינה נרשמתי למסלול לימודים בן שלוש שנים, ועד שהוא יתחיל חזרתי לעניינים. חמיצר ליהק אותי ל'החממה', וזו הייתה בשבילי סגירת מעגל, ובחופש הגדול הופעתי בהצגה 'הרפתקאות נמו בספארי'. אמיר פרישר־גוטמן, שביים אותה, הפקיד בידיי את נמו, התפקיד הראשי. הרגשתי שסוף־סוף עליתי על הדרך הנכונה".

    ליטמן (מימין) עם גאיה שליטא כץ ולי בירן ב"החממה". "סגירת מעגל"
    ליטמן (מימין) עם גאיה שליטא כץ ולי בירן ב"החממה". "סגירת מעגל"

     

    הגוף התבלבל

     

    אלא שאז קרה משהו בלתי צפוי. "פתאום עלה לי החום ולא התייחסתי לזה", הוא מספר. "חשבתי שהגוף שלי משדר עייפות בגלל השילוב בין צילומים לבמה. גם כשהתחלתי להרגיש כבדות ברגליים, כאילו אין לי מספיק כוח להרים אותן, המשכתי לתפקד כאילו לא קרה דבר. באחד הימים, אחרי ההצגה השנייה מתוך ארבע, נשברתי. צילצלתי להורים, אמרתי שאני על הפנים, והם הציעו שאבוא לחיפה. 'אם חס וחלילה יאשפזו אותך, עדיף שתהיה ליד הבית'. הקפיצו לי מחליף, נסעתי הביתה, הגענו למיון ברוטשילד, עברתי בדיקות ואישפזו אותי במחלקה הנוירולוגית. האבחנה הייתה תסמונת גייאן־בארה. זו תסמונת אוטואימונית. הסבירו לי, בעברית קלה, שהגוף שלי התבלבל. במקום שהמערכת החיסונית תתקוף את הווירוס, היא תקפה את המעטפת של מערכת העצבים. הזהירו אותי שהמצב ימשיך להידרדר".

     

    וזה אכן מה שקרה. "בבוקר המחרת קמתי, ירדתי לשירותים ונפלתי. לא יכולתי ללכת. תחושת השיתוק טיפסה לידיים. הרגשתי כאילו מישהו ניתק לי את זרימת החשמל לשרירים. גררתי את רגל שמאל, התקשיתי להזיז את יד ימין, ואחרי יומיים גם הצד השמאלי של הפנים שלי השתתק. חייכתי על העוקם".

     

     

    מפחיד.

     

    "לאללה, אבל באותם ימים, לפני חמש שנים, לא פחדתי בכלל מפני שלא עיכלתי את זה. גם כשהרופאים אמרו לי שזה עלול לקחת חודשים, אולי אפילו שנים, ושלא בטוח שאצא מבית החולים על הרגליים, זה נכנס לי לראש מאוזן אחת ופרח דרך השנייה. ראיתי מולי רק מטרה אחת: להשלים את שבוע הצילומים האחרון של 'החממה'. האשפוז ארך חודשיים. יצאתי מבית החולים כמו איש מערות, עם זקן ושיער ארוך, רזה בעשרה קילו מפני שלא היו לי שרירים בגוף. הלכתי לאט, בעזרת קביים, והתייצבתי לצילומי הסדרה שהוקפאו בגלל המחלה. הסצנות שלי הפכו לסטטיות, או שעמדתי או שישבתי, ובצילומי לונג־שוט הביאו לי כפיל מפני שלא יכולתי לקלוע סל. בגיל 22 גיליתי שאני תינוק שחייב ללמוד הכל מחדש – ללכת, להפעיל את הגפיים, לבלוע ולהגות מילים מבלי לבלוע הברות".

     

    תהליך השיקום ארך שנתיים, "ואני לא מצטער על אף יום שכאילו בוזבז. לא שאלתי את זה שיושב למעלה למה דווקא אני חטפתי את הווירוס הזה מפני שהיה לי ברור שיש מאחוריו מטרה".

     

    והיא?

     

     

    "קיבלתי שיעור בפרופורציות. תראי", הוא מציב את מרפקיו על השולחן ופורש את שתי כפות ידיו. "הגעתי למצב שבו כל העצמאות שלי הלכה לפח. ביד ימין החזקתי את העובדה שאיבדתי את העצמאות בכך שחזרתי לגור בבית הוריי, וביד שמאל החזקתי את העובדה שהעצמאות שלי אבדה מפני שאני אפילו לא מסוגל להתקלח לבד. אז מה יותר חשוב? זרקתי את האגו לאסלה והתרכזתי באיך אוכל להחזיר לעצמי את התפקוד היומיומי שאבד. רוצה עוד דוגמה? ביד ימין החזקתי את החלום על תפקיד גדול, וביד שמאל החזקתי את העובדה שאני לא מסוגל להרים כוס מים ולקרב אותה לשפתיים. מה יותר חשוב? במשך שנתיים שמתי את עצמי על המאזניים ולמדתי להבדיל בין טפל לעיקר, בין מה שחשוב באמת לבין שטויות".

     

    בשנתיים האלה תמכו בו חבריו להצגה. "אמיר וינאי (פרישר גוטמן — ס"ש) באו לבקר אותי בבית החולים וגם בבית. כל הצוות של 'נמו' כירכר סביבי וזה ריגש אותי נורא. תמיד חשבתי שאף אחד לא חייב לי כלום בעולם הזה, אפילו לא המשפחה, והייתי המום מתשומת הלב והדאגה. לימים, אחרי שאמיר חלה והחלים ונפטר, קבוצת הווטסאפ של 'צוות נמו' הפכה ל'קבוצת המחלות'. כתבו שם: 'דניאל ואמיר כבר קיבלו, תשמרו על הבריאות, תיזהרו'. בצחוק, כמובן".

     

    תמיכה נוספת הוא מצא בחדר הכושר. "התמכרתי לאימונים. הם הסמים שלי. ידעתי שאעניק לעצמי את החותמת של 'בריא' רק כשאעמוד במבחן של ריצה במדרגות הבית ומשחק כדורגל. ובגיל 24, כשסוף־סוף עמדתי בשתי המשימות האלה, נולדתי מחדש. הווירוס הזה חצה את החיים שלי לשניים: לפני ואחרי – ובגלגול השני שלי חזרתי למסך הרבה יותר בוגר.

     

    "האשפוז נחת עליי שלושה שבועות לפני פתיחת שנת הלימודים, וכשהחלמתי רציתי לבלוע את העולם במקום להסתגר בכיתה. גם במקרה הזה הפעלתי את תרגיל המאזניים. 'מה יותר חשוב לך, ללכת ללמוד משחק או ללכת על הרגליים?' אז נכון, לא למדתי משחק בצורה מסודרת, אבל בשנתיים האלה למדתי דברים לא פחות חשובים למקצוע כמו אינטליגנציה רגשית. אני יכול לשבת חמש שעות מול מנקה הרחובות, ללמוד בעיניים את העבודה שלו ולקחת ממנה ניואנסים לעבודה שלי".

     

    למקרה שתקבל תפקיד של מנקה רחובות?

     

    "לא, ניואנסים לחיים. העבודה שלי לא מתחילה ונגמרת ביום הצילום. אני עובד כל יום, בכל דקה. אני קם בבוקר כשחקן והולך לישון כשחקן. ואני מתרגז על מישהו ששואל אותי, 'מה אתה עושה חוץ מלשחק?' העבודה שלי מתנהלת בכל שעות היממה, כשאני קובע פגישה עם במאי שעבדתי איתו בעבר או באמצע הלילה, כשבא לי רעיון לסדרה. זו האג'נדה שלי. והשאיפה שלי היא ליצור תוכן, סדרה או סרט, כדי שאוכל להביע את מה שאני מרגיש, לא רק את מה שהתסריטאי שתל בפי".

     

    כבר יש משהו על הכוונת?

     

    "אני לא נוהג לדבר על מה שעוד לא קורה. בזכות הפרופורציות החדשות שקיבלתי אני לא דואג מה יהיה, אלא דואג שיהיה. מציע ויוזם. לכל שחקן יש פינה של חרדה שיום אחד זה ייגמר, אבל אני נותן קרדיט ליקום ולאלוהים. הם יודעים מה הם עושים. מאז שחזרתי לעבודה מלאה לא החמצתי שום אודישן. למדתי לקבל 'לא' בלי לחשוב שזה סוף העולם. הצטלמתי ל'פולמון', ול'שלטון הצללים', דרמה להוט 3 שתצא בשנה הבאה, אחרי זה ל'המדרשה', ואני מצטלם עכשיו לעונה החדשה של 'כדברא'. אגב, באודישן לעונה הראשונה של 'המדרשה' קיבלתי תשובה שלילית ונשארתי בחיים".

     

    עם ירדן הראל ב"פולמון". "חשבתי שמשחק בטלוויזיה זה קל"
    עם ירדן הראל ב"פולמון". "חשבתי שמשחק בטלוויזיה זה קל"

     

    הרגשת שהליהוק לסדרה בפריים־טיים הוא עליית מדרגה?

     

    "האמת? לא. מעולם לא אמרתי לעצמי, 'אני רוצה להיות כוכב ילדים'. אני שחקן, נקודה. כשאני קורא תסריט ומתחבר לדמות אני בא לצילומים באותה רמה של אמביציה ומוכנות. אמרתי את זה גם לפני שקיבלתי הזדמנות לשחק בסדרה למבוגרים. אוי ואבוי לי אם לא הייתי אומר את זה".

     

    למה "אוי ואבוי"?

     

    "מפני שזה היה מעיד על חוסר מקצוענות. יש לי שני חוקים. הראשון – 'האדם לפני השחקן'. זה סלוגן שלקחתי מהקבוצה האהובה עליי, מכבי חיפה, שבמגרש שלה יש שלט ענקי שמזכיר לכל השחקנים שהכי חשוב זה להיות בני אדם בגובה העיניים. החוק השני הוא מקצוענות עד הסוף, שפירושה עבודה קשה".

     

    עמידה נוקשה

     

    צילומי "המדרשה", המשודרת ברשת 13 (שלישי, 22:10), נערכו במשך חודש באוקראינה. "זו הפעם הראשונה שטסתי לחו"ל במסגרת מקצועית וזו זכות גדולה. במלון שבו גרנו לא היה חדר כושר, אז אמרתי למפיקים, 'אני חייב, אני בקריז'. הגזמתי, כמובן. רצתי המון בפארקים של קייב עד שההפקה מצאה לי חדר כושר בבית מלון סמוך ושילמה 114 גריבנות מקומיות לכל אימון, משהו כמו תשעה שקלים. הדמות של טובי מילר, הסוכן, חייבה אותי להסתפר, להוריד את הזקן, לסגל לעצמי עמידה נוקשה".

     

    טובי מילר הוא גיי.

     

    "נכון, והיה לי חשוב לשחק את הגיי שהוא גבר־גבר. כשאני רב עם אימרי ביטון שמשחק את העבריין 'מיצי', הוא שואל אותי, 'מה, אתה מתרומם?' ואני עונה לו, 'כן, יש לך בעיה עם זה?' כש'כותל' (מוריס כהן) שואל אותי, 'מה, מסנג'רים לך את התחת בשביל עבודה?' אני עונה לו, 'אל תדאג, אנחנו לא עושים סקס עם המטרות שלנו'. גיי מהסוג הזה, שיודע להחזיר ולנטרל, כמעט לא קיים על המסך, וזה מה שמחזיר אותי לשאלת ה'למה'. אני רוצה להתקדם, לצבור כוח ולהשתמש בו לטובה. לגרום לאנשים לצחוק, לבכות, להרגיש ולהתרגש".

     

    בתקופת המחלה הוא צולם לצד חברתו היפה אליה, שסיפרה על ההתמודדות שתורמת לחיזוק הקשר. מאז שהחלים הוא לבד. "הזוגיות שלנו שרדה את המחלה, אבל אני לא שרדתי אותה", הוא מהסס. "נפרדנו אחרי חמש שנים והחלטתי לעשות קאט כדי להשקיע את כל האנרגיה שלי בעבודה".

     

    אתה לא מרגיש בחסרונה של אהבה?

     

    "ברור שהייתי רוצה להתאהב, אבל תאמיני לי אם אשבע לך שבחיים לא התחלתי עם בחורה? זה מהביישנות וכבר קיבלתי אותה והשלמתי איתה. גיליתי שיש הרבה שחקנים גדולים שהם הרבה יותר ביישנים ממני. אני המופנם שתמיד עומד בצד. לצערי, יש כאלה שמפרשים את הביישנות שלי כסנוביות, כסוג של התנשאות, אבל אני מתנזר מפתיחות ומהשקות, ומי שמכיר אותי יודע שאני חולה שתיקות".

     

    הוא משחק במצחייה של הכובע שהוא חובש ברוב שעות היממה, אפילו כשהוא בין כותלי דירתו, מפני שהוא מספק לו, לדבריו, סוג של הגנה. "המקום היחיד שבו אני יכול להסיר את הכובע הוא הסט, כשאני עומד מול מצלמה. זה המקום שבו אני מרגיש הכי בטוח ולא זקוק לשום הגנה. אבל יכול להיות שאני מתחייב על זה רק מפני שאני יודע שברגע שאעמוד מול המצלמה כבר אהיה לבוש בבגדים של הדמות, ולא יהיה מקום לכובע עם מצחייה".

     

    אז מה יהיה עם זוגיות?

     

    "אין על זוגיות ומשפחה, אבל קרה לי מה שקורה להרבה רווקים. התאהבתי בלבד. אני חי חיים משפחתיים ללא משפחה. קונה מצרכי מזון בכמויות גדולות, מבשל לעצמי ארוחות ענקיות, ובשישי בערב מזמין אליי את אחי הגדול אור ואת ההורים שלי, אבי וליזה. כשאני יושב במרפסת ורואה הורים צעירים מטיילים עם עגלות תינוקות זה מרגיע אותי. הדברים הכי טובים קורים במקומות הכי נמוכים".

     

    מתחילים איתך?

     

    "אני מניח שכן, למרות שאני לא שם לב לזה. יש הצעות משני המינים. אף אחד לא בא ועשה לי משהו בניגוד לרצוני, אני יודע לשים את הגבול, אבל לדעתי, זה רק עניין של זמן עד שגם גברים יצטרפו לקמפיין #metoo. כשזה יקרה – הנשים יזדעזעו".

     

    smadarshirs@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 21.11.17 , 23:12
    yed660100