הו, אמא'לה שלי
זיהוי / אמי האהובה מרגלית, שכונתה מימי, נפטרה ביום שישי אחרי חצות.
האזינו לשלמה ארצי מקריא את טורו
הם צילצלו להודיע. אז נסענו מ' ואני במהירות, כאילו כדי להספיק למשהו שלא ידענו מהו. ומצאנו אותה שוכבת במיטתה שקטה, לא ממהרת לכלום, מכוסה ומחכה שניפרד ממנה.
והרי כמה פרטים עליה: היא הייתה פעם יפהפייה. דומה קצת לשחקנית קולנוע בשם לי רמיק. אהבה את בעלה השני, הלא הוא אבי. לא שכחה מעולם להיות יהודייה ונטתה למרכז המפה הפוליטית. היא לא חיבבה את השלטון. היה לה מה להגיד על החיים המטופשים, המטורפים והיפים האלה והיא לא הייתה גזענית.
היא דיברה דוּך, תיעבה דיבור פוליטיקלי קורקט, חשפה את המזויפים ומשום מה אהבה טקסים ישראליים, ובמיוחד את טקס פרס ישראל.
היא אהבה אותנו, אבל בחיים לא אמרה לי, "תביא חיבוק". רק בסוף ימיה פשוט הכרחתי אותה. היא הייתה מרת שואה, נטולת חשיבות עצמית, לא מנופחת ואולי מדי מפוכחת.
אמי מימי לקחה ברצינות מדי (לטעמי) את אסיפות ההורים שלי בבית הספר, ובמיוחד את הציונים הגרועים שלי במתמטיקה. היא עשתה לי ולאחותי בילדות המון ארוחות ערב עם חביתה וסלט. צעקה עליי לפעמים ומעולם לא נעלבה ממני, גם כשדיברתי לא לעניין. היא לא ביקשה מהחיים כלום. לא מכונית. לא חדר מפואר במלון בחוץ לארץ. לא מתנות. רק בריאות. וכשהייתי שואל אותה אם היא יודעת שאני אוהב אותה, הייתה עונה, "אני מקווה".
אני הייתי בנה החוקי, אח של אחותי, הבן של בעלה, הלא הוא אבי שמת מזמן. ובתור שכזה, כשבאתי ביום שישי אחרי חצות וראיתי אותה ככה, הבנתי שחייה הסתיימו ובו ברגע היא נהייתה אמי זיכרונה לברכה, ואני בנה היתום.
בלי קומה גימל / הבטתי סביב. בחדר לא ריחף צבא של מלאכים. אולי רק סוג של שכינה ערפילית מעל המיטה, עם הסדינים הכתומים שעליהם שכבה רגועה וחיוורת בסיעודי שבקומה גימל ברמת־אביב. המקום שרוב דיירי משכן הדיור המוגן פוחדים ממנו הכי. המקום שיש בו מעלית אחת שמדלגת עליו, כדי לא להזכיר להם אותו. המקום שאמי הייתה אומרת עליו תמיד שאם תגיע לשם זה יהיה מבחינתה כמו להגיע לקוטב, אבל בלי מעיל. כי היא תקפא שם לנצח.
שתי האחיות עם המבטא הרוסי שהודיעו לי באמצע הלילה על מותה נראו אבלות באמת. מימי'לה, הן כינו אותה בחיבה יתרה, למרות שהגיעה למקום הזה באיחור כשכבר בקושי תיפקדה.
"היי, אמא'לה", לחשתי כשנשארתי איתה לבד בחדר. אבל היא לא ענתה. אחר כך הורדתי את הסדין שכיסה את ראשה ונישקתי אותה במצח ובלחי הקרירה, ונשברתי ובכיתי איזה עשר דקות. כי הבנתי שאמי נוסעת לי עכשיו סופית ל־nowhere land כלומר לארץ שומקום.
הלילה הרמת־אביבי היה קריר ושקט. מ' יצאה לעשן, ואני התחלתי לקלוט שהחומה האחרונה נפרצה. כלומר, שגם אמא שנולדה ברומניה בשנת 1921, והגיעה לכמעט 100 פחות ארבע ב־2017, לא ניצחה את המוות. למרות שלרגעים חשבתי שיש לה סיכוי סביר לקרוע לבן זונה את הצורה.
מה שכן, היא לפחות נתנה לו פייט גדול. שם במחנה אושוויץ, כשמנגלה הרופא הנאצי שלח אותה שלוש פעמים לקרמטוריום והיא נמלטה ממנו, או אחרי הסטרוק (השבץ המוחי) שחטפה כשהייתי על הבמה בפארק ראשון באוגוסט האחרון והרופאים במחלקה חששו שלא יהיה לה סיכוי.
הרכבת שלה / "איך אתה?" שאלה מ'.
"נדמה לי שאני נפרד. כלומר, מקבל את הדין, למרות ש..." עניתי.
ואחר כך כתבתי בפתקאות שבאייפון שלי שכשהרכבת האחרונה שלה תיכנס לרציף כדי לקחת אותה, יעמדו שם כל הנאצים המזוינים שניסו לחסל אותה וישתחוו לה. ואולי יעמדו שם גם החיילים הבריטים ששלחו אותה ואת אבי וכל שאר המעפילים באונייה כנסת ישראל למחנה מאסר בפמגוסטה שבקפריסין, עד שהשתחררו ועלו על אדמת הטרשים בקיבוץ אלוני אבא כדי להקים עוד יישוב בארץ ישראל. או כמו שאמרו אז, לכבוש את השממה.
לא התרפסה / עכשו דממה. לא שממה. ואני כותב עליה ביום ההלוויה, בחמש וחצי בבוקר, ונזכר שכשהייתי מביט בה לאחרונה קלטתי שכמו תהילה של עגנון, נגמרו לה כמעט כל המילים, ושמלבד להגיד "כואב לי בחזה/ בגב" או להגות את שמי ואת שם אחותי נאוה, חוסל הדיבור שלה.
היא מעולם לא התרפסה בפני איש, המושג סלב היה זר לה, ולבסוף כשכבר נשמעה כמו סרט הקלטה שנקרע מילמלה: "תזכור שאף אחד לא שווה שנשתחווה לפניו. לא השלטון. לא המנהלים. אולי הרופאים". כן. היא פחדה כל החיים מרופאים.
"נמאס לך?" הייתי שואל אותה לפעמים, כשחשתי שהיא כבר מושכת את חייה בין כלום לכלום, מורדת מהמיטה בעזרת מנוף, יושבת שעות בשקט, אולי שומעת את ההמולה מסביב ואולי לא.
"נמאס", הייתה עונה. והאמת שהאמנתי לה.
שבת שלום / בשישי האחרון בשש בערב (שש שעות לפני שהחזירה את נשמתה לבוראה), כשבאתי להגיד לה שבת שלום בקומה גימל בסיעודי ברמת־אביב, הבטתי באנשים שם, וחשבתי שכולם היו פעם אנשים שלמים ויפים (אישית, ראיתי בסיעודי מקום מיוחד במינו ומרגש מאין כמוהו).
אחר כך עשה אחד מהנוכחים קידוש. ואמא, שהאמינה בנוכחות האלוהים (כי היא הייתה כאמור יהודייה ותיקה שלו), אולי דמיינה שהדליקה נרות. אולי חשבה שאבא ייכנס למקום, אולי נכדיה וניניה ואחותי שנבצר ממנה לבוא. אבל הייתי לבד איתה ושתי המילים לפני האחרונות ששמעתי מפיה לפני פטירתה היו "שבת שלום". ואחר כך כששאלתי אותה, כמו תמיד, "אמא'לה, את יודעת מי אני?" והיא ענתה, "הבן שלי", נהייתי מבסוט והלכתי הביתה.
עברו כמה שעות. נרדמתי חזק. וכשהודיעו לנו אחרי חצות שהיא נפטרה נכנסנו למכונית וכל הדרך הבחנתי בפאבים התל־אביביים שהיו עדיין מלאים וחוגגים, במוניות שעבדו ובציפורי הלילה שקיננו בין העצים. כלומר, המוות לא ביטל את החיים.
אחר כך, כשנכנסתי לחדרה וגהרתי מעליה, הבחנתי לפתע שהתריס בחלון התייאש מלרדת עד הסוף והוצאתי ראש החוצה וכאילו צעקתי לשמיים: "תאספו אותה אליכם ברכות, כי מגיעה לה רכות".
ואז לפתע קלטתי שהביקורים היומיומיים שלי אצלה הסתיימו. כמו חוג שנגמר. ושתפקידי האחרון, שהיה ללוות את אמי עד למוות, נגמר עכשיו.
אחר כך הגיע האמבולנס. חתמתי על תעודת הפטירה.
“שלא תדע עוד צער", מילמל הפרמדיק, אז צחקתי בעצב וחיבקתי את הצער.
הסוד שהסתירה / אני יודע שהמוות בעולם הוא חלק מחיינו, תמצית עצבותנו הכללית וחלק ממותנו. אני יודע שאפשר להתייחס לאחת כמוה, שהגיעה לגיל 96, כמו למפעל מצליח של אישה אחת. ולשאלה איך עושים את זה, הייתה עונה: "תפסיקו לעשן, תאכלו פשוט, אל תאמינו לחארטות של חברי כנסת ושרים ותמשיכו לעבוד במפעל הפיס" (שם עבדה חצי מחייה).
אני יודע שכל אחד זקוק לאמא, כמו שכתבתי פעם בשיר "בגרמניה לפני המלחמה", שבו תיארתי את אמי ובעלה הראשון ובנה שנרצחו בשואה לפני שהתחתנה עם אבי יצחק וילדה אותי ואת אחותי. כן, זה היה הסוד הכי שמור שלה, ועכשיו כבר מותר לגלות אותו.
אני יודע שתכף אשלח את הכתוב פה לעורך, תוך שאני מזמזם בעצב את השורה: "ועל אמי, שהאמנתי שהיא היפה בנשים", מתוך "רוב הזמן את אשתי".
לא, זה לא יהיה ספונטני. זה יהיה מכוון אליה. כי היא כבר עלתה על הרכבת. לא כמו כוכבת קולנוע שמנפנפת בידה לשלום, אלא כמו אישה שנתנה לי את החיים האלה והייתה לי לאם אהובה ואחות. הו, אמא'לה שלי...
לפנייה לכתב/ת 
