השאלה היומית: הדואט החדש והמדובר בין אייל גולן לזוהר ארגוב המנוח: מחווה מרגשת או גימיק פתטי?
קראו את שתי הדעות המנוגדות ותוכלו להצביע: מי צודק לדעתכם?
חיבור בין ענקים
רז שכניק
זוהר ארגוב היה זמר ענק. אייל גולן הוא זמר ענק. "נכון להיום" הוא שיר ענק, אייקוני. על כל זה אין עוררין. לפיכך, המפגש בין המלך הנוכחי של הז'אנר למלך המייסד, האיש ששבר את כל תקרות הזכוכית, מרתק כבר בעצם קיומו. עצם הדיון הנרחב בו הוא כבר סוג של הצדקה לדואט: את האוזן זה תופס.
מוזיקלית, החיבור מאוד מוצלח. יעקב למאי עשה עבודה נהדרת בתפירה שבין הישן לחדש, והצליח לערבב היטב בין סימני הנוסטלגיה וקולו המאובק־משהו אך עדיין צלול מאוד של ארגוב, ליכולות הווקאליות בזמן אמת של גולן והעדכון הדיגיטלי מתבקש. זה לא נשמע כמו חיבור מאולץ, מלאכותי, אלא כיצירה הרמונית ומאוחדת שנעימה מאוד לאוזן. עדיין הערה קטנונית: גולן לא צריך את המאניירות הקטנות שהוא מגניב בין הסלסולים ואפשר היה לבקש ממנו לשיר קצת פחות דרמטי בפזמון. מעבר לזה, הגשה כמעט מושלמת. על ארגוב אין צורך להרחיב לא רק כי אי אפשר ולא צריך לתקן את ההקלטה שלו, אבל בכל זאת: הקלות של השירה, הניקיון, הסלסולים המדויקים, כל אלה מעוררי קנאה כמעט לכל זמר וראויים ללמידה.
ההנחה הרווחת היא שהטקסט של שאול בן־שאול מתאים לארגוב, המיוסר ועמוס התלאות — "עובד כמו חמור, הופך מחומר לאבק" — ולא לגולן. אבל הזיכרון של המבקרים קצר הוא. אייל גולן, ואפשר להגיד לגנותו הרבה בגלל "הפרשה" שהשאירה כתם מוסרי, הוא איש של עבודה "כמו חמור", ויסלחו לי המעריצים, אף הרבה יותר מארגוב. גולן רחוק מלהיות ילד השמנת שעושים ממנו. קל להיצמד לתמונות מהאינסטגרם, המכוניות הנוצצות והשכר הגבוה כיום. אלא שגולן החל את דרכו במרמורק, מלמטה, בן לאב נוטש ואמא שעבדה סביב השעון, כך שהילד גדל אצל הסב והסבתא. לומר שהוא "לא יכול להתחבר למילים" ימחוק את העבר שלו. אז אם לזכור פרטים פחות נעימים ברקורד, יש להקפיד גם על כיבוד עובדות אחרות. והמוח רץ.
לא מספיק טוב
יהודה נוריאל
אין בעיה עקרונית עם הביצוע ה"משותף" של זוהר ארגוב ואייל גולן. במוזיקה כמו באמנות, לכולם מותר לעשות הכל. אפילו לשיר "ביחד", חי עם מת. אלא שהגימיק הזה פשוט לא מספיק טוב. לא באופן שיצדיק את טלטול עצמותיו של זוהר מן הקבר, שבו הוא טמון כבר 30 שנה. תניחו לו.
השיר "נכון להיום" הוא קלאסיקה ישראלית. בלוז־רוק קורע של אבנר גדסי, וטקסט מושלם של שאול בן־שאול, עם משפט שנכנס היישר לאנציקלופדיית החיים הקשים: "עובד כמו חמור. במזוזה — אני עבד". זה, והביצוע החד־פעמי של זוהר. "יום־יום אני הופך מחומר לאבק. יום ראשון — שחור", הוא נשרט, מתייסר, מדמם לתוך הנשמה של המאזין. ואתה פשוט מאמין לו, צל של אדם, שר על חייו, נמוג לנגד עיניך. מחומר — לאבק.
הביצוע החדש אינו אסון. העיבוד של יעקב למאי מכבד את המקור, רק חבל שהלכו לאיבוד החצוצרות הספרדיות בפתיח, סולו הגיטרה המהמם בסוף, והרגע המקסים, הקטן, שבו ארגוב פולט: "אמא!". אבל היום כבר אין אמא, ולו בקטנה. יש רק גולן, בגדול. זה כידוע לא יכול לשיר לא טוב, מדובר כנראה בזמר עם הקול הכי מושלם שיש פה. רק מה למושלם ולזוהר?
כבר היה עדיף שגולן יבצע קאבר לבדו לארגוב, אפילו אלבום שלם משיריו (הוא כבר עשה מחרוזת אחת, בינונית מאוד ממש בתחילת הדרך, באלבום "בהופעה חיה" שאיננה חיה). כי הביצוע המשותף נדמה כמו "העברת כתר" כפויה — מהמלך הנצחי של המזרחית לזה שרני רהב מכנה "הזמר הלאומי". ובהתאם, גולן פותח ונועל את הקטע, כאילו זוהר הוא רק מס' 2.
ובעיקר, אלה שחור ולבן שפשוט לא נדבקים: שיכון המזרח מול מגדלי־יו, מזרק מטונף מול ריאליטי נוצץ, לולאת חנק של כישלון מול טי־שירט הדוקה של הצלחה. זוהר שהפך לאבק, מול אייל שיעשה מכל זה עוד הרבה חומר.
לפנייה לכתב/ת 
