אמא, אני צמחוני

אז מה מזמינים ילדים צמחונים במסעדה, והאם באמת אין להם מה לאכול? על השאלה הזאת קיבלנו השבוע תשובה די מייצגת, כאשר הזמנו לראיון חמישה ילדים שוויתרו מרצונם על בשר: עמר דך (10.5) מתל־אביב נושאת בוותק הקצר ביותר בחבורה - צמחונית רק שנה. כל היתר מתהדרים בהיותם צמחונים ארבע וחמש שנים - ואף אחד מהם לא חוצה את רף גיל עשר. אנה מואטי (10) מתל־אביב צמחונית מגיל שש. איתי עוז (9) מבת חפר צמחוני מגיל חמש. רואי קצמן (9) מפתח־תקווה צמחוני מגיל ארבע, ואיתמר גלבוע מרמת־גן צמחוני רק שנתיים, אבל כולו בן 7 וחצי. אז מה הם הזמינו? אצבעות חלומי מטוגנות, מרשמלו בתוך מילקשייק ושוקו עם קצפת. אף מילה על סלט. והיה כזה בתפריט.

אם רוצים למצוא מכנה משותף ביניהם, אפשר לומר שמקורות ההשראה הם האחים הגדולים, בלי שהללו התכוונו לכך ממש. "אחי הגדול בן ה־13", משחזר איתמר, "סיפר לי על סרטון שהוא ראה על מפעל שמכין בשר. כנראה שמראים שם את כל השחיטה של החיות. אבל הוא רק סיפר, לא ממש ראיתי. אני זוכר שהסיפור מאוד זיעזע אותי והחלטתי שאני רוצה להיות צמחוני. למי ששואל אני מסביר שאני אוהב חיות ושונא בשר".

כנראה שאותו סרטון התגלגל גם לידיו של אחיו הגדול של איתי, גם הוא בן 13 ולא צמחוני. "אחי הראה לי סרטון על איך שהורגים את החיות במפעל", הוא משחזר. "חשבתי שזה מגעיל ובאתי לאמא ואמרתי לה: 'אני צמחוני'. אני לא חושב שהיא לקחה אותי אז ברצינות. אפילו שמעתי אותה לוחשת לאבא שעל המנגל הראשון אני אשבר. בלי קשר, כבר למחרת היה מנגל, אבל לא אכלתי, וזה לא היה קשה. כלום לא מגרה אותי בתחום הבשר".

"גם אצלי חשבו שאני אשבר", משתפת עמר. "הנקודות הקשות הן בארוחות החג, כשתמיד יש הרבה בשר. אז אם עושים בשר ועליו פירה, נותנים לי את הפירה לפני שמערבבים. ההורים אמרו: 'אוקיי, אז תאכלי בשר פעם בחודש', אבל לצערם או לא, גם זה לא קורה. אחותי הגדולה אוהבת בשר, ואני לא מנסה להעביר אותה למחנה הצמחונים, אבל היא כן מנסה להרגיז אותי: 'עמר, תראי, אני אוכלת קציצות'. זה לא עובד לה, כי אני לא מקשיבה".

עניין האחים הגדולים מתגלה כדי טעון. "כשאחי אוכל נקניקייה מול הפנים שלי", מספר איתמר, "הוא מתנהג כאילו הוא באיזו פרסומת לנקניקיות, זה מעצבן, כי אני יודע שהוא עושה לי בכוונה". "גם אצלי", עונה לו אנה, "אחותי הגדולה מנסה לגרות אותי עם שניצל, אבל", היא אומרת בגאווה, "לא מצליח לה. אין משהו שיכול לשבור אותי".

מי שדווקא אין לו אחים גדולים הוא רואי, הבכור מבין שלושה ילדים, שעושה לכולם בית ספר. בחיים וגם בצמחונות. למשל, כשהולכים איתו לסופר ומתקרבים לאגף הבשרים, הוא הולך ומתחבא בתוך אגפי החטיפים. בארוחות המשותפות הוא דורש מכולם בתוקף להזיז את הצלחות, כי זה מגעיל אותו. בטיול משפחתי לברצלונה הוא לא נתן למשפחה להיכנס לשוק לה־בוקריה בגלל הריח וכל המשפחה ויתרה. "לכולם אני אומר", הוא מדגיש שוב ושוב במהלך השיחה, "בשר זה מגעיל, זה נבלות. הטעם מגעיל, המראה. זה התחיל מזה שלא רציתי לאכול חיה מתה. זה הגעיל אותי. כשהייתי קטן אולי לא ידעתי להסביר למה לא בשר, אבל כבר אז הבנתי מה אני רוצה לאכול ומה לא. אבא סיפר שפעם באיזה ביס נתקעה לי איזו עצם קטנה או שראיתי אותו מפרק עוף, ושאלתי אם זה בעל חיים. אני אוהב בעלי חיים. מאוד אהבתי קובה, אבל כשהבנתי שבפנים יש בשר, אמרתי שאת זה אני לא אוכל. כשהבנתי שזה בשר, זה פשוט נהיה לי לא טעים. היום אין שום דבר שיכול להחליף אצלי נקניקיות סויה".

לא במפתיע, השיחה עם הילדים מגלה שהצמחונות היא הרבה יותר מעניין קולינרי — היא עוד דרך לבניית האני האישי של כל ילד - מול הורים, אחים וחברים, דחיית סיפוקים וקביעת גבולות — בעיקר מול עצמך. עד שהפכה לצמחונית, המאכל הבשרי האהוב על עמר היה צ'יזבורגר. היום היא עדיין מגיעה עם המשפחה לבורגריות, אבל מזמינה שם מקלוני תירס, שניצל תירס וכמובן, צ'יפס. אנה, שאביה גר בפריז ודווקא מעל מעדניית נקניקיות, מספרת שהיא לגמרי בסדר עם זה. גם היא לא מדירה רגליה מהמקום. היא אוכלת, "אבל צ'יפס. יש בפריז הרבה גבינות ותמיד יש מה לאכול", היא מרגיעה ואפילו אומרת שבהשוואה בין תל־אביב לפריז, היא מעדיפה את תל־אביב: "פה יותר קל להיות צמחוני כי במרכז העיר, איפה שאני גרה, יש הרבה סופרים מכל מיני סוגים, אני תמיד יכולה לרדת למטה ולבחור איפה לקנות. אבל בכללי", היא מדגישה, "תמיד אני מוצאת מה לאכול, בכל מקום".

איתי גר ביישוב קהילתי המרוחק ממקבץ הסופרים של אבן גבירול, ואומר שדווקא היעדר המבחר בחנות היישובית, הוא זה שעושה לו טוב. "יש רק קצב אחד", הוא מסביר, "לא צריך להתעלם מהרבה קצביות או חנויות שמוכרות בשר".

חטיף בתיק ליתר ביטחון

ומה עם אירועים חברתיים? "במסיבות כיתה ובאירועים", אומרת עמר, "אני תמיד מביאה חטיף בתיק, ובדרך כלל מוצאת משהו שאני יכולה לאכול, כמו טוסט או ממתקים. אין קושי ממשי בלהיות צמחוני. אולי היה איזה נקניק שאני אוהבת במיוחד, אבל בגלל שאין אותו בבית באופן יומיומי, זה לא מפתה לפתוח את המקרר".

"בימי הולדת", מספר איתי, "בדרך כלל מחלקים ככיבוד נקניקייה בלחמנייה, אז בגלל שאמא שלי לא ממש מפרסמת את זה שאני צמחוני, היא בדרך כלל נותנת לי כריך עם חמאה".

ומה עושים בטיולים שנתיים של כמה ימים הכוללים לינה וכמובן ארוחות משותפות, או בטיולים של הצופים? גם שם, לדבריהם, אין בעיה. תמיד כותבים מראש בקבוצת הווטסאפ של הטיול, "מי אלרגי, מי צמחוני?" ונערכים בהתאם. ולא, הם לא נעלבים ששמים אותם כביכול באגף של הבעייתיים והחולים. "אני רואה בזה כאילו דואגים לנו וזה מצוין", אומרת אנה.

הם לא מנסים להמיר ילדים אחרים ולגרום להם להיות צמחונים, אבל אצל איתי למשל, ההשפעה מחלחלת חלקית לחברים. "יש סביבי חברים שרואים אותי ומנסים להיות צמחונים. בדרך כלל", הוא צוחק, "כשהם מגיעים לשניצל הראשון הם נשברים". יחד עם זאת, הוא נזכר שכאשר היה בכיתה א', אמא שלו הציעה לעשות בשעת מחנך הרצאה שבה יספר לילדים על הצמחונות. המורה, שנבהלה מתגובות ההורים, לא הסכימה. בביתם הונהג בתחילה יום ללא בשר לכל המשפחה, אבל כשאחיו הגדול התבגר והתברר כי הוא חובב בשר לא קטן, גם היום הזה חלף מן העולם.

השיחה עם הילדים מעלה כי במרבית המקרים צמחונות אינה צומחת על קרקע בתולה, אצל רובם יש במשפחה עוד צמחוני. אצל איתי, מדובר בסבתו מצד אביו ובדודתו. אצל הסבתא השנייה שאינה צמחונית, הוא מספר בהרבה הערכה, פשוט מתאמצים ומכינים דברים ייעודיים עבורו — ולא בתוכחה אלא באהבה, או מגישים לו צלחת מאכלים מהמטבח הכללי, אבל בנפרד, ללא המרכיב הבשרי. בניגוד לאחרים, הוא דווקא מעדיף פירות וירקות כאופציה ראשונה למאכל, מה שמאוד מפשט את הדברים.

גם לאנה יש דודה צמחונית, מה שהופך את הארוחות אצל הסבתא בנתניה לדי שגרתיות. יחד עם זאת, היא מספרת על מחווה שריגשה אותה במיוחד: "בדרך כלל לא מכינים אצלנו מרק בלי בשר רק בשבילי, אלא עושים מרק ושמים לי מנה בלי בשר. לפני שנה אמא החליטה שהיא רוצה להשקיע, וסיננה לי את המרק לגמרי, שלא יישאר זכר לבשר, וזה מאוד ריגש אותי. במקרה אחר, היה חג והיו הרבה מנות בשריות על השולחן, אבל סבתא שרצתה לשמח אותי והכינה לי במיוחד שניצל צמחוני עם פטריות. חשבתי לעצמי כמה טרחה ורק בשבילי".

ערכים או גחמות?

שלא כמו המשפחות שמנסות לתמוך, במסגרות החינוך מגלים קצת פחות סובלנות. איתמר מספר שהגננת באחד מהצהרונים חשבה שזו גחמה וכשלא אכל את המרק הבשרי, נתנה אותו לאמא שלו, "שיהיה לאחר כך". איתי אומר שאצלו הגננת תפסה את אמא שלו לשיחה וניסתה לשכנע אותה לרמות אותו ולתת לו לאכול מאכלים בשריים שאינם נראים ככה. האם סירבה בתוקף. ימי הולדת טומנים בחובם עוד אישיו קולינרי. רואי מספר שהוא בוחר מסעדה שבה לכולם יהיה מה לאכול. אנה לעומת זאת, בחרה את מקס ברנר שבה אין בשר בכלל. "הייתי שמחה אם כולם היו צמחונים, אבל אני לא אכריח אותם".

כאמא עסוקה תהיתי איך האמהות לא אומרות להם, "תנו לי לזרוק לסיר איזה עוף ותעזבו אותי בשקט". "אמא זורקת לסיר", צוחק רואי, "אבל נקניקיות צמחיות".

אחרי שעתיים ביחד הם כבר נפתחים אחד לשני, משווים חוויות, מתווכחים אם ברוקולי טעים או לא, ואפילו מדברים על פחדים. רואי בטוח שהוא יהיה צמחוני עד גיל 18 אבל אחר כך חושש שבצבא לא יצליח לשמור. איתי מרגיע אותו שיש הרבה צמחונים בצבא. למרות שהם שולטים באינטרנט הם לא חברים בשום פורום של ילדים צמחונים, ואם הם מכירים חברים חדשים, נושא הצמחונות איננו מדד לקרבה. מבין כולם רק איתמר, תלמיד כיתה ג', אומר כי לפעמים הילדים מקניטים אותו וקוראים לו "צמחונוני", "אבל אני לא מתרגש", הוא אומר, "אני פשוט מפנה את הגב והולך".

אנה: "החברות שלי לא צוחקות עליי, אבל הן אומרות שאני מפסידה שאני צמחונית".

עמר: "גם לי אומרים שאני מפסידה, אבל אני מאוד גאה שאני צמחונית. הן לא צמחוניות, כי הן לא מחזיקות מעמד. כשהתחלתי היינו שתיים. חברה מאוד טובה שלי ואני, אבל היא הפסיקה אחרי שבוע ואני עדיין שם".

דיברנו על טיפים להורים. מה הטיפ שלכם לילד שהחליט להפוך לצמחוני, מה יעזור לו?

רואי: "לפתוח את הפריזר ולזרוק את הבשר".

וברצינות?

רואי: "לזכור שכל המתוקים והחטיפים והסוכריות הם בכלל לא בשר, ומאוד טעימים. אני מפנה את כולנו לממתקים".

איתמר: "להיזכר בטעם של הבשר ואז אתה מרגיש כאילו אכלת".

איתי: "פשוט לא לחשוב על בשר כמשהו טעים. אני אומר שזה מגעיל. רואים את כל השומן של החיות נוזל ממנו".

אנה: "לא לחשוב על זה. הרי אף אחד לא חי רק מבשר. ממילא יש עוד אוכל".

עמר: "ובקשה אחת מהורים שמארחים ילדים צמחונים: כשאתם מזמינים לארוחת ערב ויש גם ילד צמחוני, אל תשימו ישר את הבשר על השולחן. יש לי חברה שנשברה כי אין מה לעשות, היא אוהבת בשר. כדאי שהורים של חברים יהיו רגישים לילדים אחרים ושונים".