שר האוצר משה כחלון הוא פוליטיקאי משופשף. כיוון שהוא מכיר היטב את תאוותו של ראש הממשלה לגזול את תהילתם של אחרים, הוא נוהג להפתיע ולהכריז בבהילות ובדרמטיות, במסיבות עיתונאים שכונסו בהתראות בזק, על כל צעד כלכלי חדש שעשוי להניב לו רווחים פוליטיים. השבוע הכריז כחלון כי "תוכנית הסיעוד הלאומית יוצאת לדרך". אין שום דבר "לאומי" ב"תוכנית הסיעוד הלאומית". אם הכוונה בביטוי "לאומית" לתוכנית אוניברסלית, החלה על כלל האוכלוסייה ודואגת לצורכיהם הסיעודיים של כלל האזרחיים בהווה ובעתיד, הרי ששמה של התוכנית מטעה.
שר האוצר צדק כשאמר במסיבת העיתונאים שהמשבר בתחום הסיעוד הוא "תוצאה של שנים של הזנחת פושעת". אולם בניגוד לדבריו התוכנית שלו אינה מעניקה "רשת ביטחון ממלכתית להורים שלנו, לילדים שלנו ולחלשים בחברה", אלא מציעה פתרון חלקי בלבד. התוכנית כוללת אמנם אוסף צעדים חשובים, המשפרים את המצב המחפיר של חלק מהזקנים הזקוקים לשירותי סיעוד, אולם גם לאחר יישומה יישארו בישראל עשרות אלפי אנשים ללא שירותי סיעוד הולמים.
המרכיבים המרכזיים של התוכנית הם: הגדלה משמעותית של שעות הסיעוד לזקנים הנמצאים ברמת הסיעוד הגבוהה ביותר (מ־18 שעות שבועיות ל־30 שעות); יצירת שלוש רמות נוספות של הזדקקות סיעודית; ניתוק הזיקה בין נכסי הילדים לזכאות הקשיש לאשפוז סיעודי; טיפולי שיניים בסיסיים לזקנים מעל גיל 75; מינוי של "מנהל מקרה" לכל קשיש סיעודי, שיתאם ויטפל במגוון השירותים להם זקוק הקשיש; צמצום הביורוקרטיה והמבחנים שיש לעבור כתנאי לקבלת שירותים סיעודיים, והעלאת שכר המטפלות והמטפלים לחיזוק ועידוד התעסוקה בענף.
כיוון שבמסיבת העיתונאים החפוזה לא הוצגה תוכנית מפורטת, לא ידוע מה עלותה של התוכנית החדשה אולם לפי הערכות היא אמורה להסתכם ב־2-1.5 מיליארד שקלים בשנה. לא ברור מהיכן יגיע המימון לכך. חלק ממנו אמור להגיע מהרזרבה התקציבית בסך 3.5 מיליארד שקלים, אולם התור לשימוש ברזרבה הזו ארוך מאוד. בין השאר היא אמורה לממן את הגדלת קצבאות הנכים, את תוכנית "נטו משפחה", את התוכנית העתידית "נטו תעשייה", וקיצור ימי החופשה בשנת הלימודים – תוכניות שעלותן המצטברת עולה על סכום הרזרבה התקציבית. מה שברור, מניסיון העבר, הוא שכיוון שקיים בממשלות נתניהו איסור "דתי" כמעט מוחלט להעלות מסים, מה שיקרה בעתיד – בשנים שבהן לא יהיה עודף תקציבי – זה שתוכנית הסיעוד תקוצץ או שתמומן על ידי קיצוצם של שירותים חברתיים אחרים.
יתרונה המרכזי של התוכנית הוא שהיא מצמצמת מעט את הפער בין קשישים דלי אמצעים לבין אלה שיכולים לרכוש בכספם שירותי סיעוד פרטיים, אולם היא אינה מסייעת למשל לאנשי מעמד הביניים ששילמו כל חייהם דמי ביטוח לאומי. הם עדיין ימשיכו עדיין להיות זכאים לשירותי סיעוד חלקיים בלבד. כך למשל, אנשים המשתכרים 9,500 שקלים בחודש יזכו רק למחצית משעות הסיעוד. את השאר יצטרכו לממן מכיסם.
מחקר שנערך השנה על ידי ארגון המדינות המפותחות (OECD) מצא שישראל נמצאת בתחתית דירוג המדינות במימון הציבורי של שירותי סיעוד, למרות שמצוי בה מספר שיא של קשישים הזקוקים לשירותים אלה. מה הפתרון? הפתרון המעשי והמוסרי למשבר שירותי הסיעוד נמצא כבר ב־1990 על ידי ועדת נתניהו (ועדה חקירה ממלכתית ברשות שופטת בית המשפט העליון שושנה נתניהו), שבדקה את מצב מערכת הבריאות. הוועדה המליצה לכלול את שירותי הסיעוד בסל הבריאות. צעד כזה, הכרוך בהעלאה של מס הבריאות בשברי אחוז, ששר הבריאות ליצמן צידד בו עד תחילת השבוע, היה מממש את זכות היסוד של כל הקשישים בישראל לבריאות, לשוויון ולהזדקן בכבוד.
