מידה מבורכת של מודעות עצמית הפגינו יוצרי "שיר אהבה סטנדרטי" בבחירת שמה של הסדרה, העוסקת בחייו ובפועלו של אריק איינשטיין. מצפייה בשלושת הפרקים הראשונים מתברר שזה בדיוק מה שהיא: סטנדרטית. כך, אותו "שיר אהבה" בכותרת מופנה בעצם לשני כיוונים: הן למושא היצירה והן לז'אנר הביוגרפיה הדוקומנטרית בגרסתו הרגילה ביותר.
אלא שלאור המעמד האיקוני של איינשטיין, הרזומה של בעלי המלאכה והיקף החומרים שעמדו לרשותם, זה לא מספיק. איינשטיין הוא תופעה ענקית בהרבה מסך הראשים המדברים והברקות הארכיון, המלווים באנימציה נאה ובראיון־אודיו נדיר עם הזמר. הקבלת דיוקנו של איינשטיין לסיפורה של המדינה מחייבת יותר מאשר אוסף אנקדוטות, חביבות כשלעצמן, על ימי שלישיית גשר הירקון ושיתוף הפעולה עם שלום חנוך.
להוציא מספר זעום של אבחנות שמעניקות הקשר ופרשנות (בעיקר בפרק השלישי והמוצלח יחסית), "שיר אהבה סטנדרטי" מתפקדת כשילוב בין ערב שקופיות לקריוקי. נדמה כי אסף אמיר, אבידע לבני ויואב קוטנר, שלכולם ובמיוחד לאחרון מניית זהב בהנצחת המוזיקה הישראלית, לא רצו לסכן דמות כה נערצת בנבכי הפרספקטיבה העמוקה ואפילו הביקורתית.
לכן, למשל, לדקות הממילא־מועטות שמוקדשות לתקופת "לול" מוצמד קטע שבו איינשטיין מגמד את חשיבותה כ"חבורה". במישרין או בעקיפין, זהו ניסיון להרחיק ככל הניתן אישיות שהיא בקונצנזוס מהעדויות על נורמות פסולות ששררו אז בבוהמה התל־אביבית. גם הפער העצום בין ביישנותו הכרונית ובין הכריזמה הלא תיאמן שפרצה ממנו מול מיקרופון ומצלמה נתפס כאיזה מובן מאליו — ובוודאי כהזדמנות לחזור שוב ושוב על צניעותו המופלגת של המנוח, כמו מנטרה או תפילה לאל.
והרושם הוא שהנימה הדתית של הסדרה כלפי איינשטיין אף מהווה המשך לנרטיב שאפיין חלק נכבד מהסיקור של מותו, לפני ארבע שנים. אז היו כאלה שמיסגרו את אובדנו של איינשטיין כהנגדה לפטירתו של הרב עובדיה יוסף, חודש וחצי קודם. איינשטיין, שגם כך נהנה מסטטוס של גיבור־על, עבר תהליך אדמו"ריזציה מזורז, כדי לספק מרן למי שלא התחבר למראה של מאות אלפי האנשים שגדשו את הלוויית הרב. יתרה מזו: כמערכה ראשונית למדי במלחמת התרבות הנוכחית, היו מי ששאפו לרמוז כי כעת ארץ ישראל הישנה, הטובה והמדומיינת אכן הלכה פייפן.
"שיר אהבה סטנדרטי" מאשררת את הגישה הזאת, בכך שהיא מקדשת את הפשטות, הישירות והמופנמות של איינשטיין, ובינתיים נמנעת מלהצביע על המקומות שבהם כל אלו לא סייעו לו, לכל הפחות. אין בכך כדי לפגום בהנאה מהביצועים המופלאים או מהצדק שהסדרה עושה עם מיקי גבריאלוב הנהדר. אולם כדי להבין מיהו אריק איינשטיין ולמה לא היה ולא יהיה כמוהו אין אלא להמתין לקצת יותר משיר אהבה סטנדרטי.
בקטנה
אחרי שגם הערוצים המסחריים עברו לשדר ב־ ,HD הדבקות של ערוץ הספורט בתמונה מגורענת וכעורה בערוצי הבסיס )מלבד הוט( הופכת עוד יותר מקוממת. האבסורד מתעצם בסיטואציה כמו אמש, כשרשת שידרה משחק מליגת האליפות באיכות אלמנטרית, ואילו ביתו הטלוויזיוני של המפעל נראה כמו אזור אסון. המסקנה: אולי במקום לממן מחקר על כישלון הכדורגל הישראלי – טיפ: אנחנו לא טובים בזה – שרת הספורט תחבור למשרד התקשורת, כדי שהציבור יוכל לצפות באלו שכן מצטיינים על הדשא מבלי לקרוע את העיניים.
