"יקירה, לצערי קיבלנו בשורה קשה עכשיו. ספיר קופמן, אחותה של ענבר חברתנו, הלכה לעולמה. לא נמשיך את הקמפיין ביום שישי באופן שבו תיכננו. ספיר הייתה חולה מספר שנים...", ההודעה הזו תפסה אותי בבוקר יום חמישי, ככה פתאום בהכנת כתבה על קמפיין שמעלות נשות ארגון טנג'נט ישראל ומעגל נשים מהוד־השרון, להעלאת המודעות למניעת אלימות נגד נשים.
ידעתי שספיר חולה בסרטן. אפילו ידעתי שכבר החלימה וששוב חזרה לה "המחלה". אבל לא ידעתי שספיר הייתה גם פעילה כעמיתה במעגל נשים 911 באזור מגוריה והתנדבה שם. ידעתי שאני אמורה לסקר אייטם על מעגל נשים שמצטלמות מאופרות "כנשים מוכות ומדממות" עם יד שמסתירה חצי פנים ועליה כתוב "STOP IT" . לא ידעתי גם, שענבר הראל, אחת החברות הפעילות בטנג'נט נשים בהוד־השרון שאיתה הייתי בקשר לקראת הכתבה, היא אחותה של ספיר קופמן.
ההודעה שהכל מתבטל בגלל מותה של ספיר משאירה אותי המומה. עבורי, ספיר קופמן הייתה החיילת, טירונית בת גילי, שזכתה כמה חודשים לאחר שסיימנו את הטירונות המשותפת בתואר מלכת היופי של ישראל לשנת 1984. אני זוכרת שאז, כבר הייתי חיילת עם פז"מ בדרגת רב"ט, וחייכתי לעצמי כששמעתי שזכתה בכתר. חשבתי שבאמת מגיע לה לזכות, לא רק משום שהייתה יפה מאוד אלא בעיקר בזכות מה ששידרה מעבר ליופי החיצוני — יופי פנימי ואופי מקסים. היא הייתה אחת כזו שנתנה תמיד סיוע למי שנזקקה בימי הטירונות. ספיר הייתה ללא ספק אחת החיילות האהובות במחזור. אחת שלא עושה עניין מעצמה ומיופייה. לא כל יום חיילת שהייתה איתך בטירונות הופכת להיות מלכת היופי של ישראל. אז כן, אני מודה שעקבתי אחרי הפרסומים עליה במשך השנים מתוך גאוות יחידה שכזו. מאז הטירונות למעשה לא היינו בקשר. דרכינו נפרדו. כל אחת שובצה ביחידה אחרת. עם השם "ספיר קופמן" נפגשתי שוב לפני למעלה משנה, בנסיבות שונות לגמרי ובסביבה פחות נעימה מהבקו"ם. זה קרה באמצע אחד מטיפולי הכימו הראשונים שקיבלתי, מחוברת באינפוזיה לווריד, ולתוך הגוף שלי החלו לזרום טיפות של "החומר האדום", זה שגורם בין היתר לנשירת השיער. ביד השנייה אני מקליקה על המחשב איזו כתבה שהסיחה את דעתי קצת מהבהלה שאחזה בי בתחילת דרכי כטירונית במחלקה האונקולוגית. ואז, פתאום שמעתי: "חזרה לספיר קופמן המחלה".
קפאתי בכורסת הטיפולים, ממשיכה להקשיב ולא להשתתף בשיחה שהתנהלה סביב מלכת היופי שחולה בסרטן: "איך זה יכול להיות, היא כזו יפהפייה, היא כזו מקסימה, איך דווקא לה החרא הזה קרה?!" משפטים שרצו בחלל המחלקה. ואני מקשיבה ומקשיבה וכל מה שעובר לי באותם רגעים בראש, זה בעצם רק דבר אחד: העובדה שהסרטן יכול לחזור וכשהוא חוזר, הוא גם יותר אגרסיבי. והנה זה קרה לספיר. אז מה יהיה עליי? לעבור את כל הסיוט הזה של הטיפולים, לראות את האור בקצה ואז לשמוע שהמחלה הזו חוזרת ושיש סבב נוסף של טיפולים מהסוג הזה. זה גמר לי את התקווה באותם רגעים. כעסתי. בכיתי. רציתי לנתק את האינפוזיה מהיד שלי, פשוט לקרוע אותה, לחזור הביתה לילדים שלי ולהפסיק את הכל. אם ממילא חולים בזה שוב, אז מה הטעם?
עכשיו, שנה וחצי אחרי, כמחלימה טרייה ממחלת הסרטן, לשמוע את הבשורה על ספיר זה פשוט מרגיש "לא פייר". מי לכל הרוחות עושה את הבחירה הזו: מי תשרוד ותישאר בחיים ומי לא. אלוהים! הרי בתוך תוכי האמנתי שספיר תנצח את הסרטן. אבל מה זה בעצם לנצח את הסרטן? יום אחד, אני בטוחה, הרופאים כבר אמרו לספיר: את בריאה! ממש כמו שאמרו לי. אבל שלוש שנים מאז, היא חלתה שוב והיום היא כבר לא איתנו. כמה עצוב.
