בעלוּת על דירה היא, כידוע, משאת נפש בחברה הישראלית. בעבר הלא רחוק רכישת דירה הייתה מעשה שגרתי, שאנשים שהיו עובדים חרוצים, גם במקצועות “פשוטים”, הצליחו לממש. אמנם הפערים בין עניים ועשירים עדיין באו לידי ביטוי בסוג ובאיכות הדירות שרכשו, אולם כמעט לכל זוג עובד הייתה דירה, ובכך הייתה נחמה חברתית גדולה.

אלא שבימינו אנו סתם זוג עובד יתקשה מאוד לרכוש דירה משל עצמו. יתרה מכך, אנשי העשירונים התחתונים, אותם עובדים שמרוכזים בפריפריה והסתפקו בעבר במעט – דירות צנועות בעיירות מגוריהם – מצאו עצמם בהווה בטלטלה חדשה שהעמידה אותם לעיתים במצב גרוע יותר מזה של הוריהם. הם הפכו לנטולי יכולת לרכוש לעצמם דירות. ולא שביקשו לגור במרכז, אלא במרחבים הגיאוגרפיים שלהם, שם מלכתחילה מחיר הדירות זול בהרבה.

מצוקת הדיור נתפסת כ"מחלה" ממש של דור הזוגות הצעירים (וגם בעלי המשפחות, בני ובנות ה־40 פלוס) בישראל. בהשראת עולם הרפואה, הנטייה הייתה לחשוב על משבר הדיור כעל מחלה אחת שאפשר לרפא רק באמצעות תרופה אחת. על הרקע הזה החלו מופעלות, בניצוחו של שר האוצר כחלון, תוכניות שונות כדי לפחות להקל על מכאובי המחלה. אלא שהתרופות הללו עזרו לחולים החזקים יותר באוכלוסייה.

מי שגרו במרכז ושעיקר הקושי שלהם היה מציאת דיור במחיר סביר – הרוויחו בהחלט מתוכנית “מחיר למשתכן”, שהוזילה בעשרות אלפי שקלים את מחירי הדירות. בפריפריה, לעומת זאת, מחירי הדירות ממילא נמוכים בהרבה, אבל הבעיה המרכזית שם היא גיוס הסכום הראשוני הנדרש לרכישתן. ילדי הפריפריה, שמשפחותיהם אינן יכולות לתמוך בהם כלכלית – בין אם משום שהורחקו ממשאבי צמיחה, ובין אם משום שעסקו בבניין הארץ מבלי שיבטיחו בה את זכויותיהם הקנייניות – נותרו ללא דירה.

במקום להנהן בראש ולצקצק בלשון על "חוסר המזל" של הזוגות הצעירים בפריפריה, בחר כחלון בפתרון שמחוץ לקופסה, כזה שלוקח כסף שמעניקה המדינה לזוגות צעירים הרוכשים דירה – לכל זוג בישראל – ומחשיב אותו כאילו היה כסף שלהם. מתוך 100 אלף שקלים שנדרש הזוג הצעיר להמציא כדי לקבל משכנתה ולרכוש דירה במסגרת “מחיר למשתכן”, ייחשבו 40 אלף שקלים שהמדינה מעניקה לזוג כהון שהזוג גייס לצורך רכישת הדירה. כלומר, גם זוג שברשותו 60 אלף שקלים בלבד כסכום התחלתי יזכה לקנות דירה. הכרה זו ניתנה רק לזוגות המתגוררים באחד מ־30 יישובים בפריפריה, שבהם האתגר הכלכלי משמעותי במיוחד.

בנק ישראל נקרא על ידי כחלון לדגל ותירגם כלים מוניטריים לבעיה הומניטרית. בעקבות היוזמה הזו נמנע ממי שמצוקת אי־השוויון הקשתה עליהם לרכוש דירה להפוך גם לקורבנות של אי־השוויון שיוצר חוסר הבעלות על דירה. זהו תיקון חשוב שמעביר חלק משמעותי מהדור הצעיר בפריפריה ממצב אפס, של היעדר דירה, למצב מאה, בעלוּת על דירה.

פרופ’ יפעת ביטון, ביה”ס למשפטים ע”ש שטריקס, המסלול האקדמי, המכללה למנהל, יו”ר תמורה - המרכז הקליני לקידום השוויון