חלפו ימי הענקים

הליכוד גוסס, דועך, כמעט מוציא את נשמתו. כל פרח פוליטיקאי יודע להעריך נכון את היום שבו מתחילה הנפילה, עוד הרבה לפני יום הבחירות.

כמי שעמד לצד ערש לידתה של תנועת החרות, שהפכה ברבות הימים לליכוד של ימינו, צריך להודות שזו לא הייתה "כוונת המשורר" כאשר מנחם בגין ורעיו לאצ”ל הקימו את מפלגת חירות הימנית, שהתחרתה אז עם התנועה הרוויזיוניסטית שהקים זאב ז’בוטינסקי, והייתה גדולה יותר במספר חבריה, בעיקר בפולין.

ב־1949, לקראת הבחירות לכנסת הראשונה, דחו הרוויזיוניסטים את הצעתו של בגין להצטרף לחירות, שגם היא נקטה במשנתו של ז’בוטינסקי. רשימת הרוויזיוניסטים נכשלה ולא נכנסה לכנסת, לעומת חרות שזכתה ב־14 מנדטים. ארבעת הרעיונות המרכזיים של תנועת החירות היו: “שלמות המולדת, קיבוץ גלויות, צדק סוציאלי וחירות האדם”.

לכנסת הראשונה הצביעו מעטים יחסית למפלגתו של בגין, אבל מועמדי הרשימה היו ברמה גבוהה. ביניהם היו סופרים ויוצרים, אנשי עט ואנשי שם. לרשימה הנוכחית של הליכוד, כך נראה, ליקטו מועמדים לרשימה מן הגורן ומן היקב, והעלו בחכתם את דוד ביטן, דוד אמסלם, אורן חזן, מיקי זוהר, מירי רגב ואחרים. זה הדור שאין לו מושג בתורת ז'בוטינסקי, לא קראו שורה אחת משיריו, וההדר הז’בוטינסקאי עבורם הוא מילים ריקות.

אבל ההבדל לא מתמצה רק ברמה האישית – גם בהתנהגות. אמנם אז לא כולם קיבלו את מרותו של בגין, והיו חברי כנסת שפרשו עקב חילוקי דעות עימו, אך המפלגה – פרט להפגנות נגד השילומים מגרמניה ב־1952 – התנהגה לפי הכללים הדמוקרטיים. הח"כים של חירות היו מנומסים ובעיקר הוגנים, והיה בלתי אפשרי להאמין שיצביעו בניגוד לצו מצפונם ויעמדו למכירה כללית כפי שזה קורה היום.

נפילת הליכוד כבר התחילה. אנשי המפלגה אספו במשך השנים כוח והבינו, בעיקר אחרי פרישתו של בגין, שבפוליטיקה הישראלית איש הישר בעיניו יעשה. הליכוד הפך להיות תואם־מפא"י – ג'ובים, ג'ובים וג'ובים.

אם בתחילת ימי שלטון הליכוד היסס בגין והשאיר את המפא"יניקים במוסדות השלטון, במשך השנים התרופפו הפחדים ואנשי הליכוד, או קרובים אליהם, או כאלה שהציגו עצמם כקרובים אליהם, תפסו את השליטה. וכמו המפא"יניקים, רבים מהם גם הם הבינו את הצורך להצטייד ב”פרוטקציות” לימי סגריר, ובמקרים מסוימים אף במזומנים.

70 שנה קיימת מדינת ישראל. פחות ממחציתן הייתה מפלגת העבודה בשלטון ועשתה ככל העולה על רוחה, אף שבדרך כלל פעלה לטובת המדינה ולא לטובת הישרדות מנהיגיה. בשאר השנים, למעט הפוגות קצרות, היה הליכוד בשלטון ולצד הישגים ראויים לציון שאליהם הגענו – בתחומים רבים המדינה נסוגה לאחור.

אנשי הדור הראשון, דור המייסדים, של שתי המפלגות כבר הלכו לעולמם. פועלם, חזונם, ולא פחות מכך אישיותם, מעוררים בי געגועים. מי יתגעגע לדוד ביטן?