ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    7 לילות • 27.11.2017
    פרי הדמיון
    שירתו של אשר רייך נעה מתשוקה מלאת חיים לתסכול מבוהל וחרד
    אלי הירש

    קול השירים' הוא מבחר מקיף ומייצג משירתו של אשר רייך, בתוספת כמה שירים חדשים. הוא מתפרש על פני יותר מ־50 שנות כתיבה, ואפשר לעקוב בעזרתו אחרי קווי ההתפתחות העיקריים של משורר ותיק שניצב תמיד במרכז העשייה הספרותית. למעשה זה בדיוק מה שריתק אותי כשהתחלתי לקרוא את הספר: הרצון לפענח את תנועת המשורר בזמן, להבין מנין הוא בא ולאן הוא הולך כל השנים האלה, בשירתו ואולי גם בחייו.

     

    והנה, למרות שמדובר בספר שהתהווה במשך יותר מחצי־מאה, בתקופה שבה השירה הישראלית השתנתה באופן דרמטי, המבחר של רייך מפתיע בעיקר באחידותו הסגנונית והרעיונית. נכון שניתן לזהות לאורכו לא מעט מאמצים מצד רייך לגוון את שירתו, למשל: להתגבר על השפעתו של נתן זך, שבלטה מאוד בשיריו המוקדמים, או לכתוב שירה ויזואלית יותר, בדרך כלל בהשראת ציורים או תצלומים. אלא שלמרות כל המאמצים האלה שירתו של רייך נותרה בדרך כלל נאמנה לעצמה, אולי אפילו נאמנה מדי.

     

    איך אפשר להבין ולהסביר את היציבות הזאת? מעניין לעקוב בהקשר זה אחרי הביוגרפיה של המשורר, שהייתה דווקא מרובת תהפוכות, לפחות בראשית דרכה. רייך נולד בשנת 1937 למשפחה חרדית, ובגיל 18 ביצע חיתוך דרמטי בחייו, התגייס לצה"ל והפך לחילוני. רייך לא התחרט מעולם על נטישת הדת: ילדותו בצל היהדות החרדית מתוארת אצלו תמיד, בשיריו ומחוצה להם, כמוכת יגון, וההיחלצות ממנה כהכרחית, אלא שהיציאה בשאלה לא לוותה אצלו בתחושת שחרור. להפך: הצל הכבד של ילדותו המשיך ללוות אותו בבגרותו, והוא שב ומתגלה בשירתו מבעד לתחושות עקשניות של בדידות, ריקנות וחוסר נחת. נכון שבבסיס התחושות האלה אפשר לזהות גם תאווה גדולה לחיים, אלא שששיריו של רייך מקפידים להבהיר שזוהי תאווה שנוטה להכשיל את עצמה, ולהפוך מתשוקה מלאת חיים לתסכול מבוהל וחרד.

     

    הֲתִרְאוּנִי עַכְשָׁו מְדַמֵּם אֶת יָמַי,

    מַדְמִים אֶת חַיַּי. דַּי, אֲנִי אוֹמֵר, דַּי

    לַמְּצִיאוּת הַמֻשְחֶתֶת. חֲלוֹמוֹתַי עוֹדָם

    מֻצָּגִים בַּמּוּזֵאוֹן הָעִירוֹנִי. אֲנִי הוּא

    הַצֵּל הַמְּהַלֵּך שָׁם עַל הַקִּירוֹת

    בֵּין הַתְּמוּנוֹת

     

    באחד משיריו המוקדמים־יחסית כתב רייך, "רק בדמיון אני נשוי ואב לילד", ואפשר לשער שלא רק בדמיון הוא היה אז נשוי ואב לילד, גם במציאות, אלא שהמציאות הזאת נראתה לו מנותקת ומדומיינת. המאמץ להפוך מציאות לדמיון — כלומר להרחיק אותה, לחשוד בה, להתנכר לה — אופייני לרייך. באחד משיריו היפים ביותר הוא כתב: "מכל הפירות שאמי ניסתה להאכיל אותי אהבתי רק/ את פרי הדמיון", ודומה שבשורות האלה הוא הצליח להעניק למורשת ילדותו, למרות הכאב שהיה כרוך בה, ערך חיובי, ולהבהיר מה בה הפך אותו למשורר. אלא שלהעדפת הדמיוני על הממשי יש גם מחיר: ללא זיקה למציאות קשה מאוד להשתנות או להתחדש. הדמיון דומה לפעמים לרחם, שתפקידו לגונן מפני שינויים. וכמו שרייך מעיד על עצמו בעוד שיר יפה במיוחד שלו: "מסעותי בתוך הרחם/ היו המופלאים שידעתי עד הנה".

     

    ועם כל זאת, בתולדותיו של רייך היה רגע אחד יוצא דופן, טראגי במיוחד, שבו המציאות הבקיעה את חומות שירתו וחוללה בה שינוי יסודי. הדבר קרה לפני כחמש שנים, כאשר בנו, הצייר והמשורר צחי רייך, שם קץ לחייו. שירי האהבה לבנו המת, שאפשר למצוא בעמודים האחרונים של המבחר, הם מהשירים החזקים ביותר שרייך כתב, ואולי לא במקרה הוא מדמה בהם את מות בנו לבקיעה מתוך רחם, כלומר ללידה. קשה שלא לשמוע בקינות האלה הד סבוך וכואב לקינותיו של המשורר על גורלו שלו, ועל כל מה שאבד לו, לטוב ולרע, כאשר הוא בקע לפני שנים רבות מרחם ילדותו ומשפחתו על מנת לצאת לחייו כמשורר חילוני.

     

     

    קול השירים, מבחר שירה 1963־2015 // אשר רייך - מוסד ביאליק - 230 עמ'

     


    פרסום ראשון: 27.11.17 , 18:44